להיות לבד באמצע הלילה, לדעת שעוד מעט התחושה תשתנה, ובינתיים נשאר רק געגוע מעומעם למשהו שלא ברור עם אי פעם היה קיים. האם אלו ההורים שמזדקנים, הבנק שמשווע לאיזון, אהבה שלא עוברת, החברים שהרבה זמן לא ראית, הידיעה שהגיע הזמן להתקדם הלאה בחיים המשולבת בחשש המצמית שלאן שלא תלכי לא יהיה לך טוב יותר מהשלב הנוכחי.
קצת על חברון | קצת על המאבק | קצת על יציאת אירופה | קצת על המכללה | קצת על שילה | קצת על החזרה | קצת על הבחירות
קצת על חברון
ראשון
יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם
"מי אוהב להתווכח?", שאל הזקן. הוא ביקש להמשיך את דרשתו של נעם ארנון, שדיבר על ראשו של עשיו שקבור על פי המסורת בקברו של יעקב. איך הגיע לשם? חושי, בנו של דן, שהיה חירש, כרת את ראשו. הזקן רקד לאורך קבלת השבת כמשוגע. פניו היו מוכרות לי, אך לא ידעתי מהיכן. כשהציג אותו ארנון, כבר הבנתי. "נמצא איתנו כאן אדם מכובד, לוחם חירות ישראל, עזרא יכין, הידוע גם כ'אלנקם'. אחרי שראינו שהוא יודע להתפלל, והוא יודע לרקוד, נראה איך הוא אומר כמה מילים – בקצרה", הוסיף במליצה ארנון.
"היהודים", השיב לעצמו אלנקם. "היהודים אוהבים להתווכח", הוא אמר. "אנחנו אוהבים לבוא לאומות העולם, להסביר להם למה אנחנו צודקים. אנחנו מתפלפלים ומסבירים שזו ארצנו, אבל אנחנו לא מבינים דבר פשוט. עשיו שונא ליעקב", הוא הרצה בפנינו. הקהל התגודד סביבו, מחכה למוצא פיו. "האחים רצו לקבור את יעקב אביהם כאן במערה. האם עשיו באמת יכול היה להפריע להם? בוודאי שלא! יוסף היה כאן, עם מאבטחים. הוא יכול היה לומר להם שלהרוג את עשיו בין רגע. אבל יוסף, כמו יהודי טוב, אהב להתווכח. אז איך יצא שדווקא חושי בן דן, החרש היה זה שהרג את עשיו?"
"חושי לא הבין מה קורה. הוא ראה את סבא מחכה לקבורה, ולא קוברים אותו. הוא בוודאי שאל 'למה?'. אבל הוא היה חרש, אז הם לא יכלו להסביר לו לעומק מה עשיו מבקש לעשות, מה מפריע לו ולכן פשוט הצביעו עליו. (חושי) לקח את החרב והוריד לו את הראש!".
קצת על המאבק
שני
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר
שעת לילה מאוחרת ואת שוב לא נרדמת. שוכבת במיטה, מביטה אל התקרה, ותוהה מה הפעם מפריע למנוחה. והמחשבות האלו, הן אלו שקובעות את הרחשים התת-קרקעיים שמלווים את היום-יום שלך. נותרת לבד ביום הזה. הפלאפון מהבהב כתמיד, בשל אחת מקבוצות הוואטסאפ החופרות שאת נמצאת בהן, אך את מעדיפה להפנות לקבוצה עורף. לא ממנה תבוא הישועה. מה מציק לך, את תוהה ומיד יודעת את התשובה.
שעת לילה מאוחרת, ושוב אתה לבד. אין לך מושג כמה זמן עבר מאז אכלת, אבל אתה רוצה גלידה. אתה כבר רואה את ציפוי השוקולד מסביב לגלידה המושלגת, בלוטות הטעם כבר דוחקות בך לקום ולקחת. אבל אולי לא עברו מספיק שעות. אולי אתה עדיין 'בשרי'. מי ידע, רק אתה ורק הוא? למה זה ישנה, למי זה יפריע. אתה גם ככה לא צריך דיאטה מיוחדת. בכלל, בזמן האחרון, אתה די מזניח. מה זה משנה עוד גלידה קטנה לפה או לשם? מה באמת גורם לך לרצות את הגלידה הזאת בשעה הזאת, בזמן הזה, אתה תוהה.
I'm walking on sunshine, השיר מפזם בראשך באופן שלא ניתן לשליטה. איך לא יפזם? כמה פעמים שמעת אותו היום? כמה פעמים רקדת לצליליו, רקדת לקולה של הזמרת עם השם ההוא שלא הצלחת לבטא. "אבדוק מחר ביוטיוב", השקר העצמי הידוע. אבל זה לא השיר, זו לא השעה, זה לא הזמן. אז מה זה שטורף את המחשבות שלך, שכופה את מצב הערנות הזה.
לבד.
להיות לבד באמצע הלילה, לדעת שעוד מעט התחושה תשתנה, ובינתיים נשאר רק געגוע מעומעם למשהו שלא ברור עם אי פעם היה קיים. האם אלו ההורים שמזדקנים, הבנק שמשווע לאיזון, אהבה שלא עוברת, החברים שהרבה זמן לא ראית, הידיעה שהגיע הזמן להתקדם הלאה בחיים המשולבת בחשש המצמית שלאן שלא תלכי לא יהיה לך טוב יותר מהשלב הנוכחי.
רק לא לוותר, רק לא להיכנע. לא לפחד, לא לעצבות, לא לגלידה.
עד עלות השחר.
קצת על יציאת אירופה
שלישי
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַֹיִֹשָֹׁקֵֹהֹוֹּ וַיִּבְכּוּ
השבוע סיימתי לקרוא את "אקסודוס" של ליאון יוריס. יוריס פורש את היריעה של יציאת ישראל מאירופה. אחד הדברים שהצליח יוריס להציג הוא החיבור בין הצבריות הישראלית מסוף ימי הציונות בטרם קום המדינה ובין התנ"ך. עברות השמות, ציטוטי הפסוקים, ההירתמות למען הרעיון הציוני, החיבור לאדמה, בכולם נגוע מן קסם.
קצת על המכללה
רביעי
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר
השבוע יצאנו לסיור של זהות ומדיניות בשומרון. אחת התחנות הייתה שילה. שם ראינו את המקום הראשון בו הוקם המשכן. בארוחת הצהריים סיפרו חלק מהחברים כי זו הפעם הראשונה שהגיעו אל המקום. תלמידי המכללה ידועים לכל הפחות בזהות לאומית מפותחת, הודו כי יש להם פער עצום של ידע והיכרות עם המקומות שבהם נטועים שורשיהם של העם היהודי. בין השאר, עלה גם הפער בין החינוך הדתי והחינוך החילוני בהקשר הזה. לא יכולתי שלא לחוש כי הנטייה של החינוך הממלכתי היא להדיר את רגלי תלמידיו מהסיפור הזה, שעלול לעורר שאלות יסודיות באשר לזהות הישראלית.
לקראת הערב, הגיע פרופסור חיים גבירצמן והסביר לנו על מצב המים ביהודה ושומרון. מדובר בסכסוך מים ארוך בין ישראל והפלסטינים. ההאשמות הערביות כנגד ישראל מדברות על קיפוח מתמשך והולך, על גניבת מים ועל ייבוש מכוון של הנתינים הערביים של הרשות הפלסטינית. גבירצמן הפריך אחת לאחת את הטיעונים והראה כי ישראל לא רק שלא ייבשה את הפלסטינים, אלא אף הובילה מהלך ארוך שבסופו לתושבי ישראל ולפלסטינים ישנה צריכת מים דומה ושווה. זאת על אף גניבות מים, הטיית צינורות והשקייה פיראטית של הפלסטינים. אחת הטענות שעלו כנגד דבריו של גבירצמן הייתה ריווי המים בישראל. מאז 2007, כידוע, ישראל מתפילה מים. הפלסטינים, מנגד, מסרבים להתפיל מים. הם רוצים רק את מי הארץ.
בסבב הסיכום רבים העלו את החיכוך הזהותי שנוצר להם בעקבות היום הזה, ואני לא יכולתי שלא לחשוב על המים. בדברי חז"ל ישנה שאלה על הגשמים בארץ ישראל. למה לקב"ה להנחות את עמו להגיע לארץ שהגשמים בה אינם תדירים?
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם (דברים יא י)
כלומר, ה' מוביל את ישראל בידיעה אל הארץ אשר בה הגשמים תלויים בו. זאת על מנת לקשור אותנו אליו, להיות תלויים בו. בשילה נמצא המשכן החרב. בחברון נמצאת מערת המכפלה שבה קבור גם אדם הראשון. בכל המקומות האלו, הקברים, המזבחות, אחד הדברים הבולטים הוא הקשר בין המקומות ובין אלוקים. זו הזהות שלנו, לטוב ולרע, והיא נובעת מהחיבור עם אלוקים. כיום נראה כי יש ניתוק, אך גם הניתוק הזה – מוטב שיהיה מודע.
כשישראל החליטה להתפיל את מימיה, היא החליטה לנתק את התלות מאלוקים. התפלה במקום תפילה. מים יהיו בין כה וכה, בלי קשר להתנהגות. לא עוד "וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם–לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ", אלא רק התפלה. כוחי ועוצם ידי.
הדרישה הפלסטינית לתלות מוחלטת במי המקום, מעצימה את החיבור הערבי אל הארץ הזאת, בעוד ההתפלה הישראלית ממחישה את הניתוק מהעבר, או אם תרצו, מהעבריות עצמה.
קצת על שילה
חמישי
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ
בשילה נתקלתי בתזכורת מן העבר. החיבור שלי אל הר-הבית לא נובע מתאווה לשובם של ימי הקורבנות. למען האמת, המחשבה על קרבנות מעלה בי חום, ומעוררת בי מבוכה. אחרי המיצג, ניצלה המדריכה כמה דקות על מנת להזכיר את תוכחות ירמיה כלפי העם, לפני שבית המקדש נחרב. הוא הזכיר להם את משכן שילה, שעמד שומם וחרב לאחר שהפלישתים שרפו אותו. "הביטו בשילה וראו, מקום קדוש יכול להיחרב!", אמרה אפרת המדריכה בשם הנביא לעם ישראל, או אלינו.
העם זכר אז דווקא את נבואות ישעיה בתקופת חזקיה, על כך שירושלים תינצל. הם חשבו שירושלים, עיר הנצח, לעולם לא תיחרב. אלא שמקום קדוש יכול להיחרב, וירושלים בזמן ירמיה אכן נחרבת. למה? משום שבמשכן רבתה השחיתות, המוסר אבד והעם איבד את דרכו. אם המשכן חרב, אם מקום קדוש יכול להיחרב, אז בית המקדש יכול להיחרב, ואם בית המקדש יכול להיחרב, אז גם הבית השלישי יכול להיחרב.
זה היה החיבור המקורי שלי אל הר הבית. קראתי לו מדד הבית. הרי בכל דור שלא קם בו בית המקדש, כאילו חרב בו בית המקדש. ובית המקדש חרב בשל מספר דברים – ואף אחד מהם לא היה הריבונות. שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה, או תאמרו בשל שנאת חינם. אז מהי חשיבות הריבונות על הר הבית, מה הטעם להחיש את הגאולה באמצעי זה?
זו השאלה שמפעפעת בי מאז התחלתי לעלות אל ההר. כי כשהמציאות תהיה מתוקנת יותר, אל הר הבית בו יבואו עוד אנשים. האם זו העת? האם יש לעלות את ההר, ולדלג מעל למציאות? ואוכל לומר כי אנחנו זקוקים להבין כי הארץ הזו שלנו, ובלעדי ההבנה הזאת, שנאת חינם-שפיכות דמים-גילוי עריות-עבודה זרה ושאר עבירות, גם אם יעברו מן העולם – לא בטוח שנעלה את ההר. ועדיין, תשובה זו אינה מספיקה בידי.
קצת על החזרה
שישי
וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ:
הוא הולך בדרך חזרה
אל ההרים שמילאו אותו בילדותו,
כתמיד, הם מלאים ירוק.
להיות תמיד איתה,
ולחשוב עד כמה רחוק.
מימין ומשמאל, מלאך על כל כתף,
לראות אותה במבט יחף,
אם רק היו מים, עוד היה אפשר להיסחף.
ואתה עושה את הדרך חזרה,
תוהה איך בכלל הגעת.
הבית כבר מחכה,
להיות איתה עוד קצת,
לראות מה בסוף יהיה.
בכל צד, מלאך על כל כתף,
לראות עולם חדש במבט יחף,
אם רק היו מים, אפילו רק טיפה,
היה אפשר להיסחף.
קצת על הבחירות
שביעי
וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
בימים האלו, בהם הופכות הבחירות למציאות קיימת, איש בימין אינו תוקף את נתניהו על הנאום המביך שנשא בדיון ארבעים החתימות לפני שבוע מעל דוכן הכנסת. בזלזול רב, התנשא מעל השמאל ואמר "לא פינית, לא עשית", ובכן, יש בבמה זו כדי לענות לראש הממשלה. לא משמאל, כי דרכם אכן בדרך אותה היטיב לתארם ראש הממשלה. דווקא מימין יש לתקוף אותו. והנה היא זאת.
לפני שנתיים הכריז המנהל האזרחי על התחלת בנייה בשטח E1. בעקבות כך, ראש הממשלה נתניהו, ספגת את הביקורת הבינלאומית. אמרו שאתה הורס את תהליך השלום, שאתה מחריב את הדו-קיום, שאתה פוגע ברציפות הטריטוריאלית של הפלסטינים. אבל אתה יודע איך זה אצלנו, לא בנית – לא עשית.
ביוני 2012, מתנחלי גבעת האולפנה הסכימו להתפנות מרצון בגלל פסיקת ביהמ"ש העליון. סיכמת איתם שבמקום הגבעה, יעמדו 300 יחידות דיור חדשות. המטרה הייתה ליצור מאזן הרתעה עם ארגוני השמאל, כדי שיבינו שלא משתלם לעתור לבג"ץ על בנייה בלתי-חוקית. אם יפונו יהודים שבנו באופן לא-חוקי ממקום אחד, הם יבואו בעשרות למקום אחר כדת וכדין. עברה שנה, עברו שנתיים, בינתיים בבית אל אין יחידות דיור חדשות. שוב ספגת את הביקורת באומץ, אבל אתה יודע איך זה אצלנו: לא בנית – לא עשית.
הכרזת על בנייה רחבת היקף בירושלים, עמדת באומץ על זכותו של העם היהודי לבנות בבירתו, הכפשת את שלום עכשיו כפי שראוי לארגון, ספגת את הביקורת, אבל תושבי העיר עוד מייחלים לדירות חדשות. בתוך הקו הירוק, מעבר לקו הירוק, ליהודים, לערבים, העיקר שתהיה בנייה. אתה יודע איך זה אצלנו: לא בנית – לא עשית.
במרץ 2011 הכרזת על רפורמת ענק במינהל מקרקעי ישראל, הודעת על קיצור הליכים בירוקרטיים. מינית את כחלון להיות יו"ר וועד מנהל מקרקעי ישראל, קטעת את תכנית 0% מע"מ של לפיד, תמכת בתכנית מחיר מטרה, אבל גם אתה יודע שיש רק דרך דבר אחד שאפשר לעשות עם בעיית הדיור. לא בנית – לא עשית.
ביום העצמאות האחרון כינסת את כל עם ישראל להקשיב לדבריך מהיכל העצמאות, והצהרת ממש כמו ראש הממשלה היחיד שכיהן יותר ממך, כי הגיעה העת להכריז על יהדות מדינת ישראל. ואז לפתע, הפך החוק לזירת התגוששות פוליטית. חוק הגיוס של לפיד עבר, חוק צוהר של בנט עבר, אפילו חוק המשילות של ליברמן עבר. למי לא נשאר? אז עכשיו, כשכולם מאיימים לשבור, אתה מציע נוסך מרוכך. בסופו של דבר, אתה יודע איך זה אצלנו. לא חוקקת, לא הנהגת.
***
ובכל זאת, מילה ראויה לנתניהו. אחרי המכה שקיבל בחוק ישראל היום, הבין שאת חפיסת הקלפים שנקראת הכנסת ה-19 יש לערבב מחדש. התקשורת כולה נגד נתניהו, העם מואס בו, ויש שקוראים לבחירות האלו משאל עם על נתניהו. אם יצלח אותם יקבע מעמדו כגדול מנהיגי ישראל(לא פחות), אם לא, יודח לביתו בבושת פנים.
ועוד דבר קטן לסיום. קלמן ליבסקינד הציע לעיתונאים להיות שקופים במעט יותר ולחשוף למי הצביעו. אני הקטן אמנם לא שם ואין לי אפילו ולו לא מעט מזכותו של ליבסקינד, ובכל זאת אשתתף באתגר. בבחירות הקודמות הצבעתי לליכוד, על אף הביקורת הרבה שיש לי על המפלגה. הייתי רוצה לומר שאבחר בה שוב, אך בלא מצע, אשקול זאת מחדש.
קצת על הרבה 
תגובה אחת בנושא “קצת על הרבה – מוצ"ש וַיִּשְׁלַח”