קצת על הרבה – מוצ"ש וארא

80% ממה שהחדשות שאתם צורכים הם בכלל לא חדשות. הם הודעות יחסי ציבור, כלומר פרסומות במסווה. אפשר לומר שזה נובע מהיכולת המוגבלת של העיתונאים להגיע לכל הסיפורים, וזה חוסך להם את העבודה. הרבה מהודעות יחסי הציבור האלו מגיעים מגורמים בכירים בחברה: משרדי ממשלה, חברות גדולות במשק, כוכבי תרבות כאלו ואחרים. בעולם כזה, מי שיש לו מספיק כסף, או קשרים, מגיע לעיתון. מי שלא? כדאי שיהיה לו סיפור מאוד טוב. וגם: האם לליכוד יהיה מצע בבחירות הקרובות, למה שירות צבאי מעולם לא נתפס בעיניי כדבר קדוש, מה מלך האריות אומר עלינו כחברה, כמה מחשבות קטנות מהזירה הפוליטית ועוד.  קצת על האתוס הצה"לי | קצת על ה.ט.ו.ב | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על המכללה | קצת על הלקוח | קצת על החזון | קצת על סטטוסים מצייצים


קצת על האתוס הצה"לי

ראשון

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהֹוָה:

האם, כיום, צה"ל הוא עדיין פרה קדושה בחברה הישראלית, האם לשירות צבאי יש משמעות כלשהי בעיני החברה. האם שירות מילואים עדיין נתפס כחובה חברתית, או שמא רק כעול? על רצף האפשרויות הללו מדבר סטיוארט כהן במאמרו, בו הוא דן ביחסים המורכבים בין החברה הישראלית ובין הצבא שלה, שנוסד על אתוס צבא העם ו'כור ההיתוך' הבן-גוריוני. את הביטוי ליחסים הללו ניתן לראות במספר מוקדים בהם באה החברה הישראלית לידי ביטוי – בפוליטיקה ובתרבות.

ראשוני הפילוסופים דנו באפשרויות השונות באשר למקומה של המדינה ביחס לאדם. בספרטה, ידוע כי אדם הוכשר לשרת את הפוליס כבר מילדותו, וכבר מקטנות הוכשרו ילדי ספרטה למלחמה. באתונה, לעומת זאת, היה מקום נרחב יותר ליחיד.

בפילוסופיה, יש שטענו כי עצם קיומה של משפחה מסכנת את המדינה, כיוון שאדם עלול להעדיף את משפחתו שלו (ואת הקניין שלו) על פני טובתה של המדינה. נדמה שהדיון סביב מקומו של הצבא בחברה הישראלית יכול להיכנס בקלות אל תוך טענות הפילוסופים. לצד הדוגמאות שמביא כהן על יחס הפוליטיקאים אל הצבא, בעיניי חשובים דווקא המקומות בהם בא רצון העם לידי ביטוי.

מאז שאני זוכר את עצמי, מירוצי הבחירות לכנסת סבבו את אישיותו וקורות חייו של ראש המפלגה. רבין, נתניהו, ברק ושרון יכולים היו להתהדר בשירות צבאי משמעותי, כשחלקם הגיעו לקצונה הבכירה ביותר. מנגד, רבים מהבכירים בפוליטיקה הישראלית, כדוגמת אולמרט, לפיד, הרצוג ויחימוביץ' לא נאלצו להתמודד כמעט עם טענות על חוסר משמעות בשירות הצבאי שלהם. אדרבה, לראשי המפלגות – גם אלו בעלי רקורד בטחוני וגם  אלו שאינם בעלי רקורד צבאי משמעותי – היה רצון לקשט את הרשימה שלהם בביטחוניסט ותו לא. כך הפכו מופז ויעלון לאנשי ליכוד כמעט עם פשיטת המדים, כפי שהפך רבין לאיש המערך עם פשיטת המדים.

את עולם התרבות שלנו הקיפו הלהקות הצבאיות, חיילים שימשו כמקור לגאווה, סרטים שהופקו דיברו על קרבות גדולים, כיום הסרטים מספרים על מלחמות לא הכרחיות שישראל נמצאת בהן. נדמה שהאליטה התרבותית בישראל כבר לא רואה מחויבות עמוקה לצבא. בסרט 'בופור', המתאר את המציאות של ימיו האחרונים של צה"ל בלבנון, מככב אושרי כהן, שידוע כמי שלא שירת בצבא. אייקוני תרבות, כמו אביב גפן או מוקי, מתהדרים ביחס שלילי לצה"ל.

אושרי כהן בבופור
אושרי כהן בבופור

בעבר, הצבא היה זה שמשפיע על החברה, טוען כהן, אך כיום היחס הוא הפוך. "הפיכה במהופך", מיטיב הוא להגדיר זאת. את התהליך שהוא מתאר, הסביר יוני שטבון, חבר וועדת חוץ וביטחון, בהרצאה שלו ששמעתי בחג השבועות בשנה שעברה בבית הכנסת 'המחתרות'. "ביקרנו בשרשרת החיול", הוא סיפר, "וראש אכ"א  אמרה לנו שיעדי הגיוס השתנו. צה"ל כבר לא דואג לשבץ חיילים בהתאם ליכולת שלהם ולצורכי הצבא, אלא בהתאם לעיקרון השוויון.

"המשמעות של זה", הסביר שטבון, "היא שאין חלוקה מגדרית כלל". במקרה זה ניתן לראות השפעה עצומה של אג'נדה חברתית אל תוך מערך השיקולים של צה"ל, עד כדי דחיקת המרכיב החשוב ביותר – היכולת להגן על הציבור. הרצאה זו של שטבון הדגימה את המהלך המתואר בציטוט של סרקסיאן: אם הצבא "יישאר פסיבי ויאפשר לטעויות בשיקול הדעת, למדיניות ולאסטרטגיות מוטעות לצמוח בזירה הפוליטית בלי דיון יסודי ובלי בדיקת זווית הראייה הצבאית, יהיה זה שלב נכבד בשחיקת הלגיטימציה והתכליות של הצבא".

החברה הישראלית נעה מקולקטיביזם הישרדותי אל מקום אינדיווידואלי יצרני. לצד מספר גורמים ששוחקים את התפיסה האזרחית לגבי מיקומו של צה"ל בחברה, נדמה כי ההשפעות האזרחיות עליו הופכות את מערכת היחסים ממה שהייתה בעבר. לא עוד עם בונה צבא בונה עם, אלא אליטות בונות צבא שישפיע על העם.


קצת על ה.ט.ו.ב

שני

וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת משֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה

ה' שנים עברו מאז שהגעת לעולם. את כבר יודעת שיש דבר אחד שאת רוצה להיות כשתהיי גדולה: כלה. השמלה הלבנה היפה, זר הפרחים שראית בסרטים ועוד לא הבנת שאצל יהודים אין את הקטע הזה כל כך, השמחה, הבית שהופך מבית בובות לבית שלך, החיוך המאושר שמבשר על נסיעה אל תוך האופק. כלה. חלום קטן ופשוט, בלי הגדרות, בלי תנאים מקדימים, פשוט כלה.

ט' שנים לאחר מכן, את כבר בגיל הנעורים, גיל ההתבגרות. לשמלת הכלה שלך נוסף תוכן, אולי תווי פנים של חליפה. את אוהבת ושונאת בנים בצורה שתלך ותתבלבל עם השנים. את מתחילה לפתח את האישיות שלך, מדליקה את האבוקות שיהפכו לנרות שיאירו את דרכך, יסודות האמונה שלך שנוצרו בילדות יתערערו ויטלטלו כשתיפתחי לעולם קצת אחר מזה שגדלת בו.

ו' שנים לאחר מכן, ואולי עמדת בפרץ. הקונכייה איתה באת לעולם הגדול מגינה ושומרת עלייך מפני, ובכן מפני הכול. השירים שגדלת עליהם, הערכים שהחזקת מהם, התבניות שפיתחת במהלך השנים הולכות ומתעצבות. השמלה מגיל 5 כבר הפכה מורכבת ומסובכת. אם פעם היה חשוב שהיא תהיה לבנה, היום את מדקדקת על אורך השרוול. אם פעם היה ברור לך שתהיה לו חליפה, את לא יכולה שלא לתהות אם יהיו לו גם מדים.

ב' שנים חולפות, ואת כבר יודעת מהי אהבה, כבר למדת מהן רגשות. את יודעת מה חשוב ומה פחות. התבניות הן הולכות איתך לכל אורך הדרך, אך הרגשות? הם באים והולכים. השמלה עם השרוול, החליפה שמתחלפת למדים. מאחוריהם עומדים ערכים שאת משוכנעת שהם חשובים פחות מהדרך בה הם הושגו. חשובים יותר מהחיוך האוהב שלו, חשובים יותר מהיכולת שלו להקשיב לך תמיד, גם אחרי שאת יודעת ששברת אותו מבפנים. גם כשאת יודעת שהוא עוד לא יודע, וגם אם את לא יודעת.

ה' שנים יחלפו, וכל הסאגה תהיה מאחורייך כבר. שמלה, חליפה, כלה, חתן, את והוא. אולי תזכרי את מה שעברת, את חלומות הילדות, את התבניות שיצקת על גב האמונות שגדלת לתוכן. את אולי תאהבי לראות אותו במדים, אך תשנאי את הבדידות בלילות הקרים כשהוא יצא למילואים, אבל כמו שתמיד אמרת – העיקר הערכים. את תשמחי שהוא לומד, ותאהבי שיש אבא בבית גם עבורך. את תאהבי אותו, וזה יהיה אחרת. לא תמים כמו אהבה ראשונה, לא פשוט כמו מחשבות האתמול. המציאות עולה על כל דמיון, אומרת הקלישאה, ואת יודעת. את יודעת שיש בה משהו, בקלישאה הזאת. את תגחכי על כל מה שהיה, ותאמרי לעצמך בחיוך "היה טוב, וטוב שהיה".


קצת על אנטי-פרגמטיזם

שלישי

וַיֹּאמֶר משֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה

יש לך חלום. לכולנו יש כזה. את רוצה להשפיע, לשנות. אתה רוצה להיות מישהו גדול. את רוצה להיות מורה, כי כשאת מלמדת, את מעניקה לעולם הרבה מתנות קטנות. אתה רוצה להיות זמר, כי שאתה שר אתה מצליח לבטא את מה שהלב שלך באמת מרגיש – גם אם המילים הן רק 'נה נה נה'. את רוצה לצייר, אתה רוצה לצלם, את רוצה להתפרסם, אתה רוצה לחיות בשקט מאחורי הקלעים.

יש לך חלום, לכולנו יש כזה. אבל לפני הדימיון, יש מציאות. ובדרך יש הרבה מכשולים. לפני שנגשים את החלום ונהיה מה, או מי שאנחנו רוצים, יש את החיים עצמם. החיים, שמחייבים אותך ללכת ללמוד את מקצוע החלומות שלך, להבין את הפרדיגמות שבתוכו והפכו לאקסיומות, כדי שלך יהיה מבט רחב מספיק לומר איפה נעשות בו הטעויות, ואולי יהיה בך רק הרצון להמשיך את הדרך. ובדרך יש גם את העניין הפעוט ההוא של פרנסה. הכסף שנכנס ויוצא מהחשבון, שבכלל הפך לדלת מסתובבת. נכנס ויוצא, נכנס ויוצא. לחלק יקראו השקעה, לחלק יקראו כורח, לחלק יקראו מותרות.

שאלה היא איזה שם נתת לזה.

אתה, או את.

יש לך חלום, ויש רק דרך אחת להגשים אותו. המציאות. לא מספיק לדעת איפה את יכול להיכנס ובמה אתה יכול לתרום, איפה המקום שלך צריך להיות ואיפה תדעי לשנות. צריך לדעת איך לבנות את הדברים כדי שמה שיש לך לומר, באמת יישמע, שבאמת ישפיע. כדי לסרב לקבל את תכתיבי המציאות, אין לך ברירה אלא להקשיב להם באמת. יש קשיים שהם אמיתיים, יש פעמים שה'לא' יהיה כל כך מהדהד, שייאוש יתגנב לליבך. צריך ללמוד את המערכת, את העולם הזה שאנחנו חיים בו, ולהבין איפה המקום שלנו בתוכו.


קצת על המכללה

רביעי

וַיַּעֲשׂוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר | צִוָּה יְהֹוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם

שנים רבות לא ראיתי את מלך האריות. גם לא את גלדיאטור. לצורך כך ביקש אלעד להעביר לנו הרצאה שכוללת צפייה מרוכזת ומתומצתת בשני הסרטים, עם הכותרת 'הכוח משחית'. אלעד הדגים לנו באמצעות הסרט את התבנית שיצרו לנו באמצעות הסרטים, ואולי בעצם את התרבות מתוכם הגיעו הסרטים. הטוב הוא תמיד קורבן, הרע הוא תמיד תוקפן.

במלך האריות, סימבה הוא גור שאביו נרצח על ידי דודו המרושע שמטיל על הרך את האשמה. אחרי גלות ארוכה הוא שב להתמודד מול דודו. זה ממשיך להאשים אותו במות האב, ותוקף אותו. לאחר קרב, סימבה גובר על הדוד אך מסרב להרוג אותו, ודורש ממנו שיעזוב.

התפיסה המוסרית הזו שמחייבת את סימבה לנצח בלי להרוג את האויב, בלי להשמיד, בלי לנצח, מחלחלת עמוק עמוק לתודעה שלנו. הכוח הוא תמיד רע, החולשה תמיד טובה. אם בעבר היו תפיסות שגרסו כי הכוח הוא הצדק, אזי כיום הכוח הוא לעולם הרשע.

אלעד לקח את זה צעד אחד קדימה, אלינו ממש. זו לא רק תפיסה נוצרית, שמאמינה שההקרבה והסיגוף מקרבות אדם אל הגאולה. זה חדר עמוק עמוק אצלנו:

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְרוֹמִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תַחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים לְנִשְׁמוֹת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים שֶׁנָּפְלוּ בִּידֵי הָרוֹצְחִים וְנִשְׁפַּךְ דָּמָם בְּאַווּשְׁוִיץ מַיְידַנֶק טְרֶבְּלִינְקָה וּבִשְׁאָר מַחֲנוֹת הַשְּׁמָד בְּאֵירוֹפָּה שֶׁנֶּהֶרְגוּ וְנִשְׂרְפוּ וְנִשְׁחֲטוּ וְנִקְבְּרוּ חַיִּים בְּכֹל מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת וְאַכְזָרִיוֹת עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם בַּעֲבוּר שֶׁאֲנַחְנוּ בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אַחֵיהֶם וְאַחְיוֹתֵיהֶם נוֹדְרִים צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמוֹתֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָם ה' הוּא נַחֲלָתָם וְיָנוּחוּ בְשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָם וְנֹאמַר אָמֵן (תפילת יזכור לזכר קדושי השואה).

הטראומה מהשואה מובנת, אך ראו את מילות הקורבן ששזורות לאורך הטקסט. "נפלו.. נשפך דמם… שנהרגו ונשרפו ונשחטו ונקברו.. מיתות משונות ואכזריות…". אם האתוס הציוני היה משואה לתקומה, דווקא כאן נדמה שהגבורה הוסתרה לחלוטין. רק שואה, רק אכזריות. האם צדקת היהודי על הנאצי נובעת רק מעצם נרדפותו?

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בַּמַּעֲלות קְדושִׁים וּטְהורִים כְּזהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמות כָּל הַקְּדושִׁים שֶׁנִּרְצְחוּ בְּרַחֲבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בַּדְּרָכִים וּבַשְּׁוָקִים, בַּיְּשׁוּבִים וּבֶעָרִים, בַּהֲגָנָה וּבַמִּשְׁמָר. בֵּינֵיהֶם נְעָרִים וּזְקֵנִים, טַף וְנָשִׁים, הורִים עַל יַלְדֵיהֶם, בְּעָלִים עִם נְשׁותֵיהֶם, מורִים וְתַלְמִידֵיהֶם, שֶׁנֶּהֶרְגוּ בְּמִיתות מְשֻׁנּות וְאַכְזָרִיּות, בָּאֵשׁ וּבַחֶרֶב, בַּסְּקִילָה וּבַשְּׂרֵפָה, בִּיְּרִיּות מֵהַמַּאֲרָב וּבְפִגּוּעֵי תּפֶת, עַל יְדֵי פִּרְאֵי אָדָם הַבָּאִים לְנַשְּׁלֵנוּ מֵאַרְצֵנוּ וּלְהַכְּחִידֵנוּ. אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם, וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם, עַד אֲשֶׁר יַשְׁקִיף ה' מִשָּׁמַיִם וְיָחוּס עַל עַמּו, אַרְצו וְנַחֲלָתו. זְכוּתָם תַּעֲמד לְיִשְׂרָאֵל וּלְאַרְצו, וִיקֻיַּם בָּנוּ הַכָּתוּב: הַרְנִינוּ גּויִים עַמּו כִּי דַּם עֲבָדָיו יִקּם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֵּר אַדְמָתו עַמּו. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעולָמִים וְיִצְרר בִּצְרור הַחַיִּים אֶת נִשְׁמותֵיהֶם. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם וְיָנוּחוּ בְּשָׁלום עַל מִשְׁכָּבָם וְנאמַר אָמֵן.

מוטיב הקורבן שב ועולה גם כאן. תפילה זו היא התפילה המיוחדת לנפגעי פעולות איבה (טרור). הפירוט הרב של הקורבנות, של שיטות ההריגה, התיאור של התוקפים (פראי אדם), הפנייה לארץ וכלפי שמיים, נראה כי הצדקת הקיום שלנו נובעת מהיותנו בעמדת הקרבן. ואז כשאנחנו לפתע החזקים, השליטים בארצנו, הכובשים, האם גם אז אנחנו עדיין צודקים?


קצת על הלקוח

חמישי

וַיֵּצֵא משֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל יְהֹוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה

מחשבה קטנה שעלתה לי לפתע אמש, אחרי המפגש עם נתניהו והבשורות על הסקרים. יכול להיות שמה שהוביל לדעיכת הליכוד הוא לא הקצנת השמאל, הוא לא הרשימה של הבית היהודי, אלא הרשימה של הליכוד? כלומר בכמה וכמה סקרים, המפלגה הימנית ביותר מתחזקת – זו של אלי ישי. יכול להיות שדווקא דחיקת פייגלין פגעה בליכוד? ומנגד, הדרת השמאל שהצהיר עליה נתניהו, טובה לליכוד.

מחשבה קטנה שעלתה לי לפתע היום, בעודי עובר שוב על המלחמה על המקום ה-20 בליכוד בין אבי דיכטר וציפי חוטובלי, היא שברור שיש בעיה. בעבודה, נראה שהכול סגור. בבית היהודי, נראה שהכול סגור. השיריונים יוצרים שם אמנם בעיות, אבל אין בעיה בספירת הקולות. בליכוד? שישו ושמחו. חוטובלי בהתחלה הייתה בפער של מאות קולות מדיכטר, אחרי כן של 55 ועכשיו נראה שהיא מובילה עליו. בכמה? זו כבר שאלה אחרת, בין 11 ל-19 קולות. לא ידוע.

הרשימה אולי תואמת את רצונות נתניהו, אני לא יודע בכמה ביטחון ניתן לומר שהיא מייצגת את רצון מתפקדי הליכוד. מחשבה קטנה שעלתה לי לפתע פתאום, אחרי שראיתי את חשיפת הקו המדיני של כחלון, היא שלבחור אין מושג לאן הוא נכנס. כחלון ל"הארץ": אין פרטנר למו"מ, ירושלים תישאר מאוחדת, לא נחזור לקווי 67'.ב"וואלה!": כחלון חושף את הקו המדיני: חזרה לגבולות 67' ושמירה על הגושים. ב"NRG": כחלון: "כשיהיה פרטנר בצד הפלסטיני נתמוך בהסכם"


  קצת על החזון

שישי

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי

פעמיים הגעתי הנה וחששתי שגם הפעם דבר לא ישתנה. שמועות על פתיחת השורות משכו אותי מספיק כדי לצאת מהמכללה ולהגיע למפגש. לא רק חברים הוזמנו, אלא גם כאלו שאינם פקודים במפלגה. הרחש סביב המפגש יצר תודעה שאומרת שהפעם משהו יהיה אחר. ואכן, הביקור השלישי בבית ראש הממשלה התאפיין בקור בלתי רגיל. חצר הבית אמנם נאטמה לגשם, אך פטריות החימום לא יכלו לקור.

נתניהו, מנגד, בא מוכן. בשונה מפעמים עברו, השואלים לא בהכרח נרשמו מראש, ובמקרים רבים המיקרופון הגיע אל הצעירים באופן אקראי, מה שהוביל לערב ארוך ומפורט, בו קיבלנו את נתניהו מזוקק, כפי שהוא באמת.

התשובה שהייתה שזורה לאורך הערב בין כל השאלות הייתה החשיבות של גודלו של הליכוד. הסיסמה מזכירה את 'ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה', אך נדמה שהפעם נתניהו – או יועציו – חוששים באמת מקמפיין 'רק לא ביבי' ופועלים בגישה אחרת. תנו לנו את המושכות, הוא אומר, אחרת יעלה השמאל.

את השמאל הוא הרבה לצטט. את שפיר שרואה בהמנון גזענות, את מירב מיכאלי שקראה לנשות ישראל לא לשלוח את ילדיהן לצבא, את זוהיר בהלול שהסביר כי הוא פלסטיני, לא ישראלי. נתניהו הדגים והטעים פעם אחר פעם, מה עשה הליכוד בשש שנות שלטונו, או בעצם בתשעת. אך שאלה אחת יצאה מגדר הרגיל.

מור גולן, שלומדת איתי במכללה למדינאות קיבלה את המיקרופון. "אדוני ראש הממשלה", היא אמרה במבוכה. "אני מצביעה לליכוד, ואני בטוחה שכל מי שכאן עושה את זה. אבל כשאני מדברת עם חברים שלי, ומנסה לשכנע אותם להצביע לליכוד, הם לא מוצאים בזה עניין. אני רוצה לשכנע אותם, אבל הם רוצים לדעת מה המצע של הליכוד".

נתניהו מסביר למה שוב לא יהיה לליכוד מצע. צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של נתניהו
נתניהו מסביר למה שוב לא יהיה לליכוד מצע. צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של נתניהו

נתניהו השיב לה כי אין צורך במצע. "אנחנו יכולים לפזר הבטחות", הוא הסביר. "אבל עשינו כל כך הרבה בשש השנים האחרונות. את זה אנחנו צריכים להסביר לאנשים. אנחנו מעבירים את צה"ל דרומה, אנחנו מפתחים את הארץ ומקרבים את הפריפריה למרכז…".

בנקודה הזאת, אם לומר את האמת, הפסקתי להקשיב. הפסקתי להקשיב כי כבר הייתי בקמפיין הזה, כפעיל זוטר. ראיתי את המשמעות של ריצה ללא מצע.

אדרבה, לפני פחות מחודש התמודדתי עם פסבדו מצע של 'ניסיון, המשכיות, עשייה'. דרסתי אותו.

בקמפיין של שחר דרשנו לא לרדת לפסים נמוכים, לא היה לנו 'רק לא גילדה', על אף שהגורם הזה טמון עמוק בתשתיות של שחר. בנינו חזון לכל מקום ולכל אחד, דאגתי אישית שנפנה לקהל רחב כמה שיותר של אנשים במכנה המשותף הכי גבוה שלהם – הבטחה לדאוג להם עצמם.

האמת, אני לא יודע כמה נצליח, אבל אני יודע שעצם היכולת להבטיח, יוצרת ציפיות אצל המצביעים. נתניהו אולי עושה הרבה, אבל בסופו של דבר הוא מכהן שש שנים בראשות הממשלה, ובכל זאת התחושה בציבור הרחב – בין אם ירצה בכך ובין אם לאו – היא שהוא לא משפר את המצב. עם תחושות אי אפשר להתווכח, וכיוון שמדובר בקמפיין, בבחירות, בפוליטיקה, הלקוח תמיד צודק.

במקרה הזה, אגב, הלקוח הוא הבוחר. הבוחר, זה שבסקרים מחליט – גם אחרי הרשימה השמאלית מאד של מפלגת העבודה וגם אחרי הרשימה השמרנית מאוד של מפלגת הבית היהודי – לתת את ההובלה לעבודה. חלק מזה, הוא הסתרת הדבר החשוב ביותר שיש בליבו של אדם. הסיבה בשבילה הוא עושה את מה שהוא עושה. אנשים לא קונים את מה שאתה עושה, הם קונים את הסיבה בגללה אתה עושה. ואת הסיבה, אדוני ראש הממשלה, אי אפשר להסתיר.  


קצת על סטטוסים מצייצים

שביעי

וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה

80% ממה שהחדשות שאתם צורכים הם בכלל לא חדשות. הם הודעות יחסי ציבור, כלומר פרסומות במסווה. אפשר לומר שזה נובע מהיכולת המוגבלת של העיתונאים להגיע לכל הסיפורים, וזה חוסך להם את העבודה. הרבה מהודעות יחסי הציבור האלו מגיעים מגורמים בכירים בחברה: משרדי ממשלה, חברות גדולות במשק, כוכבי תרבות כאלו ואחרים. בעולם כזה, מי שיש לו מספיק כסף, או קשרים, מגיע לעיתון. מי שלא? כדאי שיהיה לו סיפור מאוד טוב.

עלויות פרסום ב'סטטוסים מצייצים'. הביריון מהתיכון
עלויות פרסום ב'סטטוסים מצייצים'. הביריון מהתיכון

20% מהידיעות שאתם קוראים הן תרכיז ידיעות, הן נכתבות בצורה כזאת או אחרת, בצורה שנועדה להשפיע עליכם באופן כפול.

האחד, שתמשיכו לצרוך את מקור החדשות. השני, שתסכימו עם הגישה שמציג העיתון. לעיתים מדובר באג'נדה פוליטית, כמו הקידום הנרחב שעורך ישראל היום לבנימין נתניהו. לפעמים מדובר באג'נדה כלכלית, כמו הרדיפה של ידיעות אחרונות אחר אותו נתניהו ואחר אותו עיתון שמקדם אותו.

לעיתונאי יש תפקיד מאוד חשוב בהשפעה על סדר היום. מה שנמצא בתקשורת – חשוב; מה שלא נכנס – פחות. דעות שמקבלות ביטוי הן לגיטימיות, ואלו שאינן מקבלות ביטוי הופכות במהרה ללא לגיטימיות.

ואז הגיע הפייסבוק.

בפייסבוק, כל זה נעלם. אתה מגיע לחברים שלך, ואם משהו באמת טוב, אז ישתפו אותו הרבה והוא ירוץ ברשת. החדשות מגיעות אליך מכל מיני מקורות מידע, לפעמים מערוצי תקשורת כאלו ואחרים, לפעמים סיפור קורע לב כזה או אחר, לפעמים סתם מצב רוח של חברים.

ואז הגיע אבי לן, ומיסד את הכול. הגעת לסטטוסים מצייצים? הגעת לתהילה. אני זוכר את התחושה כשסטטוס שלי שותף בדוסים מצייצים. אתה זוכה להכרה על ידי הממסד. וזה בדיוק מה שעשו ב'סטטוסים מצייצים', הם הפכו לממסד. הם החליטו מה אין ומה אאוט. הם החליטו מה שווה את התייחסות הציבור ומה לא.

צילום מסך: מתוך דוסים מצייצים
צילום מסך: מתוך דוסים מצייצים

אבל הם עשו מזה כסף.

כלומר, הם לא רק הפכו לממסד בתוך עולם הפייסבוק, הם הפכו לכלי תקשורת של ממש. גוף כלכלי אחד ניצל את הבמה לתקוף גוף כלכלי מתחרה, אגנ'דות נקבעו, תפיסות עוצבו, כסף הועבר. ואז פייסבוק סגרה את המסיבה.

בעולם של הפייסבוק, פייסבוק היא הממסד. ההכרה ניתנת על ידה ורק על ידה. במידה רבה, גם בתחושת הגלישה, הרשת החברתית היא כלוב. החברה של צוקרברג בנתה מתקן שיעשה הכול כדי להשאיר אותך מחובר אליו כל הזמן. אין מקום לממסד אחר. האלגוריתם של פייסבוק מקפיץ את מה שמצליח, הוא מכשיל את מי שלא. הוא מקדם את מי שצורך בו, ומעלים את מי שלא.

אלו משחקי רעב. רעב על תשומת הלב של הציבור, של הקהל, אבל יש בו מקום רק לאינדיבידואלים שיקבעו מה תופס ומה לא. סטטוסים מצייצים הייתה מונופול, וראוי שהוא נשבר. פייסבוק הוא לא הבריון מהתיכון, זה סטטוסים מצייצים. פייסבוק הוא המנהל. הוא אחראי שהבריון לא יצא משליטה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “קצת על הרבה – מוצ"ש וארא

  1. פינגבאק: קצת על הרבה – מוצ"ש בא | קצת על הרבה

  2. פינגבאק: קצת על הרבה – מוצ"ש יתרו | קצת על הרבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s