כה אמר קופל: חמור חמורתיים

על השבוע – כשתחרות מלכת היופי הפוליטית "יוצאת לפרסומות"

באופן רשמי, אם נדון ביכולת המחשבה של האזרח הישראלי, אבד עליה הכלח, עלינו כישויות חושבות.  ח"כ אחר ח"כ, מפלגה אחר מפלגה, כולם מוציאים סרטוני וידאו מטופשים יותר או פחות.
אולם, לא על המפלגות אלין, ולא את הח"כים אני תוקף – אנחנו הבעיה – אל תראו בסרטונים כסרטוני בחירות אלא כפרסומות לקונדישנר.
באחת הרצועות מהאלבום 'רדיו בלה בלה' בשם אופרת סבון, מתוארת שיחת טלפון שמדמה את הטלמרקיטנג, בתוך המלנכוליה של ארקדי ומיכה מקבלות הפרסומות גוון אפור ומקברי – מתוארת דוגמנית יפת תואר ושיער המציגה קונדישינר.

אולם בניגוד לנהוג, לחיוך המולבן שבסוף תצוגת המוצר מופיעה תמונה אחרת[החל מהשניה ה-56]:

 היא[הדוגמנית] מנידה את ראש ימינה – שיערה גולש ימינה / היא מנידה את ראשה שמאלה – שיערה גולש שמאל
פתאום היא מחווירה, אישוניה מתרחבים / החיוך המושלם נעלם / היא פוערת את פיה ומתחילה להקיא שמפו
אני מתחיל להקיא בירה / בפרסומת אחרת יפיפה אחרת מקיאה יוגורט / כלב מקיא פיצה ושני המבורגרים / בנקאי מקיא כסף / כלב מז#ן טלוויזיה ושותה קולה
היפייפה מתעלפת, צונחת לתוך ערימת שמפו/ ושוב צילום מאחור המלווה את שיערה הגולש / אשר לא איבד מזוהרו

סלחו לי על הגסות, אבל לא משנה כמה שיערם הפוליטי של המצטלמים משמאל ומימין יגלוש ברכות – אני רואה את אישוניהם מתרחבים, את פיהם נפער ואת השמפו-היח"צני שלהם – מותז.
כשתחרות מלכת היופי הפוליטית "יוצאת לפרסומות"

על יום אחד של תעמולה – לקראת שנת שטיפת שכל – 1.1.2015 ב'ידיעות אחרונות'

מדהימה כל יודעי-דבר העובדה שלמרות שהעיתון נקרא 'ידיעות אחרונות' , קרי הידיעות האקטואליות ביותר במובן מה, ניתן לחזות את כותרות המחר ולעתים אף המחרתיים:

                                                הליכוד הקצין – רק לא ביבי

אין שום קשר לזהות החברים, משנכנס פייגלין מרבים בשמחה, משיוצא פייגלין מרבים ברגב; משנכנסת חוטובלי מרבים

שמפו פוליטי וקונדישנר יח"צני
שמפו פוליטי וקונדישנר יח"צני

בלעג – משתצא חוטובלי ירוננו על 'דילדול בנוכחות הנשית'. העובדה  פשוטה: רשימת הליכוד. הפרשנויות רבות אך בעלות כיוון אחד – "הליכוד הקצין". כמובן שיעלו את צללי-העבר בדמות 'בגין' שזכה לכותרות כגון פשיסט(כפי שהודה בראיון 'ספונטני שאיננו קשור לבחירות' חיים יבין במוסף 24 שעות) בזמנו ויהפוך לאחיו-התאום של מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בזמננו – כל מה שמשרת את שמירת עמדות הכוח של האליטה הישנה יתקבל.

מכבש הדפוס פועל והכותרת מודפסת: רק-לא-ביבי.

הכפשת ראש הממשלה נתניהו בצורה לא רציונאלית חצתה את הקו האתי שתוחם עיתונות ותעמולה. טור של אלון פנקס, מועמדו-לשעבר של אביגדור ליברמן לתפקיד השגריר באו"ם, דן את ההצלחה המרשימה של ישראל מול הצבעת הפלסטינים באו"ם, כמעשה שכל כולו תוצאה של 'טוב לב' ניגריה וארה"ב, משל לא היתה עבודה דיפלומטית. הרי דין כשלון היה מונח על "מדיניות החוץ הכושלת" של נתניהו –הוא היה נושא באחריות של תבוסה מדוע איננו נושא ב'אחריות ההצלחה'? יש להוסיף את האיום הלא-מוכח של פנקס כלפי הקורא ההדיוט כי "עוד בוא יבוא היום" וכי "רוב מדינות העולם מקבלות את הנוסח הפלסטיני" – מר פנקס, אינך מפרשן אלא מקטגר; אינך מרחיב דעת אלא סוגר אופקים.

הכפשת אחד מלווה לרוב, בתועמלון ראוי, בהאדרת האחר. האדרה מתבצעת לעתים באמצעות הדרה. יטרח הקורא התמים לבחון היכן הכותרת המתארת את העובדה שפואד בן אליעזר, המומלץ של מר בוז'י הרצוג לנשיאות,  נחקר(רמז – התקדמו לתוככי העיתון וחפשו טוב). אולם, לדעתי, השיא כפיסגת הניתוק והניכור מגיע דווקא בעמוד 14; 77 מילים, כתב אחד וכותרת: צום י' בטבת.

י' בטבת ממלא תפקיד כפול של יום אבל דתי על ראשית המצור ובנוסף יום אבל רשמי, יום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שקברם לא נודע. המזיגה שעוררה הד רב בשנות החמישים על מטען השכול חולפת בידיעה קטנה יותר מביקורת הטלוויזיה של ידיעות אחרונות – ואולי לא במקרה הדבר פולחן דתי אחד הזוכה לפופולריות יתר – הטלוויזיה – גדול בהיקפו ובבולטות לה זוכה מאשר פולחן דתי של שכול יהודי, צום על כאב גלות ויום קדיש לזכר נרצחים אנונימיים נעדרי מקום קבורה משואת העם היהודי באירופה.

ייתכן וזאת הידיעה האחרונה שבידיעות אחרונות – את י' בטבת החליף ה-1.1 בצורה טוטלית, לא כלי שני אלא כלי אחד – "שנה אזרחית" ל"דת אזרחית" בעלת "אמונה אזרחית" לפולחן "אזרחי".

 "שכחת מאין באת ולא תדע לאן אתה הולך" אענה לעמנו העתיק, ויען העם "אם אין אני לי – מי אני?" ושכחה בעיניו.

על רסיסי המפלגות שלנו

לא ארחיב רק אציב את העובדה, את הפיגום הנדרש להבנת מגדל השקפתי – אשליית החשיבות העצמית של הפרטים היא מושא התעמולה. כל מפלגות 'המרכז' משדרות לאינדיבידואל ושתי מפלגות 'העמדה' – הבית היהודי ומר"ץ מציירות 'רוח עם'. ההתפוררות נמשכת והמבנה הפוליטי נגרס עם כל מערכת בחירות, מחדש, לידי חדש, ולבסוף לידי כלום – אם נשייף את הפסל יתר על המידה לא יוותר פסל, רק פירורי-אבן של יצירה שלמה.

————————————3 נקודות באדיבות ז'בוטינסקי —————————————

זאב ז'בוטינסקי לבוש מדי קצין הלגיון גדוד 38 עצמותיו הועלו ב-1964 רעיונותיו איתנו עוד מאמצע שנות העשרים
זאב ז'בוטינסקי לבוש מדי קצין הלגיון גדוד 38
עצמותיו הועלו ב-1964 רעיונותיו איתנו עוד מאמצע שנות העשרים

על הנקודה הראשונה
על המשמעות של הפיגועים המתחדשים

מול אלימות מגיבים באלימות – מול ניסיון למוטט רוח-קיומנו יש להציב קיר ברזל גבוה יותר: כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות…במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה.

מתוך על קיר הברזל (אנו והערבים) 1923

לאור האלימות המגיחה חדשות לבקרים ונועצת צבתותיה בבשר ילדינו, חורכת בלהבותיה עור ילדינו, ומשסעת בלהביה צוואר ילדינו אין ברירה אלא לחזור צעד אחורנית – לוותר ולהבין, אין זה אלא כורח המציאות לוותר על תקוות-שווא להרמוניה – לפעול ביתר נחישות, בהווה, לשם הרמוניה פוטנציאלית בעתיד.

יש לחזור ולשריין את קיר הברזל, אל לנו לתת ולו זיק של אמונת-נצחון בלב הניצים שבשכנינו הערבים, אל לנו להציג חולשה היכן שהאלימות מכה בנו – דווקא אלימות היריב הנה קריאה לאלימות מטעמנו – הפעלת עוצמה לא-מדודה כנגד כל חורש-רעות ופעולה הכרחית המגיעה לעתים לידי עימות עם דימוינו המוסרי את עצמנו הם כורח החיים, כורח זה הרוצה בחיים.

זה שילדיו הפקר וישוביו במצור איננו חזק כי אם חלש, וידוע בקרב כל חיות היער שהחלש מזמין את האלימות אל תוככי מאורתו, אל המחנה שלו. אלימות בתוככי המחנה תחולל ריאקציה וקריאה לאלימות מאיתנו, וקריאה לאלימות תוביל להרס בשני הצדדים. בשפה פשוטה: זה הרוצה לצמצם את האלימות למינימום האפשרי צריך לתמוך באלימות ברורה ומובהקת בהווה אל מול חורשי רעתנו – זאת מציאות ולא עמדה, זאת עובדה ולא דעה, זה ההווה בו אנו היהודים מתפקדים ולא 'היהדות' או 'עולם הזכויות ' הקפואים פועלים.

[שתי הנקודות הבאות מתבססות על משפטי שמשון את שבט דן מתוך הרומן ההיסטורי של ז'בוטינסקי, 'שמשון', שנכתב בין 1919 – 1926]

איור מתוך הרומן של ז'בוטינסקי 'שמשון', באיור מוצג שמשון וסביבו 'שועליו' הלוחמים
איור מתוך הרומן של ז'בוטינסקי 'שמשון', באיור מוצג שמשון וסביבו 'שועליו' הלוחמים

על הנקודה השנייה
הרוצה בחלק תובע את הכל, בן הבליעל המאמין בצדקתו ינצח כל גר-צדק שיפקפק בעצמו.

"אין איש רוצה לבוא לפניו למשפט – חוץ משני אחים שעסקו, כיוצאים מן הכלל, בעבודת אדמה…האחים לא היו דומים זה לזה. הגדול שבהם הרבה לדבר, במהירות וברוגז הניע בידיו. הבריק בעיניו. והצעיר צנוע היה ושתק כל זמן שלא נשאל…שמשון גזר עליו לשתוק ושאל את הצעיר:

  • מהו דבר הריב?
  • על דבר חלוקת היבול – השיב הלה.
  • ספר נא!
  • את השדה חרשנו וזרענו יחדיו. אולם בעת הקציר התגלע בינינו ריב וגמרנו לחלוק. חצי השדה לי וחציו לו – לזה שנינו נאותים. אבל מה לעשות ביבול.
  • ולמה לא תחלקו את היבול חלק כחלק?

הבכור התחיל צווח: כי על כן הוא לא עשה מאומה. רק אני לבדי חרשתי וזרעתי וקצרתי. לי היבול!

שמשון שאל את השני: האמת הדבר?

  • לא – השיב הצעיר – שנינו עבדנו בד בבד. לי חצי היבול.

שמשון החריש…ופתאום שאל את הבכור:

  • אמרת: כל היבול לך הוא?
  • כולו, כי אחי משחר טל ילדותו…

אז שאל את הצעיר:

  • ואתה מה אמרת?
  • אני דורש צדק: החצי לו החצי לו.
  • על המחצית האחת אין אפוא כל ריב – אמר שמשון – שניהם אומרים כי לבכור היא. נשפטים הם רק על המחצית השנייה ואותה נחלק חלק כחלק. שלושת רבעי היבול לבכור והרבע לצעיר. לכו לכם.

[…]

            התחילו הזקנים מלינים. אחד מהם תפס בידי שמשון ולחש לו:

  • ידענום היטב: הבכור משקר; נודע הוא לאיש בליעל.
  • עיני רואות – השיב שמשון, בקול והשיב לצעיר:
  • אחיך רשע הוא, אבל אתה כסיל והכסיל רע הוא גם מן הרשע. לו אמרת גם אתה:לי כל היבול– ונתתי לך גם את המחצה. כאשר מכים אותך בבול עץ קח גם אתה בול עץ ולא קנה לך גומא[סוג של עשב ים נמוך ורך – ט.ק]

הטקסט מדבר בעד עצמו – בעוד הצד השני מכה בנו עם בולי עץ, אנו מגיבים לערבי בגומא וזרד – שמשון מלמדנו להגיב במטבע זהה – תביעה על כל-ארץ ולא וויתור על חלק ארץ כהנחת מוצא. הפסקת האלימות כתנאי יסוד ולא כתוצאה של וויתור – אי הפסקת האלימות ככניעה מתמשכת:

surrender simple – זמן חדש נוסף לשפה האנגלית כשהיא דוברת מדינאות יהודית.

על הנקודה השלישית
צדק שייך לטווח הארוך, הצורך להראות צודק מקריב את הצדק על מזבח הרצון של הדימוי העצמי: מעשה משפט 'חמור חמורתיים' – "מי שחופר קבר לעצמו מרוב ישרו
"

"הלוך הלכו בדרך – הסביר שלח – ומאצו אתון תועה ובאו אלי למשפט. שאלתים: "מי ראה ראשון את האתון?" וכל אחד אמר: אנכי. ומי החזיק בה ראשונה?" כל אחד אמר "אנכי". כדת מה לעשות?

שמשון שאל:

  • הנכנונים דברי שלח בן יובל?

שניהם הניעו ראשיהם להסכמה.

  • בתרו את האתון לשניים – צוה שמשון – לכל אחד חצי הגופה חצי העור.

הזקנים צחקו כמו שצוחקים לבדיחה שאינה מחוכמה. אבל איתן הקטן הרים ואמר לשמשון:

  • שופט חכם אתה, בן צרעה. גם לי וגם לו לא יהיה.
  • ואתה מה תאמר? – שאל שמשון את קטן.

[…]

  • למה לי חצי העור?- שאל. – ואין החפץ להמית את הבהמה. אם כן הוא תוכלו לתתה לאשר תחפצו וגם לו – ישא אותה לאישה אם יחפוץ בדבר.

שמשון ירק.

  • חסר לב הוא החמור – אמר – אבל אתה חמור חמורתיים. חפצתי לשפוט משפט זה לטובתך. כי על כן בעל בעמך אתה ויודע נפש הבהמה. אולם אם ותר ויתרת כלה המשפט ואין לשופט מה לעשות. האתון לאיתן. לך לך ומהיום אל נא תוותר לעולם

[…]

ובעם נתפשט מיום זה והלאה המשל:"חמור חמורתיים' לכל מי שחופר קבר לעצמו מרוב יושרו"

חמור חמורתיים בוויתורנו על כל אחת מעמדתנו – אין אנו למדים נפש אדם ולא משנים הכשלונות, אין אנו למדים נפש בן תרבות ערב ולא משנה ניסיוננו. לכודים בין שולי המראה הכל נדמה כדמותנו – "והערבי?" ישאל, "כמותנו", יען, "והאמריקאי?", ישראל, "כמותנו" יען… "והימני?" ישאל, "אוייבינו" יען וימצא סוף כל סוף אל-מול מי לשלוף חרבו מנדנו.

על הארץ והעם – איוולת השמאל

אם רק נאמר

נאמר ואני מניח שיש צדק בטענה הערבית לארץ-ישראל. נאמר ואני מקבל אקסיומה לא ברורה לפיה הטענה לארץ מתלווה בזכות למדינה. נאמר ואני אף חושב שעל ישראל לנקוט יוזמה ולפנות ישובים כחלק מתהליך הקמת המדינה הערבית – נאמר ואני חושב שכל אלו יסתכמו אפילו בזכות ל'פליטים' פלסטיניים לחזור לתוככי המדינה הפלסטינית.

נאמר!

השתקפותו של השמאל הישראלי במי-התקופה תמונה של הצלפם שי כנעני :מהאתר http://photolight.co.il/show_photo/727742
השתקפותו של השמאל הישראלי במי-התקופה
תמונה של הצלפם שי כנעני :מהאתר http://photolight.co.il/show_photo/727742

אולם

האם זה אומר שאני צריך להכריז מראש כי אני מוותר על 99% מהשטח שבמחלוקת? האם זה אומר שאני מכריז מראש שכל קודשי הקודשים לא לי? האם זה אומר שעלי להודיע מראש שאסכים ל'זכות שיבה'? האם זה אומר שאני צריך להכיר, לפני סיום דיון, באיזה שהיא זכות ערבית על הארץ או לריבונות פוליטית על חלקים ממנה?

השמאל הישראלי הוא חמור חמורתיים, הוא רודף אחרי הצדק לדידו ומחצין אותו משל היה מלבוש לתצוגה – מולו עומד ומתווכח הערבי הגאה, הדבק בצדקתו,  "כולה שלי". אנחנו מביטים בערבי ובזים לטהרת-צדקתו, בלבם יקראו אחדים לטענתו ושפתו "פרימטיביות" או "עמדה חשוכה" – בשם הדימוי אנו,מראש, מוותרים על טענת '"כולה שלי" – איזה עתיד יש לדיון שמתחיל בוויתור?

חצי השדה נתנו; עתה, בגלל אי-מוכנתם לדרוש מלוא הצדק יוותרו ארזי-השמאל אף על מחציתו. בין עמים, לא בית הדין קובע צדק, ולא כוחות הוויכוח, בין עמים נתקשה למצוא טענה כי הפילוסופיה קובעת הצדק – רק הנחישות, האמונה והטענה. בין עמים הצדק נמדד במאבק מציאותי, ארצי, לאורך זמן.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “כה אמר קופל: חמור חמורתיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s