כה אמר קופל: על אסטרטגיית השטייטל

ראשית, מהו השטייטל? השטייטל הוא עיירה יהודית ממזרח אירופה, תחום המושב היהודי היה ברוד שטייטלים. העיירות הללו אופיינו במערכת מנהלתית ייחודית, חיים בעלי אופי תרבותי-קהילתי ייחודיים וכתוצאה מהיותם 'אקלים-תרבותי' יצא מהם אדם בעל אופי ייחודי – יהודי העיירה – השטייטליסט.

בארץ-ישראל, לצד האבולוציה של חלק מן העם לידי יהודים הריבוניים, ה ÜberJuden, של תש"ח –  עבר היהודי שמן השטייטל מהלך דבולוציוני (נסיגה אבולוציונית) ייחודי והטמיע לתוך מנטליות נטולת-ריבונות גם נטייה גסה להתבוללות – תחת שרביט הריבונות היהודית נוצר יהודי ייחודי, יהודי שלא נראה דומה לו מאז ימי ההתייוונות, אולם בניגוד להתיוונות ההתבוללות המודרנית הנה תופעה מקיפת-כל – היא היא, בעצמה, דת.

התופעה הייחודית לעם היהודי יצרה שעטנז של תכונות: רדיקל כלכלי עם סלידה מכוח ריבוני, סגידה לשוויון כזהות כלפי חוץ ופולחן חומר הדוניסטי כזהות פנימית –זהו השטייטליסט הארץ-ישראלי: זהו ה Der letzte jude – 'היהודי-האחרון'.

ל'יהודי-האחרון' חשיבה שונה מאחיו הריבוניים בצ'כיה, פולין(ריבונות בעבר) ומדינות הבלקן ובהתאם הוא פיתח אסטרטגיה קיומית ייחודית לאופי מחשבתו – אסטרטגיית השטייטל.

את אסטרטגיית השטייטל יש לפרט ולפרוש תחום-תחום: בטחון, מדיניות, יחס לאומות\עמי העולם וכלכלה.

על Der letzte juden – 'היהודים-האחרונים' או על השטייטליסט הארץ-ישראלי

אבוי! הנה באה העת, בה לא ילד עוד העם והעתיד ריבונות. אבוי! באה עתו של היהודי המבוזה ביותר, שלא יוכל עוד לבזות את עצמו.

ראו! את 'היהודי-האחרון' אראכם.

"ריבונות מהי? חירות מהי? אינטרס מהו? כוח מהו?" אלו שאלות אשר ישאל 'היהודי-האחרון' ובעיניו ימצמץ.

אותה שעה הנה צמקה וקטנה ארץ-ישראל ובין חדרה לגדרה מדדה 'היהודי-האחרון' המוותר על כל קרקע שלא נוחה לו, המקטין את הכל. 

ואת 'היהודי-האחרון' אין לשכנע כאשר לא ניתן לשכנע את הפרד בעת מרידתו; 'היהודי-האחרון' יאריך יותר מכל היהודים, גיבורי-חיל וגיבורי-קודש, שקדמו לו.

"אנחנו המצאנו את הטוהר המוסרי" – יאמרו 'היהודים-האחרונים' ובעיניהם ימצמצו.

הם נטשו את השטחים עליהם נדרש מאבק: כי 'שלום' נדרש לו ל'יהודי-האחרון'. תהה הליכתך שפי. שוטה הוא מי שממשיך לחשוק לגאולת סלעי-מולדת וחירות לעם!

מפעם לפעם קמצוץ המו"מ: זה מביא לחלומות וחזיונות נעימים. ולבסוף מלוא כף המו"מ, לכדי אינתיפדה נעימה.

רב – אין, והשטייטל אחד!

גבורה – אין, והיהודי – אחרון!

 על הבטחון של השטייטל

" והייתי מדמה לי, לפי זה, במחשבתי כך: הגבורים אלו היונים הרשעים, והחלשים אלו מתתיהו ובניו, ועמהם הצדיקים ועוסקים בתורה, כחובשי בית-המדרש והרבנים והמלמדים אצלנו היום.  משלהם יצאו למלחמה אלה ברכב ואלה בסוסים, ומשלנו – בתשובה ותפלה וצעקה.  "

מתוך הסיפור 'מאי חנוכה' של סופר היידיש מנדלי מוכר הספרים

"שווא-שווא" זה ה-"סרק-סרק" החדש.

בראשית נורית 'רקטת-שווא' הנוחתת לאחר 'מעוף-שווא' ב'אתר-שווא'. לשווא ננסה להבין את הרעיון, כיצד זה כי שווא נעשה בטחון ישראל. אם מותקפת המדינה, מותקף העם, מותקף הפרט – בטחון כל אלו שווא? אם מצב המלחמה נמשך בזעיר שאלת האמת צריכה להשאל: האם היה 'צוק איתן' מבצע שווא?

ותפילתנו לשווא נענית? ל-א! וכיצד תענה תפילתנו, תשובתנו וצעקתנו ל'שווא' אם אנו מתגמלים את התוקפן? הגיע העת להודות על אמת – קטנה-גדולה היא האמת ומבצבצת מבעד להודעות 'השווא'. הסתיים המהפך והגלגל-השלים-הגלגול, השלים את הזווית ה-360 וחזרנו למצב קדם-ריבוני. הגיע העת להודות שחזון המרד הבית"רי בפסיביות הצבאית-היהודית קורס לנגד עינינו – אנו כיום 'בריבונות-שווא'.

אל תבלבלו דבריי כאילו ניתחתי צבאנו כ'חלש', התחמושת מוכנה לחימוש התותח והתותח מוכן לירי התחמושת; ברם, לא רק תחמושת ולא רק תותח בצבא, ישנה גם הנהגה פוליטית המורה 'אש' ומכווינה את האש אל המטרה המדינית ותותח-ישראל נדם ונודם, תוקף 'מפעל בטון' שאספקתו מאיתנו באה: הרצחת וגם ירשת – הסיפקת-אספקה וגם הפצצת – הגם תקיפות צה"ל בעזה 'תקיפות-שווא'?

זרזיפי הרקטות המתחדשים הנם פתח המערכה הבאה – בזמנו טענתי בעד ההכרעה של החמאס, לאחר מכן תיקנתי דבריי לדעת גדולים, דעת ראש הממשלה נתניהו וסייג התיקון שלי הפך לרלוונטי יותר מדאז: " אי-ההכרעה משרתת את האינטרס ההשרדותי שלנו כעם וכמדינה" – הסיבה להעדר הכרעה הנה העדר הדרישה המוסרית מעם-קם-לתחייה, עם הדורש מקומו מחדש על מפת ההיסטוריה – אין אנו מסוגלים להכיל אלימות ככלי יחידי ואקטיבי לשם הגשמת אינטרס – ידינו ידי שמשון ונפשנו נפשו של 'היהודי-האחרון'.

פרנסי המוסר שבקרנות יושבים, משכורתם מחו"ל ולהם שרכים, שרכי הפרנסים שממלאים בתי-הכנסיות האקדמיים וחללי בתי- הקברות התרבותיים, ובחצרות הכנסיות ובתי-הקברות נמצאים אריסיהם משדות חרושת השמאל הישראלי – חרושת Der letzte juden : 'היהודים-האחרונים' – המון רב, נשגב כחגב הם אלו הם פנינו – הם הם הטון הקובע של עמנו של תקומתנו – הם אלו שמגלגלים את מצבנו חזרה אל המצב הקדם-ריבוני: 'ריבונות-שווא'. עתה, אנוכי, מבין, גודל שגיאתי. לא נותר בנו דם מכבים, דם חשמונאי כמו שתאר ז'בוטינסקי כחזיון: 

עֵת יִפְרֹץ שׂוֹנֵא מֵאֶרֶב – / אָז נָקוּמָה וְנַצְבִּיא:
חֵי הַנֹּעַר, חֵי הַחֶרֶב, / חֵי הַדָּם הַמַּכַּבִּי.
אין בנו דם מכבים, לא נותרה טיפה לרוויון – זאב היקר, ז'בוטינסקי – מר  –  האמנת בנעוריך כִּי חַי הַנֹּעַר, חַי וָעֵר חַשְׁמוֹנָאִי. – טעית זאב, לא חי ולא נער, לא מכבי ולא חשמונאי – לא חזקים יורשיך אלא חלשים, לא יצאו ברכב וסוסים למלחמתם – רק לתשובת-השלום וזעקת המו"מ. מזל הוא לנו שחיינו עודם בוערים בחום ולהבת האש, אש על גבי לפיד דור תש"ח.

 – גם יומו יבוא –

 – ו'היהודי-האחרון' ישכחוֹ

 – יִשְׁכַּח –

גם דור תש"ח…

…סבלנות.

על המדינאות של השטייטל – Letzte Staatsmann – המדינאי האחרון – ה'בנשים' שלנו

" ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם"

אחת משלוש השבועות שלפי פרשנויות רבות מהוות מניעה מפני עלייה לארץ-ישראל, מתוך מסכת כתובות

"הרי כי כן, נפרדנו ונחלקנו לשני מחנות:[האחד ציוני]. האחר תולה עיניו במרומי הקרמל[רומז לקרמלין- מרכז השלטון ברוסיה-ט.ק] ובו מחפש  אותות רצון ומופתות החכמה לכל פעולה או אי-פעולה…"

יצחק בן-צבי, 1919

"אם החלטה כזו תתקבל על ידי הקהילה הבינלאומית, הדבר יחזק את נתניהו והימין הקיצוני בישראל"

מיוחס לשרת המשפטים לשעבר ציפי לבני על ידי ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי

"משום כך סירבו בוש ובייקר[הנשיא ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר-ט.ק] להעניק לממשלת ישראל ערובות להלוואה בסך עשרה מיליארד דולר, שנועדה לסייע בקליטת עולים מברית המועצות…כך נסללה הדרך לנצחון של יצחק רבין ומפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-13…"

מתוך ספרו של רון פונדק, הדרך לאוסלו

כשהשטייטליסט נאלץ להתמודד עם בעיה 'מדינית' הרי היתה היא אך ורק בינו ובין שלטון הגויים שסביב. לא היתה מדינאות לפי אינטרסים גיאו-פוליטיים כי אם יחסי אדון ועבד, שליט ונשלט, גוי ויהודי. היודו-שטייטלים, השטייטליסטים פיתחו אסטרטגיות רבות להתמודדות המאתגרת בין השטייטל לפריץ הגוי שמסביב. נדמה כי משם למדו 'היהודים-האחרונים' דהיום – ציפי לבני- ו'היהודים-האחרונים' דאז – יוסי ביילין –  ושניהם מפריץ(מזכיר) המדינה האמריקאי בייקר.

אין בשטייטל הבנה של מהות הריבונות, של האינטרס הלאומי שלך כאינטרס-עליון; השטייטל הנו חלק במצרף גדול יותר, כירח לכוכב-הלכת הוא לא יישות עצמאית כי אם 'תת-ישות' בתוככי או בשולי ממלכה אחרת. מאידך, מדינה עצמאית, ממלכה או רפובליקה, הנה היישות העצמאית הראשונית – את שבין גבולותיה אין לתאר אלא כעולם חוקים ואינטרסים שונה במהותו מאשר מחוצה להם.

 נדמה כי הבנה זאת מעולם נמנעה מלחלחל לקבוצות מסויימות בשמאל הישראלי – בראשית היו הדרדקים השמאליים ביותר שנטו אחר "תורת המעמד" ואחר "שמש העמים" – לווייני השוויון. בהמשך היו אלו יורשיהם שהאמינו ב"שלום" בדמות מפלגות של"י ושאר לוויני בריה"מ. ועתה, מאז ימי אוסלו אנו רואים את הגירסה ה'אחרונה', מכולן – את לוויניו של "הדוד סם", לווייניו הערכיים והמדיניים.

אינני בא בתלונה לארה"ב, יש לה אינטרס לאומי ומנהיגיה לא בוחלים באמצעים, כולל בחישה במדינות דמוקרטיות ובנות ברית. זה מחירה של הריבונות, וויתור על הטוהר האידיאלי שחיים ללא ריבונות, בשטייטל, מעניקים לך. האמריקאים דהיום חיים על מאות שנות חירות ועצמאות. מצד שני, אנו, כמדינה צעירה, מכילים בתוכנו מחנה שלא ידע חירות מעודו – בין אם מדובר בתמיכה שמבחוץ בחרמות, פנייה לגורמים בינ"ל לכפות מדיניות בניגוד לרצון העם, בין אם מדובר בייעוץ ליריבי הממשלה הנבחרת במו"מ ועד לייעוץ לבני ברית בעלי אינטרסים כיצד לחזק את המחנה שלהם בישראל על חשבון הדמוקרטיה.

השמאל הישראלי סובל מרגרסיה (נסיגה) תפיסתית – בנ"ג כתב על הפרוגרס(הקדמה) התפיסתי שחשב שיצליח להגשים במבוא לספרו "ממעמד לעם":

הציונות במהותה היא תנועה מהפכנית. לא תצוייר כמעט מהפכה יותר עמוקה ויותר יסודית

מזו שהציונות רוצה לעשות בחיי העם העברי. זו היא לא מהפכה במשטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באושיות החיים האישיים של בני העם…זוהי מרידה במסורת של מאות בשנים, מסורת של חיי גלות למעשה וגעגועים עריריים נטולי רצון לגאולה…במקום עם סמוך על שולחן אחרים, במקום מיעוט התלוי בחסד רוב זר – עם נושא עצמו ושליט בגורלו. במקום קיום קלוקל של אנשי ביניים התלויים באוויר – קיום עצמי של אנשי עבודה המעורים בקרקע ובמשק יוצר."

במקום המעבר קדימה, ממעמד לעם, אנו מתדרדרים אחורנית, מעם-ריבון למעמד-עדתי.
 מיהודים ריבוניים (ÜberJuden) ל'יהודים-האחרונים' ( Der letzte juden)

על כלכלת השטייטל

"הציונות היא תנועה, שבה טמונה התגשמות השאיפה של הבורגנות היהודית…במובן הכלכלי – כל פעולתה ההתיישבותית בנויה על שיטת הניצול הכי גרועה…להכין את הקרקע עבור ההתיישבות הקפיטליסטית על חשבון ההמונים המנוצלים, לשם יצירת אפשרויות של הכנסה טובה לרכוש הפרטי."

מהחלטות וועידת האיחוד של הפק"פ והקפ"פ, 1923 – מדובר היה בשני פלגים מתחרים שהקימו את המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל, יורשתם כיום היא מפלגת מק"י שבתוך חד"ש.

דו"ח עוני רודף ראיון עם יורד בן-קיבוץ שרודף ניצול-שואה במצב אבוד שרודף התראות-מפני-חרמות מחו"ל. לכלכלת השטייטל יש מרכיבים מספר:

פקטור הפחד והחרדה. כל ההתנהלות הכלכלית של השטייטל תקודם על בסיס רגשי חמור-סבר של חרדה מפני משקל-הגויים על השטייטל. כך מורגלים היו יהודי העיירה מקדמת-דנא, באם רוצה הפריץ-הגוי מטיל מס מיוחד, באם חושקים הגויים שסביב ובעת מצוקה הפוגרום מלווה בשוד וביזה. תמיד ישנה חרדה בהתנהלות הכלכלית – הסוחר מוכן לחמוק ומרכולתו של הרוכל כעלה נידף מוכנה לנדוד לארץ-בטוחה אחרת, שם ילון עד אשר תעשה לא-בטוחה וימשיך לארץ-בטוחה נוספת וחוזר חלילה.

'פקטור הניצול'. השוויון הוא משאת נפשו של 'היהודי-האחרון' ובעבורו יאבק בכל ערך אחר שכן השוויון הוא סוד כוחו-המוסרי. בשם השוויון אף יפגעו יהודי השטייטל בפרנסתם וימנעו התפתחות, יגבו את מיסי הקהילה עד כדי ריקון חבריה, 'ילאימו' נכסיהם בשם השוויון; השוויון בסיס זהותו – אלמלא יהיה 'היהודי-האחרון' שוויוניסט לא ימצא עוד איפור לעטות על דמותו. אלמלא יהיה שוויון עלול היהודי הריבוני,  ה ÜberJuden, להוכיח עליונותו על אלו האחרונים.

כלכלת השטייטל לשיטת 'היהודי-האחרון' תתבסס אך ורק על הטחת רגשות מזוייפים ומתנשאים – הצגת תמונות שורטות-עין וצובטות-לב. אין דיון ראוי ומדדים אמפיריים. אם יהיה מדד יהיה הוא מגוייס שכן 'היהודי-האחרון' לא מסוגל לשאת שגיאה קל וחומר התנצלות – אין בעולמו אך לא אחד מהשניים.

ברהבתנות השמורה רק לבני אצולה יעטה על עצמו מחלצות מוסר וצעדיו במעלה שביל הטיעונים יתקדמו: בראשית יתקוף אותך על אטימות ובהמשך על נבזות, יתחיל ב'אחר' שהוא נטול קניין וימשיך בטענת 'הפער כשטן'. מעגל טיעונים זה לא צריך להתבסס על דבר מעבר ל'צליל הנכון' – מה שישרת את האינטרס המוסרי.

כלכלת השטייטל לא תוכל להתבסס ולהתקרב למודל כלכלת שוק חופשי, קפיטליזם בלע"ז, כלכלה שמהותה ריבונות פרט על חייו ורכושו, אחריותו להצלחותיו ולכשלונותיו, כלכלה שמהותה מרחב של ניסוי וטעייה. 'היהודי-האחרון' כמורד בעיירה שממרחק, ידרוש פיקוח ונתיב חד-חד סטרי אל גאולתו. העיקר להוריד מעל גבו משא אחריות ומשא חיים אחר – ירצה יותר מכל השטייטליסט לרדוף אחר אידאות מוסריות בעודו אוחז בידיו את אחזקותיו הארציות – מוסר מושלם כלפי חוץ אך לא במחיר הקרבה אישית בפנים, כי עדיין עובד 'היהודי האחרון' , כי העבודה היא מסוג הבידור. אך הוא דואג לכך שהבידור לא יפגע בו.

על הסיפא

'היהודי-האחרון' קובע טון: 'מרכז' יקרא לעצמו היום, 'שמאל' יקראו לעצמם מנהיגיו – רועה משמאל לעדר ממרכז – וימשוך וימשכו – וימשוך וימשכו.

ויעצרו – וימשכו ויתפלא – וימשכו ויבהל – וימשכו ויברח – וימשכו.

שמאליות איננה מצב אלא מגמה – פירוק, גריסה, הרכבה מחדש, הינדוס, פירוק, גריסה, הרכבה מחדש, הינדוס וחוזר חלילה. אין 'היהודים-האחרונים' יודעים עבר ועתיד – כל כולם, בחוץ, בבטחון ובכלכלה חיים ומחפשים פסל הווה מושלם – אליל שייצג בחומר, במדיניות, במדינה, את אופיים ודמותם.

נדמה שאנו בתוכו של תהליך דו-כיווני – צד אחד מושך אל שורשים זהותיים, מאבק נגד התבוללות ממקום פרטי; צד שני מושך משורשים זהותיים, לידי התבוללות עם האופנה הכללית.

תחרות משיכת חבל ללא מנצחים – הנוגש כבר נמשך לאחר העבדים – עבד לעבד נוגש לנוגש.

בהקשר שלנו, של חברתנו – אני מביט וחש סלידה, עמוקה וכואבת. לא מעם – לא מעמי. אלא מהמגמות שמייעדים לו מימין ומשמאל.'היהודים האחרונים' מימין כל כולם סמלים ריקים מתוכן והערצתם, 'היהודים האחרונים משמאל' כל כולם גרגר אבק במרחב אינסופי, נטולי כיוון, רעיון או תכלית – עפים עם משב הרוח מחו"ל…

הקיצה, עמי! הקיצה!