כה אמר קופל: על ההר

על השבוע

מדינת היהודים בראשי תיבות:

פרעות תשע"ה
פעמי תרפ"ט
זכרונות תרס"ג(קישינב)
תגובה ת"ח(-)ת"ט.

על הרעש

הממונה על הכותל המערבי היה אז הרב שניאורסון [אורנשטיין, ד"ג] והוא הצביע עלי באצבעו ואמר: "זה התוקע!". אסרו אותי והעבירו אותי לבית הסוהר, ל"קישלה". כעבור כמה שעות הגיע לבית הסוהר חתנו של הרב קוק זצ"ל, ושיחררני בערבות. נלקחתי, אחר כבוד, לביתו של הרב קוק. הוא לחץ את ידי בחמימות ונישקני על המצח. הוא ברך אותי…

שלמה נויימן, התוקע בשופר בכותל  בצאת יום הכיפורים תרצ"ג מתוך הננו סיקריקים: עדויות ומיסמכים על "ברית הבריונים", תל-אביב תשל"ח, עמ' 133

דבריו של הרב הראשי הם סימן לנו – 'יהודי הרעש' – כי 'יהודי השקט' שבים למסורתם הגלותית, מסורת הפריץ והעיירה, הפוגרום והכניעה, צדק יל"ג בביקורתו על חדלותנו בכלי מלחמה כשתאר את חדלות מגיני ירושלים בסיפורו בין 'שני אריות'. צדק ביאליק בבוז שרחש לאותם קורבנות בני העיירה המניחים ראשם לשוחט, צדק ז'בוטינסקי כשזעק כנגד העדר כוח לחימה ועל סוסו דהר למול המון ערבי מוסת.

טוענים כי אנו הריבון דהיום ואענה לכם כי אנו ריבון לפי חוק, אך לנו אדון-זר לפי מעש – ישבו 'יהודי השקט' ובראשם העיירה המתקראת ישראל. בראשנו, יהודי הרעש, מדינה ריבונית וצבאה איתן, כוח המלווה את הזכות. בראשם, יהודי השקט, גטו-יהודי מוקף גדר תיל ופיקוח הפריץ על מעשה ידם.לא ייתכן כי הרב הראשי לישראל יאשים יהודים שלא ביצעו דבר אלים כנגד ערבי-פלוני במותם על ידו. האם גלגלי הרכב הדורס "גלגלי השם" נהיו?

האם נקדש נפש בישראל עד כדי ביטול כלל ישראל?
דבריו של הרב הראשי כדברי רבני עיירות פולין, הונגריה וגליציה – דבריו של הרב הם דבריו של יהודי שתודעתו קטנה מכדי להבין את גודל המצב והשעה – שעת פעולה, שעת עשייה, שעת ניל"י, שעת בית"ר, שעת שופר לכותל ושעת תפילה על הר.

 דבריו של הרב הראשי מעידים עד כמה התרחקה הרבנות מרעיון הריבונות המטאפיסית – הריבונות שבעקרון – על הארץ. עד כמה רחוק המוסד הרשמי, מתכליתו. ענו לי מקדשי הממלכה:  כמה רחוק 'כסא השם' אם שפתיי-מאמיניו פסולות מלנוע על הר הבית ונציגיו? האם אכו אכן אנו ב'אתחלתא דגאולה' והאם אכן מגולה הקץ בעוד הממלכה מרסנת ברסן-הכלב פה כל מתפלל?

דמיינו בעצמכם עם אחר המפקיר את קודש-קודשיו לידי הרס, הזנחה, זדון, בזיון, אלימות ואיבה, מפקיר את בטחונו לאלימות. היחס ליהודי על הר הבית משול ליחס אל היהודי ביו"ש המשול בתורו, ליחס אל היהודי בכל ארץ-ישראל; רכבת ארוכה, קטרה ניזון לא מפחם או בנזין אלא מריפיון ופחד, קרונותיה פגיעות והשפלה, זוהי הרכבת אליה מדינתנו הפכה, נוסעת בארצנו ומפיצה את 'תפארת התבוסה' לכל בן ארץ -האם עידננו עידן "נִיָאכָא דגאולה"(דעיכת הגאולה)?

נדהמתי מן המהירות בה נכנעו יהודיי-השקט לאלימות הערבי, לדאבוני לא עצם כניעתם הפתיעה אותי אלא המהירות – נדמה כי תגובה פבלובית מלווה כל יהודיי-השקט בעיר שאוחדה – אלימות ערבית ואימה יהודית – הפוגרום לא מתרחש ביום – הוא נבנה לידי אפשרות בחודשים ושנים של הכנה. עם הנתן הסימן -'חומר הנפץ'. 'התבערה'? – בדמות טענה יהודית להר הבית. או-אז משתחרר הפוגרום כשד מבקבוק – משאלת-מוות הוא ממלא לשכנינו. מה על היהודי הגיבור – 'יהודי הרעש'? אין…הוא מאושפז כרגע, כדורים ארבע – בחזהו. מתאושש אט אט…

די לחרדיות הקפואה – לעיוורון אל מול המציאות – אם שקט הוא תכלית חייו של 'היהודי-חרדי' מוטב כי ידע ובמהרה – זכות בארץ-ישראל אל מול עמי ערב, קונים ברעש ולא בדממה. בכוח ולא בפשרה, בעוז ולא בבריחה, בנצחון ולא בכניעה. אין הרב הראשי מייצג אותי, אין הוא ראשי כלל וכלל. תפקידו תואר ריק מכל תוכן, מקוואות וכשרות הם מלוא עולמו – וגם עליהם אשאל: כמה מהם ישמשו לטהרת העולים אל ההר?
הוא וויתר על ההר – אנו, יהודי הרעש – לא נוותר. הוא קול העבר ואנו קול העתיד – הפרוגרס תלוי ביעד, ויעדנו פרוגרס ציוני טהור. קולנו קול אחד: קול המאבק – וידינו יד "תבערה" אם זה מחיר אי-כניעה לאלימות הברברית.

הקשר הגורדי

…מעשים שונים ומנוגדים / שמטרתם אחת יוצאו לפועל;
כפי שחִצים מכיוונים שונים / עפים אל מטרה אחת, דרכים
רבות יובילו לאותה העיר,
…
כך פעולות רבות ומשונות / יצאו לדרך להגשים בכליל
שלמות המטרה לה נועדו. /לך לצרפת, מלכי.

דברי הארכיבישוף מקנטרברי, היועץ האישי, למלך הנרי החמישי – מתוך המחזה הנרי החמישי, וויליאם שייקספיר,  מערכה ראשונה, תמונה שנייה

לא לצרפת, לך להר-הבית, מלכי.  לא הנרי החמישי אלא בנימין הראשון.
מי שלא מחבר בין 'מוסר המלחמה' ו'טוהר הנשק' הקטלני(לחיילינו) של צה"ל בעזה, ובין מקהלת מליצי היושר של אותו ויקינג משולל-שכל מכפר כנא, לא מבין את ההתרחשות סוחפת-כל שעטה לפתע על ארצנו. הכל מתחיל ונגמר בבעיה אנושה של היהודים, פרי הגלות כפרי עץ הפחד – ונגסנו בו מזה, כמעט, אלפיים שנות תרעלה. קורטוב פחד משרת את הקיום אך מלוא מנת הפחד היה מוות הממתין מעבר-לכל-פינה.

החמאס משול  לאותו ויקינג מכפר כנא והויקינג של כפר כנא משול לחמאס; החלון המשוריין משול לכיפת ברזל; הירי שחיסל את הויקינג אחוז האמוק משול להפצצות בנייני הקומות בעזה ולהתקפה המסיבית שהגיעה באיחור. האלימות כולה, מקרים מקרים כחצים-חצים נורים אל עיר אחת  – אל ירושלים – אל ההר. ומן ההר אנו לא משיבים מלחמה. כל המעשים השונים של העם הערבי שבנו וסביבנו בשבוע האחרון יעדם אחד ומהותם אחד – ירושלים

כאוס רודף כאוס כי אין כאן מוסכמה פשוט:

כוח הוא דבר לגיטימי!
אלימות, לעתים, היא דבר הכרחי!
איום קונקרטי, מיידי ונחוש דורש(לרוב) כוח שמהותו אלימות!
זוהי תורת מוסר ואלו הן הנחות היסוד שלה – מה לה לגברת נאה, עלמת חן בשם 'מידתיות' במאבק למול הבא להרגך?

 מאות מוסלמים מכל עבר החלו בצעקת הביטוי היהודע עם כניסתי להר, לאחר שצופה התריעה והחלה לזעוק מיד עם כניסתי. הדבר לא מתרחש עם כניסת אלו שאינם יהודים.

"לנו, הציונים המדיניים, לנו, הנוער הלאומי, צריך להיות ברור היטב-היטב, שאין כל ערך ל כ מ ו ת הישוב לעומת א י כ ו ת ו.. הציונות האמיתית – האידיאל שלה לא-צאן אדם, לא הפיכתו של העם היושב בציון ל"ניטיו"…שדי בקומץ בריטים כדי לרדות בהם. ל א   ע ד ר   א נ ח נ ו…"

אב"א אחימאיר, לא כבני כושיים, בעקבות הפגנות ברית הבריונים שבראשותו לאחר פרעות תרפ"ט

ביום שלישי ה-11.12.2014 עליתי להר הבית.
עלייתי לוותה בזעקות שבר של מאות מוסלמים, הליכה דרוכה כאצבע השוטר המלווה על ההדק וניסיון לשקר לעצמי שאין בי פחד. צעדי היו התרסה בפני כל מי שהגדיר את העולים כקיצוניים. ההתרסה איננה כנגד הכינוי אלא כנגד ההנחה שהאמת, לעד, נמצאת באמצע.

מי שטוען שקיצוניות הנה שקר כהנחת יסוד שכח את המבט של גלות-ישראל אל עבר יהודי העלייה הראשונה, יהודי

העלייה השנייה. בוז שנשמר לכל קבוצת מיעוט שלפיד צדק בידה. יש לברור, האם אכן הצדק בידינו?
הזכות הטבעית – לנו; הזכות התולדתית(המורשת) – לנו; הזכות שבכוח- לנו; הזכות שבידי המותקף – לנו.
זכות בידינו – אך לנו, יהודי הרעש,  ישובו ויאמרו יהודי-השקט, לכן אין צדק, בתזמונכם אין צדק ובינה, במעשיכם אין הגיון.

ידידיי היקרים, יהודי הדממה, אם לנו הזכות בידינו הצדק. זה הנכנע לברזל-ערב, היכן שזכותו זועקת, מדוע שלא יכנע היכן שזכותו מתערערת? ומדוע, לדעתכם חברי הדממה, אנשי השקט, יהודי העיירה, מדוע לדעתכם נפגשים ברבת עמון נציג האימפירה ומלך המדבר – שר החוץ האמריקאי ומלך ירדן – ושיחתם נסובה על גורל בירת האומה, ירושלים? אנא ידידיי התירו את "הקשר הגורדי" שבין הדברים: בין כניעתכם לברזל האלימות והתרופפות אחיזתכם באבן, בסלע, באדמה; התירו את הקשר הגורדי או שמא עלי לחתוך אותו כמעשה אלכסנדר ולחשוף כי מסתתרת דווקא דרך-פרשנות פשוטה:
הנכנע לברזל מזמין את הכניעה.

בלשונכם מכרתם נכסי אומה ובעבור מה?
דממה?
שקט?
בעבור רפש!

קיר הברזל נדרש כיום כשם שנדרש בעבר – כל הטוען אחרת בעת בעירת להבות הגיהנום בארצות ערב מעולם לא באמת דר כאן, כאורח נוטה ללון ופספורט לארץ נכר סודו.