כה אמר קופל: על הסיכוי לרפובליקה יהודית שלישית

על השבוע

בחירות!

במהלך אחד משיעורי התואר השני, שיעור העוסק בתחום הארכיאולוגיה, תאר המרצה סיטואציה מן החפירות בבית הקברות היהודי העתיק ביריחו. החוקרים זיהו תל בעל מראה לא-טבעי והחלו לחפור בו, במהלך החפירות גילו כניסה לקטקומבה(מערת קבורה) ושם, לאחר אלפי שנות מסתור-מן-העין, נחו על רצפת המערה מספר גלוסקמות פרימיטיביות מעץ, גלוסקמה הנה ארון קבורה בו מניחים את עצמות הנפטר.

עם תום החפירה וחשיפת חדר הקבורה, הקטקומבה, צוות החפירה בחר לצאת למנוחה קצרה לשם סעודה ומשתה קל שלאחר המאמץ. עם חזרתם לקטקומבה גילו נסורת במקום ארונות קבורה – המגע עם האקלים-שבחוץ פורר את הארונות.

כיום אנו רואים את הפוליטיקה הישראלית, יהלום הכתר של הריבונות היהודית המתחדשת לאחר כ-2000 שנות העדר ריבונות, כאותה גלוסקמה. הרצל ובנ"ג חשפו את פתח הקטקומבה בחפירה שארכה מתרנ"ז עד תש"ח; יצאנו כולנו לנוח מתש"ח עד תשנ"ב ועתה כשחזרנו גילינו שהתפוררו כל ממצאינו.

על נפילת הרפובליקה הראשונה

"אטען אפוא שיש להבין את השינויים שחלו בפסיקתו של בית המשפט העליון בשנות השמונים, ושנמשכו בשנות התשעים, כתגובה של בית המשפט והקבוצה  החברתית-תרבותית המזוהה עמו לתהליכים שהחלו מתחוללים בישראל בעקבות ירידת ההגמוניה הפוליטית, החברתית והתרבותית של תנועת העבודה בסוף שנות השבעים, והמעבר של ישראל[…]ממצב הגמוני למצב של רב תרבותיות. אטען שבמסגרתם של תהליכים אלה, בית המשפט העליון פעל מתוך זיקה לאחת הקבוצות שנטלו חלק במאבק הפוליטי – הקבוצה היהודית-החילונית-הליברלית, וכי בית המשפט הפך עצמו לזירה חשובה לקידום היעדים הפוליטיים והתרבותיים של קבוצה זו במאבקה על עיצוב אופייה של ישראל."

פרופסור מנחם מאוטנר, משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת, ע' 171

"לדמוקרטיה יש העדפה אינרהנטית לפתרונות אוטוריטריים בשאלות חשובות. היא צמאה, בו-זמנית, לפאר ולכוח"

רוברט מיכלס, מתוך ספרו Political Parties, 1911, ע' 224

ידידי הטוב ארז תדמור פירסם ממש לאחרונה טור מעורר מחשבה על הנושא – אני רואה את עצמי בתפקיד המרחיב. הרפובליקה היהודית הראשונה הוקמה על ידי בן גוריון עם הכרזת המדינה, למרות כוחה הרב, הייתה הבירוקרטיה לגווניה כפופה לפקודת המנגנון המפלגתי הכל-יכול של מפא"י. האוליגרכה-הפוליטית של מפא"י הלכה וצברה כוח החל מההשתלטות על ההסתדרות הציונית ב1933. בהדרגה הפכה מפא"י לאוליגרכיה-הפוליטית השלטת בישוב היהודי תחת המנדט ולאחר מכן במדינת ישראל.

 באמצעות צבת ההסתדרות – השליטה בזהותם הפוליטית של העובדים ; הן על ידי שליטה בפעילות התרבות, מה שנקרא הקולטורה, בדמות הספריות הציבוריות, העיתונות המפלגתית; הן באמצעות שליטה ממשלתית בערוצי הרדיו. ביססה מפא"י את כוחה לידי 'מפלגה דומיננטית' מחד והגמוניה תרבותית מאידך. הפירמידה השלטת התבססה על כוכבו הנוצץ של הוועד המסדר של מפא"י ואם נדייק על כוחו האדיר של מקים הרפובליקה – מר דוד בן גוריון.

בספרם 'המימסד', שתאר את המימסד הישראלי ב-1973 תארו יובל אליצור ואליהו סלפטר את ישראל כ"אריסטוקרטית במדינות העולם: כמעט הכל שייך בה למימסד." לפי השנתון הסטטיסטי דאז לא פחות מ-51.4% מהמועסקים בישראל עבדו בשירות הציבורי. הרפובליקה הראשונה היתה מונרכיה-מפלגתית, וועד האצילים החליף את המלך אחת לשנים מספר אולם כוחה של האצולה היה אדיר – כה אדיר עד כי לא ניתן היה לדמיין את שעתיד לבוא רק ארבע שנים לאחר כתיבת הספר 'המימסד' ב-1977.

לא ארחיב על משבר מלחמת יום הכיפורים וקריסת התמיכה הציבורית של עולי ארצות ערב במפא"י – בנושאים אלו דנו מספיק – רק אציין כי צבר האירועים הביא לידי כך שבבחירות שנערכו בשנת 1977 נפל-דבר בישראל, הציבור השתמש במרחב הפוליטי, הצביע למפלגת האופוזציה ולד"ש(יש עתיד של 1977 ובה אישים איכותיים פי כמה מכל מה שיש ליש עתיד להציג): המהפך.

בין ערביים – האנדרלמוסיה בין הרפובליקות

"גבירותיי ורבותיי, מהפך!"

חיים יבין, פרשן החדשות בערוץ היחידי לאחר בחירות 1977

 "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה."

יצחק בן אהרון, הוגה דעות שהתחיל במפא"י, עבר למפ"ם, זוכה פרס ישראל ולשעבר מזכ"ל ההסתדרות

במידה ואמשיל את מדינת ישראל לכִּרְכָּרָה, השתמש הציבור בדמוקרטיה והדיח את האוליגרכיה השלטת מאחיזה בסוס הפוליטי, ההגמונים-לשעבר, ציבור-מפא"י, נותרו כשבידם מושכות סוס אחד בלבד – הסוס הבירוקרטי. לסיכום: המימסד הישן איבד את האחיזה הפוליטית והרפובליקה הראשונה נפלה לתוך תקופת כאוס. נדמיין כִּרְכָּרָה ועליה שני נהגים, אחד אוחז בסוסים מימין – הסוסים הפוליטיים, שני אוחז בסוסים משמאל – הסוסים הבירוקרטים. שני הנהגים שונאים זה את זה, יריבים רעיוניים ואישיים זה לזה – איבת יעקב ועשיו, יצחק וישמעאל  הבריונים מימין ובני קין האדומים משמאל– איבת אחים.

 כיצד תתקדם הכִּרְכָּרָה במצב שכזה?

כך החלה תקופת-אנדרלמוסיה. שש ממשלות ישראל, מהממשלה הי"ח עד הממשלה הכ"ד נוהלו על בסיס המתח המובנה בין הבירוקרטיה והפוליטיקה. 5 ממשלות הונהגו על ידי מנהיגי הימין, מנחם בגין ויצחק שמיר ואחת, במסגרת הסכם ממשלת האחדות, הונהגה על ידי שמעון פרס. במשך 6 ממשלות ו-15 שנים נותר הפיצול בעינו – הימין רכב ומשל בסוס הפוליטי והשמאל רכב על הסוס הבירקרוטי עד לבחירות בהן עלתה ממשלת רבין השנייה, הבחירות לכנסת ה-13.

על הרפובליקה היהודית השנייה – שלטון הכוהנים

"הנביא הוא 'בעל צד אחד'. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו…לא כך הוא הכהן. הוא עולה על הבמה אחרי שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה.

הכהן, משמש את הרעיון וחפץ בקיומו, אבל הוא איננו מבני ענק, ואין בלבו העוז הדרוש למלחמת עולם נגד ההכרח והמציאות, נוטה הוא יותר להרכין ראשו לפני ההכרח ולכרות ברית עם המציאות…הרעיון המקורי עבר ובטל ביחד עם נביאיו…והכהנים עוטרים את הצורה הזאת(חותם הנבואה – ט.ק) הישנה ומשתדלים לשמרה כולה…"

מתוך כֹּהן ונביא, מאמרו הידוע של אחד העם.

"ברק שובר את השיא העולמי בהיבריס שיפוטי…הוא מעין שודד-ים משפט…ואולי זה מה שישראל היתה זקוקה לו".

פרופסור ריצ'ארד פוזנר, חוקר ידוע שם בתחום המשפט ממאמרו במגזין 'ניו רפובליק', 2007

"מאז חקיקתם של חוקי היסוד החדשים[של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד  חופש העיסוק – ט.ק]…אין בישראל רגע דל. בית המשפט משתמש בחוקי היסוד החדשים כפלטפורמה ליצירתה של חוקה שלמה[…]"

פרופסור גדעון ספיר, המהפכה החוקתית- עבר, הווה ועתיד.

"ביהמ"ש העליון… חושב שכל בעיה חברתית בישראל הוא צריך לפתור, ואני חושבת שאין אף בית משפט בעולם שנטל לעצמו סמכויות כאלה… שופטי ביהמ"ש העליון מייצגים תת-חברה בישראל, של גברים-אשכנזים-חילוניים, ולא ברור למה החברה בישראל צריכה לחיות לפי תכתיביה".

פרופסור רות גביזון, כנס אקדמי בנושא הפילוסופיה של המשפט, 21.11.1995

הרפובליקה השנייה קמה על ברכיו של נביא משפטי – נביא הכוהנים – אהרון ברק, נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר. במספר מהלכים משפטיים ובהסתמך על חוקי היסוד המדוברים: חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יצר אהרון ברק כלי משפטי דמוי-חוקה לפיו קבע היררכיה חדשה – קם משטר חדש – קמה הרפובליקה השנייה שכן שיטת המשטר, דה פקטו, השתנתה.

פרופסור גדעון ספיר, מומחה למשפט חוקתי ולחוקות באופן כללי ציין כי המהלך לא נעשה בלא משים לב או מתוך מחטף של רגע אלא כשיאו של תהליך מורכב ומתוכנן:

"[…]אלא שכאן נכנס לתמונה אהרון ברק. סמוך לאחר קבלת חוקי היסוד החדשים פרסם ברק מאמר ובו העלה לראשונה את האפשרות …ליתר דיוק טען ברק שגם חוק יסוד זה[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו-ט.ק] ייהנה מעליונות, חרף העדר שיריון. ליתר דיוק טען ברק שאת המושג 'שיריון' אפשר לפרש בהרחבה…יש בו סעיף, המכונה פיסקת הגבלה…ברק הציע לראות בסעיף זה…משום שיריון 'מהותי'…המעניק לחוק היסוד עליונות נורמטיבית…ברק…הביע תקווה שהכנסת תפעל ותוסיף לחוק היסוד "שריון פורמלי"[עיגון לרוב מוחלט]…הכנסת לא מילאה את משאלתו של ברק…או-אז עשה ברק שימוש בכובעו האחר, כובע השופט, כדי להפוך את השקפתו האקדמית-תיאורטית לדוקטרינה מחייבת. את זה הוא עשה בפסק הדין הארוך ביותר בתולדות בית המשפט העליון[…]"

נהג הכִּרְכָּרָה משמאל, המושל בסוסי הבירוקרטיה החליט לבטל את הבילבול שנוצר בין שני הנהגים בעידן 'בין שתי-הרפובליקות' והכפיף את החלטות נהג-הכִּרְכָּרָה הפוליטי להחלטותיו; אהרון ברק היה לנביא כוהני המשפט ופקודתו פקודת אליהו-המשפטי: תִּפְשׂוּ אֶת-סמכות נבחרי הציבור, סמכות אַל-תמָּלֵט מֵהֶם–וַיִּתְפְּשׂוּה; וַיעלהה ברק אֶל-אולם בג"ץ, וַיִּשְׁחָטֵה שָׁם. נוסף מושג חדש למערכת החוקית בישראל, שם תואר לתקין לפי כת הכוהנים ונביאם : "בגי"ץ" – הלוא, האם היפותטית, בתרחיש העתירה אל מול חצר המקדש יעמוד חוק נבחרי הציבור במבחן הנביא ברק וי"ד כוהניו?

על מגמת הרפובליקה השנייה או על הדה-יהודיזציה של המרחב הציבורי

אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון…אין מוקם בית משפט לחוקה…שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים…הכוח לא יועבר לבתי המשפט"

מר אוריאל לין, יו"ר וועדת חוקה, חוק ומשפט בנאום על חקיקת חוקי היסוד

בג"ץ הסתער על הכנסת משל הייתה אנטילופה פצועה והוא ארי-הצדק – נביא הרפובליקה היהודית השניה, אהרון ברק, שם דברי של אוריאל לין להיות לחוכא ואיטלולא. פרוטוקול נאומו הנו תזכורת לפוטש. חצר הנבואה על כוהניה ניצלה את הכוח החדש לשנות את אופיו היהודי(לאומית ודתית) של המרחב הציבורי ברפובליקה באמצעות מספר פסקי דין בולטים ששברו את הסטאטוס-קוו בין היהודית ו'הליברלית'(מה שהשמאל מתייג 'כדמוקרטית').

בג"ץ קעדאן על אדמות קק"ל חיסל את רעיון יישוב הארץ; בג"ץ עדאלה "שנמך" את העברית בכך ששדרג את הערבית – חזונו של אליעזר בן יהודה ספג מהלומה; הבג"ץ, שכמעט והתקבל, העוסק בתיקון חוק איחוד משפחות כמעט ושם את 'זכויות האדם' של ערביי ישראל מעל קיומה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי; בג"ץ שאיפשר מכירת חזיר למרות תקנות עירוניות ומשרדיות בבית שמש; בג"ץ ביטול חוק המסתננים על תיקוניו שמוביל להפיכת מדינת ישראל למדינה רב-תרבותית ועוד.

שלטון הכוהנים של הרפובליקה החליט לפרום את"האיזון הקדוש" ששרד את הרפובליקה הראשונה ואת תקופת המעבר

בין הרפובליקות, המתח בין היהודית והליברלית(מה שאנשי שמאל מכנים 'דמוקרטית') הלך והפך לקרע וביטול הקוטב היהודי. לפני 22 שנים נשבר "האיזון הקדוש" -הפסיקה והחקיקה ערכו "דה-יהודיזציה" אגרסיבית של המרחב הציבורי במשך יותר משני עשורים.

כך נברא יציר כלאיים חדש – "עם ישראל" – לאומיות אזרחית שנבראה יש מאין המאגדת ערבים, יהודים, נוצרים, ולו היה ניתן, גם אריתראים וסודנים – עם שמוגדר בכך שהוא 'דמוקרטי' – לשון נקייה לזהות על בסיס זכויות אדם – תפיסה פילוסופית רדיקלית שמקורה באליטות האירופאיות והאמריקאיות.

מעמד הכהונה של הרפובליקה השנייה, מעמד כוהני הנביא ברק, הלך ואימץ הלכות דומות למעמד הכהונה בימי הכיבוש היווני של ישראל  – תהליך הליברליזציה דומה במובנים רבים לתהליך ההתייוונות אולם עיקרו, בקרב קבוצת הכוהנים הינו אימוץ ההלכה המשפטית 'מיוון' כפי שמציין הנביא ברק את חזונו:

"מהי התרבות המשפטית אליה משתייכת שיטת המשפט הישראלית?… מאפיינים… של שיטת המשפט הישראלית מרחיקים אותה מהתרבות של המשפט העברי… אף האידיאולוגיה שלנו אינה דתית-יהודית… שיטת המשפט שלנו שייכת לתרבות המשפטית המערבית… הגישה הבסיסית היא חילונית…"

אהרון ברק, שיטת המשפט בישראל, מתוך "הפרקליט", כרך מ

וחזונו אכן קרם עור וגידים בדמות שנים ארוכות של פסיקה ליברלית כפי שכתב עו"ד גידי פרישטיק:

"עברתי על שלושת כרכיו האחרונים של פסקי הדין שפורסמו מטעם בית המשפט העליון וחיפשתי בכל 14 פסקי הדין אותם כתב השופט ברק בעצמו, מהם המקורות עליהם הוא מסתמך… לא מצאתי בכל אותם מאות עמודים ולו הסתמכות או ציטוט אחד ממקור יהודי כלשהוא. מצאתי ציטוטים והסתמכות… מפסקי דין אמריקאיים… בריטניה… פסק דין אוסטרלי… גרמני… הודי…"

 "הצופה" 18.8.95

כוהני הרפובליקה השניה התחילו כהונתם עם חזון מערבי לחלוטין – אזהרתו של פרופסור יחזקאל דרור צריכה לעמוד לנגד עינינו: משעבוד מלכויות אנו זולגים לשעבוד תרבויות.

על הסיכוי לנפילת הרפובליקה השנייה – או על הסיכוי לרפובליקה שלישית

"זה יהיה שעבוד רוחני, סמוי מן העין, הקשה לאין ערוך מכל שעבוד ממשי, דווקא במה שהוא סמוי מן העין.  כי בעוד אשר השעבוד הממשי פועל מבחוץ, ופעולתו גלויה וברורה לכל – הכל מרגישים את השעבוד ושואפים או לפחות רוצים להשתחרר ממנו, – הנה השעבוד הרוחני פועל מבפנים, מתוך הנפש, מתוך תהומה של הנפש.  פעולתו המשעבדת והמחריבה אינה ניכרת אלא ליחידים, והוא אינו נותן שום מקום לשאיפה כללית או אפילו לרצון כללי להשתחרר ממנו;  ועוד להפך, המרובים רואים על הרוב בשעבוד כזה גאולה שלמה או לפחות מספיקה ושואפים בכל כוחם להחזיק בו ולקיימו. התוצאה האחרונה מזה הוא רקבונו של העם המשועבד, רקבון שאין לו תרופה, או שריפויו בכל אופן קשה מאוד."

א"ד גורדון, משעבוד פראי לשעבוד תרבותי, מתוך כרך המסות והמאמרים.

"שערוך ערכים, במובן של הערכה מחדש של ערכם של הערכים, הוא תהליך כואב. אך הרס יוצר…עד לידי דה-קונסטרוקציה של ערכי הציונות הקלאסית הוא תנאי מוקדם הכרחי לחידוש הציונות…הדרישה לשערוך של ערכי הציונות אינה מרחיקת לכת כדרישתו של ניטשה להערכה מחדש של כל הערכים לאחר "מות האלוהים".  שכן ניטשה דרש בחינה קריטית של ערכי יסוד…לעומת זאת, דרישתי לשערוך ערכי הציונות מקבלת הנחות יסוד של הציונות כגון זכותו של עם ישראל לארץ ישראל והשאיפה לשיבת ציון. כן ממשיכים ערכי הציונות להתבסס על היהדות ולהיות בעלי מהות יהודית"

פרופסור יחזקאל דרור, מתוך מאמרו 'אין מפלט מהרס יוצר', בתוך האסופה חידוש הציונות.

הבחירות הנוכחיות לדמות הרוכב/נהג הפוליטי של הכִּרְכָּרָה(ראש ממשלת ישראל) הנן פוטנציאל לשינוי ההיררכיה בין נהגי הכִּרְכָּרָה. אין להקל ראש בשינוי-הנדרש, ההיררכיה הקיימת מובילה אותנו לשעבוד  תרבויות. נכון להווה חזון מקימי מדינת היהודים נמצא בסכנת קריסה תרבותית דווקא על ידי אלו המתעקשים לדבר בשמם דוגמת ציפי לבני או שופטי בג"ץ.

אנו עומדים בפני תקופת הכרעה והבחירות הללו הן נקודת המשען  האחרונה ממנה ניתן להרים את חזון מדינת הלאום של העם היהודי אל מקומו הראוי בפסגת קיומנו, להשיב את ההיררכיה הראויה בדמוקרטיה בין הנהגים: הפוליטי מעל הבירוקרטי. אנו עומדים מול בחירה בהרס יוצר או הרס ניטשיאני. בחירה בין המשך הליברליזציה של המדינה היהודית כדי אובדן זהותה הלאומית ובין "החזרת עטרה ליושנה".

על דה גול מימין ומשמאל

"לשקול הוא מעשה של רבים. לפעול הוא מעשה של יחיד."

שארל דה גול, נשיא צרפת

מזה זמן רב מעלים את טענת 'דה גול' כלפי ראשי ממשלה מן הימין. שארל דה גול, נשיא צרפת, הוציא את ארצו מאלג'יריה וביטל את השלטון הצרפתי האימפריאלי על שכנתה-מעבר-לים של צרפת. האנלוגיה משמשת לקריאת מהלך דומה של יציאה מיהודה ושומרון לטובות גבולות התאבון הערבי הנוכחי, שכן נוכחות בקווי 67 הנה הזמנה למתקפה בעתיד – כל מי ששכלו מנתח את המציאות ולא מצפונו המוסרי רואה זאת. קריאת דה גול צריכה לעבור שינוי: מעתה אמרו דה גול המשפטי!

אנו עומדים בפני שאלה האם אנו בוחרים בדה גול משפטי בדמות נתניהו או בדאלאדיה-נתניהו. אני מודה כי מדובר במשאלת לב אולם אין מדובר בטענה אי-רציונלית, או דה גול משפטי בדמות אהרון ברק(ברוח נבואתו המשפטית). בחירה בגוש ימין איתן: מחנה פוליטי עז ונחוש שיכול לבסס את הזהות היהודית, הן על ידי חוק יסוד: מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, והן על ידי הגבלת כוחו של בג"ץ ושינוי שיטת הרפבוליקה השנייה. או המשך הדשדוש בביצת הליברליזם של הרפובליקה השנייה – המשך הליברליזציה הזוחלת לכדי ביטול זהותה היהודית-לאומית של מדינת ישראל.

דה גול מימין יבצע הרס יוצר וישערך את הערכים הליברלים מול הערכים היהודיים, דה גול מימין יעניק גט כריתות להשקפה המבטלת את ייחודנו הזהותי לטובת רוח הליברליזם האירופי. דה גול משמאל ימשיך ויחריף את ההרס הניטשאיני המוחלט, דה גול משמאל יעניק גט כריתות לשאריות ההשקפה הרואה בישראל מדינת לאום של העם היהודי. דה גול מימין יקים רפובליקה לאומית בה הנהג הפוליטי שולט על הנהג הבירוקרטי, דה גול משמאל  ישמר את המגמה לעבר רפובליקה דו-לאומית , דה גול משמאל ישמר את עליונות הנהג הבירוקרטי על הנהג הפוליטי.

בסופו של יום אין דרך לעקוף את המכשול הנ"ל:
שינוי בוועדה לבחירת שופטים, שינוי זכות העתירה והולדת פיסקת הגבלה ממשית על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
אנו עומדים בפני ההזדמנות האחרונה להחזיר לעם, באמצעות נציגו, את האחריות והסמכות על נהיגת הכִּרְכָּרָה, בפני ההזדמנות האחרונה לשימור האנטיתזה התרבותית שאנו מייצגים – מדינת לאום אתנית על בסיס ליברלי. אנו כפסע מוויתור על הדומיננטיות שלנו במדינה, שתי פסיעות מוויתור על הדומיננטיות שלנו בארץ, שלוש פסיעות מפני וויתור על קיומנו כאן. צריך דה גול – אבל מהצד הנכון!

אם לא עכשיו אימתי? – אם לא עכשיו, לא יוותר מתי.