קצת על הרבה: מוצ"ש בראשית

"שנה חדשה הגיעה ואתה שוב מוצא את עצמך בסמטה החשוכה שהבטחת שלא תחזור אליה עם פרוץ השנה החדשה. אתה לא חושב מהראש, או לפחות לא חושב עם הראש. שוב אתה מעשן, שוב את שותה, שוב אתה סוטה מהדרך שרצית להתוות לעצמך. הסמטה הזו יכולה להיות כל מקום, והראש יכול להיות כל טעות שכבר עשית. הלכת בדרכים האלו כבר כמה פעמים בעבר וקמת עם רצון לקבור את עצמך מתחת להרים של שקט, לא לשמוע, לא להתמודד."

וגם: למה האדם צמא לדעת, קצת עצות על העזר כנגדו, מתי מתחיל המסע אחר החירות ואיך למען ה' מתהלכים את האלוקים?

קצת על בראשית | קצת על הדעת | קצת על הטוב | קצת על החירות | קצת על הרוח | קצת על הברית | קצת על הלב

קצת על הבריאה

ראשון

 בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ

למה?

 

קצת על הדעת

שני

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת

עץ הדעת. מהו העץ הזה, האם הוא עץ תפוחים, כפי שנוטה המסורת לייחס? האם התפוח שהרעיל את שלגיה הוא פרי הדעת? או אולי "וידע אדם את חווה אשתו" מלמד אותנו שהעץ אינו אלא האפשרות לפרות ולרבות? אלא שעץ הדעת לא מדבר רק על הרחבת המידע, הגם שגם לעת הזו הגענו. איך ייתכן שבעולם מושלם, בו לאדם ולחווה יש את כל מה שהם יכולים לרצות, עם איסור אחד – הם נכשלים בו, איך הנחש מצליח להתל בזוג הטרי?

"והייתם כאלוקים, יודעי טוב ורע", מציע הנחש את העץ שהוא תאווה לעיניים לאישה. האין זו השאיפה האולטימטיבית של האדם, להיות כמו אלוקים? ובכן, לאדם יש אפשרות אחת קלה להיות כאלוקים. ללא מאמץ כלל. לא בריאת עולם, לא יצירה, לא הגדרת שמות. יש לו את האפשרות לקבוע את הנורמות, להגדיר בעצמו – מה טוב ומה רע. זה הפיתוי של עץ הדעת: לדעת טוב ורע. האדם מגדיר לעצמו מה טוב ומה רע.

ובאמת, לאורך הדורות, האנושות התקדמה לשחרור וחירות מכבלי החוקים והמשפטים של הא-ל. אך ברגע שהאנושות הגיעה לשלב בו היא הרגה את האלוקים באשר הוא אלוקים, הקביעות המוסריות הגיעו לשיאן. לא עוד אלוקים, אלא רק אדם. התהליך הזה נשזר גם בעידן רציונלי למדי, בו הידע האנושי התרחב. השיא כמובן הוא העדין המודרני, בו התיעוש, הפיתוח, הטכנולוגיה, הפכו את העולם למקום פשוט בהרבה משהיה בעבר. לא עוד בזיעת אפיך, לא עוד לחם, לא עוד קושי. מהפכת מידע עצומה עברה על כלל העולם, שאגב כך, התרבה יותר מאי פעם. אך בעיה אחת שורשית הייתה. בני האדם לא יכלו להסכים על שום דבר, כי לכל אחד יש את האמת שלו.

כיום הבעיה היא שהוויתור על האלוקות מסרס את המערב מלהילחם על חייו. האמת המוחלטת של דאעש מרתקת את המערב אליו, כי מתחת לפני השטח – יש באיסלם, רדיקלי ככל שיהיה, אלמנט של ידע מוחלט, בו האדם משוחרר מקביעה של ידע טוב ורע. וזה, בקצרה מה שמזהיר אותנו אלוקים: "ביום אכלך ממנו – מות תמות".

 

קצת על הטוב

שלישי

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד

זה מתחיל במבט קצר. אולי באוטובוס, אולי ברחוב, אולי בקמפוס. הוא נורא חמוד, יש לה משהו בעיניים. היא מדברת עם חברה שתדבר עם מישהו, הוא ניגש אליה. מחליפים מספר, מדברים והכל זורם. קובעים במקום ההוא. קובעים? הוא קובע, אלא מה. ככה זה עובד. היא בסדר עם זה, הוא בסדר עם זה. בית קפה קטן ונחמד, יושבים בפינה, מחכים למלצרית. השיחה מתחילה, המילים קולחות, יש זרימה. הוא מחייך, היא מסמיקה, הוא מתבדח, היא צוחקת. הוא מנסה בדיחה גרועה, רק כדי לבדוק כמה הוא על הגל. היא לגמרי שם. צוחקת גם מהבדיחה המפגרת שלו. זהו, הוא בפנים. היא משחקת עם השיער, ומחכה שהדייט ייגמר – רק כדי לספר שהפעם, סוף סוף, הולך. ברקע, המוזיקה של בית הקפה מנגנת את כל השירים הנכונים, והשיחה הולכת ומתפחת, והוא עוצר אותה בזמן. התשלום עובר חלק, היא עושה כאילו היא מתכוונת לשלם, אך נותנת לו לעשות זאת.

הם יוצאים מבית הקפה. לאן? הוא שואל. היא אומרת ימינה, אך מסמנת שמאלה. הוא חושב שבנות אף פעם לא יודעות כיוונים, ובוחר ללכת עם שפת גופה. קר קצת, היא לוחשת. הוא מציע לה את המעיל. היא אומרת לא, הוא מתעקש. הם משחקים את המשחק שבסופו הוא יודע שהוא יקפא והיא תרגיש מוגנת מפני הרוח. הוא מנצח, ומפסיד את המעיל. הכול הולך טוב, והם מתרחקים מבית הקפה. קצב ההליכה שלהם טוב, הוא חושב לעצמו. לא כמו עם זאת מהצפון שהוא יצא איתה. היא לקחה את הזמן, חבל על הזמן. הוא מתחיל לרעוד קלות, בלי לומר מילה. והיא נפתחת והולכת, ומספרת ומדברת, מספרת לו על החיים ועל עצמה, והוא לא עומד בקצב. הרבה שמות, הרבה אנשים, וכל מה שיש לו לומר זה "כן", ו"אה הא", הרבה הנהונים וחיוכים ברגעים הנכונים. הוא לא משחק, הוא מתכווון לזה. הוא באמת מקשיב לה. קולה מחמם אותו, וגם הם מצאו איזה מסתור קל מהקור.

מה איתך, היא שואלת. מבקשת שישתף בחזרה. היא עוברת לעמדת ההקשבה, מקווה שלא דיברה יותר מדי, מקווה שלא חשפה בפניו שהיא משוגעת לחלוטין. מקווה מאוד, כי הוא באמת חמוד, ובאמת הולך טוב, והוא משחק את המשחק כל כך טוב, שאולי שניהם יוכלו לנצח בו. די, תפסיקי לחשוב כל כך הרבה, היא אומרת לעצמה.

לפתע, היא שומעת איזה קול ענות עולה בתוכה. "אההה…", ארוך כזה. מהסוג שאתה שומע כשמישהו מחו"ל שואל אותך שאלה בשפה שאתה לא מבין, ואז אתה מחשב בראש איך לענות על השאלה, איך לומר את המילים הנכונות ואיך לגרום לו להבין. "אההה…" מבולבל כזה. "אההה…" שהוא ה"אההה…." שלה. היא שמעה אותו פעם כשהיא יצאה עם מישהו שהיה בסדר, עד שהוא אמר שהוא רוצה לגדל חתולים. וזה העציב אותה מאוד לשמוע את ה"אההה…" הזה במיוחד. כי היה כל כך נחמד והוא כל כך נחמד, והיה הרבה פוטנציאל, אבל ה"אהההה…" הזה הוא בלתי נשלט.

לכולנו יש "אההה…" מתישהו. לכולנו יש את המטענים, הרגשות, צלקות נפשיות שחווינו בדלת אמות הורינו במשך עשרים ומשהו שנות גידולנו, ואת כולם, ללא יוצא מן הכלל – עלינו לעזוב. לדבוק באותה אחת, תהא אשר תהא, ולהתאחד איתה. כי אין לנו משהו אחר. עד שנדפוק למישהו אחר את החיים, והוא יצטרך להתמודד עם מה שאנחנו העברנו אותו. והוא יהיה בסדר, אם הוא רק יעזוב אותנו ויתאחד עם אשתו שלו.

 

קצת על החירות

רביעי

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים

כשתינוק נולד הוא חסר אונים. כל כולו תלוי באמו ובאביו. שיניקו אותו, שינקו אותו, שירגיעו אותו. הוא בוכה הרבה, לא תמיד ברור למה. חם לו, קר לו, הוא רעב, הוא שבע, כואב לו. משהו מטריד אותו, זה בטוח. ככל שהוא גדל, כך הוא מתחיל להיגמל. להיגמל משדי אימו, להיגמל מנשיאתו הקבועה. הוא מתחיל לשתות מתחליפי חלב, או לחדול מחלב. הוא נגמל מן החיתולים, ולומד לשלוט בצרכיו. הוא מתחיל לזחול, וקם על-מנת ללכת. הוא לומד את פלאי הטבע. יכולותיו שלו, חושיו, כח הכבידה, ועוד כל מיני פלאים חדשים בעולם בו הכל נראה גדול ממנו. והנה לאט לאט, הוא למד עוד ועוד דברים, מוחו כספוג, הכל חודר, הכל נקלט – גם כשנראה שלא, והוא מתחיל לדבר.

לראשונה, ניתן ליצור שיח כלשהו איתו. להבין מה הוא רוצה, מה כואב לו, מה חסר לו. ניתן להסביר לו גם, כי יש גבול לכל דבר. וככל שהוא גדל, כך גדלה האחריות הנישאת על כתפיו הצעירות. אז הוריו כבר לא מטפלים בו מסביב לשעון. הם שולחים אותו לגן, או לבית הספר.

הילד מוקף חברים. חלקם טובים, חלקם פחות. הוא לומד לווסת בעצמו את הנורמות ואת הערכים על פיהם הוא קובע מי טוב להישאר בסביבתו ומי פחות. המורה, השליח, שמנחה אותו – הוא זה שמקנה לו ערכים, הוריו סומכים את ידיהם על השליח הזה, ובעצם על כל בייביסטר שקיים באיזור.

הדבר נמשך גם בתקופת ההתבגרות. גם מרד נעורים יהיה, וגם התגברות והתבגרות. בסופו של דבר, מי שהיה עד זה לא מכבר ילד נותר לבדו בעולם הגדול, כשהדרכת הוריו מושרשת בתוכו עמוק, אך הבחירה היא לו – מה יעשה, לאן יפנה, ובאיזו דרך יצעד. אם בדרך הוריו אם לאו, את המחיר הוא ישלם – והם גם – או שיתגאו בו, או שיתבזו בו.

 

קצת על הרוח

חמישי

וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:

 

ואם תיקח, ולו רגע אחד

להביט מהצד,

בכל דבר ובכל אחד.

ובעיקר בעצמך,

אולי תלמד,

 

איזה דבר או שניים.

דבר שחשבת שידעת,

דברים שעוד לא למדת,

 

ואם תקשיב טוב לשקט,

תשמע את הכינור הראשון,

מתנגן לצד העוגב,

וכמו המבט הראשון – הוא עדיין מאוהב.

כבר חמישים שנים

או ארבעים ימים.

מי סופר?

 

ואם תעצור

לדקה

ופשוט תעצור.

תן לרוח ללטף,

תן לעצמך להיסחף,

ברגע,

שנמשך מבריאת העולם

ועד עכשיו

ועד מחר.

הכל אחרת,

הכל קצת אותו דבר.

 

קצת על הברית

שישי

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים

שנה חדשה הגיעה ואתה שוב מוצא את עצמך בסמטה החשוכה שהבטחת שלא תחזור אליה עם פרוץ השנה החדשה. אתה לא חושב מהראש, או לפחות לא חושב עם הראש. שוב אתה מעשן, שוב את שותה, שוב אתה סוטה מהדרך שרצית להתוות לעצמך. הסמטה הזו יכולה להיות כל מקום, והראש יכול להיות כל טעות שכבר עשית. הלכת בדרכים האלו כבר כמה פעמים בעבר וקמת עם רצון לקבור את עצמך מתחת להרים של שקט, לא לשמוע, לא להתמודד.

ויש אנשים 'מושלמים', שלא נופלים, ולא חוטאים, ולא מתחרטים. הם לא צריכים להביט לעבר בחרטה, כי אין להם – באמת על מה להתחרט. הם אלו שמצאו דרך ודבקים בה לאורך כל הדרך. בניגוד לרצון האנושי לצבור עוד ועוד עצמאות, להגיע לחירות, הם בוחרים בכניעה מוחלטת. הם והאלוקים. יד ביד, זה לצד זה. איך הם עושים את זה? ובכלל, האם שלמות היא הדרך להתהלך את האלוקים?

על פי הקבלה, על מנת לברוא את העולם, נדרש אלוקים – הכול יכול שכל כולו הכול – לצמצם עצמו. ככל שהזמן מתרחק מבריאת העולם, מי שנזקק לצמצם עצמו על מנת ליצור מקום לאלוקיו הוא דווקא האדם. אז האם באמת שלמות היא המוצא?

להתהלך את האלוקים, זה להבין אותו. זה ליצור מונחים שלך, של עצמך ושלו, לתופעות כלליות. כל העולם יקרא לתיאוריית המלאכים השגחה פרטית. אבל אתה רואה את זה אחרת, אתה קורא לזה אחרת. להתהלך את האלוקים זה לומר קריאת שמע במלוא הכוונה – לא בזמן, לא בתפילה, אלא רגע אחרי הנשיקה האחרונה, זו שאתה מייחל בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך שתהיה הנשיקה הראשונה האחרונה. להתהלך את האלוקים זה לא להתפלא שהבחורה שקיווית להכיר נמצאת איתך עכשיו באותו סופר, וכל מה שאתה צריך הוא לעכב אותה אחרי הקופה. ההזדמנות כבר כאן. להתהלך את האלוקים זה לריב איתו, ביום כיפור. זה לומר לו שאת כועסת עליו, שבחישוב הכללי – הוא זה שצריך לעמוד לדין, לא את. להתהלך את האלוקים זה לא להיות מושלם, אבל לדעת שיש מי שדואג לך.

להתהלך את האלוקים זה לקרוא את העלייה שלך לתורה בשמחת תורה משל זה היה הפתקא שקיבלת להושענא רבא.

וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ:

עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל:

וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד:

וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהֹוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל:

להתהלך את האלוקים לא אומר להיות הדוס הכי טוב בעולם. זה לא אומר שאתה צריך להיות צדיק זך וטהור. לא שלוש תפילות ביום, לא ציצית, לא לימוד תורה, לא פרקי תהילים, לא עלייה להר הבית, לא עלייה לתורה. זה יכול להיות כל הדברים האלו, אבל זה לא חייב. לפעמים זה אומר שאתה מביט רגע על החיים שלך מבחוץ, או על היום שלך מבחוץ ואומר לעצמך שנגעת באושר. וכשאתה נוגע באושר – הרי נגעת באלוקות עצמה. זה לנהל איתו את דו-השיח, להבין שבכל מקום אליו תגיע – הוא שם איתך, בטוב וברע, גם אם קמת וגם אם נפלת, וגם אם מרגיש שהאור שלו כבה בזמן האחרון.

 

קצת על הלב

שביעי

וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם

דאעש השתלטו על מטוסים סוריים. חמאס קיים. השרץ בשם פת"ח הוכשר. הקומוניזם שולט בצפון קוריאה, בקובה ובעוד מקומות. בוקו חראם עדיין קיים. גם חיזבאללה. גם אל קעידה וג'בעת אל נוסרה. יש תנועות ניאו נאציות ברחבי העולם, אנטישמיות גואה באירופה. גם ברחוב, גם בממסד. יש הרבה רוע בכל מקום. רוע מהסוג הזה שגורם למחשבות הליברליות שיש לי להיראות נאיביות וילדותיות. יש גם רוע קטן יותר, פחות ממוסד, פחות מאורגן. 'סתם' אכזריות של אנשים. המעשים מוכרים: תאונות פגע וברח, תקיפות מיניות, בריונות, אלימות, שוד. לפעמים רוע הוא סתם הערה צינית שנועדה להכאיב באמצע מריבה. לפעמים רוע הוא הקול הקטן והמחורבן הזה שאומר לנו 'אל תתאמץ, בוודאי לא תצליח'. לפעמים זה סתם עצלנות. המסקנה הכואבת היא שזה עולם קשה. יש בו הרבה רוע. אך האם יצר מחשבות לב האדם רק רע כל היום? האם אפשר להימנע מכך?

אולי התשובה טמונה בחינוך טוב, אולי התשובה טמונה בהגדרת הטוב באשר הוא טוב. אולי התשובה טמונה במצפן האישי שלנו, ואם נביט במראה בסוף היום ונשאל את עצמנו אם היום עשינו טוב – זה יספיק. אבל כנראה שלא. אולי לכן התורה בחרה לסיים את הפרשה בה נברא העולם בנימה אופטימית דווקא:

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה

הסיומת הזו מצביעה על נקודת מבט שונה. כי לפעמים נראה שצריך לפרק הכול ולהתחיל מחדש, אבל תמיד תמיד –  תהיה נקודה טובה להיאחז בה, כזאת שממנה אפשר יהיה למשוך את כל המציאות למקום טוב, למקום בו נמצא חן – בעינינו, ובעיני ה'.