כה אמר קופל: על שוטה החצר שהתיישב על כס המלכות

על השבוע

גם הקוראים בקלפים, מגידי העתידות, המעלים באוב ושאר הקולגות למקצוע קריאת הסימנים היו מתבלבלים ומוכים בסנוורים מפאת שיטפון הסימנים. מרוב סימנים התמונה מטושטשת – על כן אני לוקח על עצמי מטלה, כבכל שבוע- גם השבוע, לסדר את ערימת האירועים בתצורה שמאפשרת להביט ולראות את המגמות. לראות את מהלכי העומק ולהבין את שורש האיוולת הפוליטית שאנו חוזים בה ובתיאום מעניין בין נשיא ארה"ב ברק אובמה ושר האוצר יאיר לפיד.

בניגוד למה שהכתביםף המראיינים, את פרופסור יובל נוח הררי או לחילופין את פרופסור דוד פסיג, חושבים, לא ניתן לחזות את העתיד. אין מכאן לטעון שלא ניתן לשער השערה מלומדת ומושכלת על מגמות; המגמות הן 'העתיד' היחידי שה'מחוש' האנושי יכול לחוש בו, כמדומני שגם פרופסור הררי או פרופסור פסיג היו מסכימים איתי על כך. אם כך נתחיל לחוש.

על הדין המקובל ועל הפעולה שאיננה | על חוסר הנסיון | על השינוי הטקטוני | על השקפתי | תשובתי

על הדין המקובל ועל הפעולה שאיננה

"נראה כי אגודה זו הוקמה למטרה של צדקה, ועד כאן הריהי מטרה ראויה לשבח…את האדונים הללו אימצה האסיפה הלאומית של צרפת אל לבה, ובכך העניקה להם חשיבות; הללו גומלים טובה תחת טובה בהיותם פועלים באנגליה כוועד להפצת עקרונותיה של האסיפה הלאומית. מעתה והלאה עלינו לראות בהם סוג של מיוחסים, חברים לא מבוטלים בסגל הדיפלומטי."

אדמונד ברק, מתוך מחשבות על המהפכה בצרפת

נדמה כי מישהו צריך לחזור אל השבוע שעבר ולדון באחת האדוות שהותירה פעולתה של 'שלום עכשיו' –

מה שהיה לבושה בימיו של ברק (מה שהיה חתרנות) הפך, בימינו, לביטוי הנעלה של מוסריות השמאל
אדמונד ברק -מה שהיה לבושה בימיו של ברק (מה שהיה חתרנות) הפך, בימינו, לביטוי הנעלה של מוסריות השמאל

על כן לקחתי את המטלה בחיבה ואיבה רבה. רבים משמאל טענו כי פנייתו של ראש הממשלה נתניהו ישירות אל חברי 'שלום עכשיו' ותקיפתם הייתה פעולה 'מוגזמת' שלא לומר 'שגויה'. אני מוצא את עצמי קורא את אדמונד ברק ומסיק את מסקנות נתניהו – הפנייה לשלום עכשיו ראויה ואף נדרשת כיאה לחברים לא רשמיים בסגל הדיפלומטי של נורבגיה, פינלנד, בריטניה(באופן בולט).

ישנה מוסכמה דמוקרטית ברורה: הבחירות הן קונפליקט בין ערכים ואידיאולוגיות, בין אישים וקבוצות. ההצבעה היא כלי המלחמה, הכרעת הרוב היא 'הקובע'. דמוקרטיה מנהלת פולמוס פנימי בלא אלימות של צד א' כנגד ב' או של צד ב' כנגד צד א'. המוסכמה בנויה על שני אדנים(בדמוקרטיה הליברלית):
א. המנצח מתחייב שלא לבטל את הדמוקרטיה ולא לכפות על המיעוט ערכים באלימות.
ב. המפסיד מקבל את הכרעת הרוב ומבין שבקדנציה הנוכחית, בקרב הנוכחי, ההפסד משמע זכות יתר למנצח להשפיע על המרחב הציבורי, המדיני והבינלאומי.

בפעולתה, 'שלום עכשיו' שוברת את המוסכמה הדמוקרטית ומערערת את הלגיטימציה של השלטון הנבחר והמשטר הדמוקרטי כולו! הם נוהגים בצורה הפוכה מהצורה הראויה כפי שתאר מר ברק. אדמונד ברק היה פרלמנטר במשך עשרות שנים, הוא ידע את הנוהג ההכרחי שבין אזרח ומדינה. על הדילמה שעמדה בה 'שלום עכשיו' הגיב כך: "סבור הייתי כי אנהג לפחות שלא כדין ולא כמקובל אם אפתח בחליפת מכתבים פמבית ורשמית עם ממשלתה הממשית של אומה זרה, בלי שאקבל לכך אישור מפורש מן הממשלה שבצלה אני חי"

שלום עכשיו נהגה ונוהגת, במשך שנים, לעדכן את אנשי הקונסוליה האמריקאית על מצב הבנייה והתשתיות ביו"ש, באחת מן הפעמים תועד סיור אישי של נציגת 'צוות ההתנחלויות' של שלום עכשיו, הגברת חגית עופרן, עם הקונסול האמריקאי. שלום עכשיו פירסמה דו"חות והודעות בתזמון מושלם עם הופעות נציגי ממשלות ישראל ופגעה באינטרס אותו הן ייצגו, אשר תחת צלו הם חוסים.

אדם, שהעקרון הדמוקרטי יקר ללבו, חובה עליו להאבק 'בשלום עכשיו' כפי שהיה נאבק בתנועת שמאל קיצוני אחרת או ימין קיצוני –מכאן ומכאן עקרון הכרעת הרוב מותקף. אנו, אזרחי הדמוקרטיה, צריכים לפעול על מנת להגן על יכולתנו וחירותנו כפרטים וקולקטיב לקבוע את עתידנו. קשה להתעלם מהעובדה הקרה והמסוכנת: תנועות כ'שלום עכשיו' מסוכנות למשטר הדמוקרטי בישראל, תנועות-דומות בחו"ל היוו סכנה למשטרים הדמוקרטיים שם – לא כדין ולא מן המקובל.

על חוסר הנסיון

"[הנשיא אובמה] פונה לדברים כמו פרופסור למשפטים בכך שהוא מציג, ראשית, את ההגיון של עמדותיו…הניסיון שלי בוושינגטון מלמד כי ההיגיון לבדו לא די בו. מרגע ששירטטת עמדה, אתה הולך להפשיל שרווליך ולהלחם על מנת להגשימה. זה המפתח בוושינגטון. על מנת שנשיאים יצליחו, אינם יכולים – בכל פעם שהם נתקלים בבעיה, לצעוד צעד אחורנית ולוותר."

שר ההגנה של ממשל אובמה וראש הCIA לשעבר לאון פנטה, בראיון על ספרו האוטוביוגרפי

"לאחר שעברתי על רשימת האישים שנבחרו למעמד השלישי[מושבי הבורגנות באסיפת המעמדות – ט.ק] ועל תיאוריהם, שום דבר ממה שעשו אחרי-כן לא היה יכול עוד להתמיה…לא עלה בידי למצוא בהם גם אחד שקנה לו נסיון מעשי בהליכות המדינה. הטובים ביותר הם אנשי תיאוריה בלבד"

אדמונד ברק, מתוך ספרו מחשבות על המהפכה בצרפת

כשחברי מפלגה אמריקאית, דמוקרטים או רפובליקנים, מציגים מועמד לנשיאות יחושבו שני פרמטרים: יכולותיו האישיות ויכולתו לנצח. לכן נמצא מושלי מדינות, מנהיגי רוב או מיעוט בסנאט ובבית הנבחרים וכדומה מתמודדים על נשיאות ארה"ב. מדובר באישים בעלי ניסיון פוליטי רב – פוליטיקאים ולא תיאורטיקנים; אנשי פעולה המכירים כידע מעשי את הצורך לקדם מדיניות, אנשים שמכירים את וושינגטון על בוריה או לחילופין את ההתמודדות מול וושינגטון.

בשורת הטירונים השנייה, נסתרים מעיני המצלמה, יאיר לפיד וברק אובמה - הייתם שולחים טירונים ללב הקרבות? הייתם שולחים טירונים ללב הזירה הפוליטית?
בשורת הטירונים השנייה, נסתרים מעיני המצלמה, יאיר לפיד וברק אובמה –
הייתם שולחים טירונים ללב הקרבות?
הייתם שולחים טירונים ללב הזירה הפוליטית?

אל מולם ניצב ברק אובמה, באמתחתו שבע שנות כהונה בסנט של מדינת אילינוי ושלוש שנות כהונה בסנאט של ארה"ב, עשר שנות ניסיון בסיסי בפוליטיקה. רוב ניסיונו של אובמה נמצא ב'פוליטיקה זעירה'/ בקנה מידה קטן. לשם השוואה, לאובמה נדרשו 17 אלף קולות בכהונתו הראושנה וחמישים אלף בשנייה – במשך 70% מהקריירה שלו ייצג אובמה מעט יותר ממנדט בכנסת ישראל. לשם השוואה: ג'ון פ. קנדי, כוכב עולה בזמנו, כיהן כ-5 שנים בבית הנבחרים ו-8 שנים בסנאט הארצי. לצד כהונתו כתב ספר זוכה פרס פוליצר; ג'ורג' בוש הבן כיהן כמושל אחת המדינות הגדולות בארה"ב במשך שש שנים, בשיאן זכה בכ70% מהקולות – כ2.5 מיליון קולות; לפני כן צבר ניסיון רב בקמפיין הבחירות המוצלח של אביו ועוד – אלו היו "הלא מנוסים" יחסית עד בואו של אובמה.

שבע שנות כהונה בסנט של מדינת אילינוי, שלוש שנות כהונה בסנאט של ארה"ב – עשר שנות ניסיון בסיסי בפוליטיקה, רובן בפוליטיקה 'זעירה'– זה הניסיון של נשיא ארה"ב הנוכחי.– בשפה פשוטה אטען שחוסר ניסיון מוביל, לרוב, לשיתוק או רדיקליות יתר – הטירון הפוליטי מועד הן לאימפוטנציה פוליטית, שנובעת מאי הבנה של הנוהג הפוליטי, או לחילופין מאמביזציוניות-יתר לשינויים רדיקליים בנוהג הקיים.

פוליטיקה הינה אומנות הביצוע, פוליטיקאי טוב הוא זה שיודע לקדם מדיניות למרות:
פעולות יריביו ו"חבריו"; הכורח של המסורת הפוליטית; דעת המיעוט; רצון ההמון; ביקורת הרשויות האחרות – הללו דורשים ניסיון מעשי שנרכש בפעולה פוליטית. זה שלא צבר ניסיון מעשי מספק בפעולה הפוליטית, הפעולה שהיא להיות מדינאי ופוליטיקאי מועד לתפקוד פוליטי לקוי משני סוגים.

הסוג הראשון הוא האימפוטנציה הפוליטית, טירון מועד למעוד במלכודות יריביו, מהבירוקרטיה או הפוליטיקה. לרוב יתקשה בגיבוש קואליציות שכן יצירת בריתות דורשת ניסיון. הסוג השני, בהנתן מספיק כוח, הוא נטייה רדיקלית לנפץ מסורות פוליטיות וכללי נוהג קיימים – להפר בריתות ולשבור סטאטוס קוו רגיש. ברק אובאמה עונה על הסוג הראשון. כאן, בישראל, יש דוגמה לשעטנז של שניהם: יאיר לפיד.

על השינוי הטקטוני[מעבר חד מהנושא הקודם – חדי העין ישימו לב להמשכיות]

"רעיון המסורת כמושג פוליטי תפס מקום מרכזי בוויכוח האידיאולוגי בין אדמנד ברק לתומס פיין…פיין היה זה שהכריז: הניחו למתים לקבור את המתים. ברק, לעומת זאת, טען כי ראוי שתהיה למתים זכות הצבעה בעולם ההווה, בשל החכמה שינחילו לנו הרעיונות שהם שאבו מניסיון חייהם. לרוע המזל ניצח פיין בוויכוח הזה, ומשום כך טיעונים המבוססים על המסורת עושים רושם מועט כל כך על רוב הצעירים בימינו."

ארווינג קריסטול, על האיוולת הפוליטית של היהודים, מתוך השמרנות החדשה

"ההצעה הראשונה והמטרה הכללית של מאמר תיאולוגי-מדיני[ספרו של שפינוזה-ט.ק] קשורות בבירור: חירות פילוסופית דורשת, או דומה שהיא דורשת, מדינה ליברלית שאינה נוצרית או יהודית ככזאת…אפשר ששפינוזה שנא את היהדות: הוא לא שנא את העם היהודי. ככל שהיה אולי יהודי גרוע בכל המובנים האחרים, הוא חשב על שחרור היהודים בדרך היחידה שיכול לחשוב עליה בהתחשב בפילוסופיה שלו…"

ליאו שטראוס, הקדמה לתרגום האנגלי של 'ביקורת הדת של שפינוזה' בתוך האסופה ירושלים ואתונה

ראשית כל דיון בקביעה:השמאל הציוני כשל במבחן הזמן-מציאות. העמדות שהציבו אותו משמאל לציונות כשלו במבחני עומק ערכיים ומעשיים, שני אלילים שהתגלו לעיני כל כאלילי שקר: הסוציאליזם כמסגרת משלימה ומחליפה לסולידריות שבטית-לאומית ו'השלום' כיעד משיחי הרמוני\קץ ההיסטוריה של דור הנרות.

הסוציאליזם כשל  מעשית בכל פרמטר כלכלי מלבד מידת אי-השוויון(העוני פוזר בצורה שווה) – קשה

במרכז התמונה השמאל הציוני - אילוסטרציה?
במרכז התמונה השמאל הציוני – אילוסטרציה?

להתעלם מהקורלציה שבין הליברליזציה של ישראל והתוצר-רווחה של הפרטים בה; הקורלציה לא מותירה ספק בנוגע לכשל הטכני שבמערכת כלכלית מתוכננת ובכך שוללת אמפירית את התוכן הנורמטיבי, לעניות דעתי אין טעם לדון על שהוכח שאיננו בר-קיום במציאות, אין טעם לנתח פנטזיה כמדיניות ריאלית.

רעיון השלום קרס, באופן מובהק, החל ממלחמת אל-אקצא (האינתיפדה השנייה) ועד צוק איתן; אל מול הזהות הערבית-מוסלמית הוכח הרעיון הרדיקלי – הפשטת העם מטריטוריה, ניתוק רוח העם ממולדתה – כהזיה. התפיסה הממתגת וממזגת ציונות עם חתירה לשלום במחיר אדמה הוכחה אמפירית ככישלון מתמשך וכרעיון גזעני כלפי העם הערבי – הערבי לא מחזיק במונחי 'הצדק' שלנו.

המפתיע הוא שלצד הכשלון של השמאל הציוני קרס גם הימין הציוני – נכון להיום אין שום אספקט ז'בוטינסקאי מחוץ לתפיסת הבטחון של ישראל. כל רמיזה לכזה משולה להימור על כיוון הטיפה בקו-פרשת-המים, פרשנות שיכולה ליפול לשני צדדים. שני הצדדים כשלו כשלון ידוע מראש. שתי האידיאולוגיות הללו היו הביטוי הציוני למשבר הזהותי היהודי.

את ראשיתו של משבר הזהות ניתן לאבחן בשפינוזה ובאתגר שלו את האורתודוקסיה היהודית. שטראוס תאר זאת נאמנה: "ההפרכה האמיתית של האורתודוקסיה היתה דורשת את ההוכחה שהעולם וחיי האנוש אפשריים בהחלט להבנה בלא הנחת מציאותו של אל מסתורי; היא היתה דורשת לפחות את הצלחת השיטה הפילוסופית: האדם צריך להראות את עצמו…כשליט העולם ושליט על חייו."

הניסיון להוכיח את ההומניזם לא עמד במבחן המציאות, האידיאולוגיות ניסו לאחוז בקרנות המזבח – לטעון לבעלות על החוקיות ההיסטורית או על העולם כמות שהוא, לזקק את החיים לסט עקרונות מנחים, לידע טכני קר ומנותק – שתיהן כשלו והתפוררו להנחות יסוד סותרות. הן השמאל והן הימין מתפרקים מערכיהם האידיאולוגים: השמאל התפרק, בראשית, מההסתדרות ולבסוף מהציונות שבמפלגת העבודה, המפלגה מאבדת מנדטים ציוניים מצד אחד ועוברת רדיקליזציה מצד שני. הימין האידיאולוגי החילוני עודנו נאבק על היכולת להגדיר חוקה למפלגתו המייצגת, הליכוד. הן השמאל הציוני והן הימין החילוני הציוני, דה-פקטו, נמצאים על סף קריסה מוחלטת.

אני ואני ואני שלוש זהויות שהולכות ומתמזגות לאחת - בן גוריון דמיין את 'שרוליק' המציאות מוכיחה כי מדובר באברהם-יצחק-יעקב
אני ואני ואני
שלוש זהויות שהולכות ומתמזגות לאחת – בן גוריון דמיין את 'שרוליק' המציאות מוכיחה כי מדובר באברהם-יצחק-יעקב

ברם, הימין הציוני זוכה לעדנה שאיננה פרי האידאולוגיה של ז'בוטינסקי כי אם עדנה ממישור תרבותי-דתי. הימין הופך ל'ימין זהותי' המתבסס על זהות דתית-יהודית ו/או תרבותית-יהודית, הימין מתחזק כי כוחו נמצא בעקרון פרה-מודרני, עקרון תולדתי מולד של זהות. זה הכוח המניע את השליטה האלקטורלית, שליטה שתתחזק עם העלייה הדמוגרפית החרדית. הימין, של ימינו, איננו אידאולוגיה במובן האירופי אלא זהות מהותנית ע"ב יסוד תאיסטי או מסורתי. קשה לנסח זהות ואורח חיים בכלים אידאולגים התובעים מאיתנו רידודם לסט עקרונות לוגיים. על מנת להשקיט את הדיסוננס הימני, התובע בדייקנות אנליטית-אירופית, קוהרנטיות אידאולוגית עלינו להבין שתם עידן האידאולוגיות במובנן הפשטני: זיקוק החיים לסט עקרונות מנחים.

קריסת השמאל הציוני ועליית הימין הציוני-זהותי מעלה מחדש סוגיות השייכות למאה ה-י"ט ולראשית המאה ה-כ', סוגיות שהולמות את השיח שמקדם עיתון 'הארץ', סוגיות שהציפה המחאה החברתית או סוגיית 'היורדים לברלין\ארה"ב\אוסטרליה'. מדובר בסוגיות זהותיות וסוגיות סוציאליסטיות : סוגיות של 'אנושות' נטולת זהות מסורתית מצד אחד, סוגיות של 'מעמד' נטול זהות מסורתית מצד שני. מרגע שהדיון עצמו חוזר למישור הזהותי אנו חוזרים, כמו-כן, לשיח שכולו מאבק תיאולוגי גלוי, בין הקוסמופוליטיות או המרקסיזם-החדש לציונות, בין מגדלי בבל האדומים לבין מגדל דוד.

בעוד שהמאבק בין השמאל הציוני והימין הציוני התחזה לפרגמטיזם או לדיון ערכי-אידאולוגי(סביב יעד לאומי מוסכם) הוויכוח החדש בין השמאל המובהק והימין בכלל(כשהשמאל הציוני מציץ מבעד לחרך שנותר לו בין שתי התפיסות) הוא וויכוח שניהלו האסימילטורים של המאה הי"ט(המתבוללים והרפורמים) ובעלי הזהות היהודית(חרדים וציונים) על עצם מלבוש האדם בעודו מביט בבבואתו שבמראה – על הגדרתו העצמית.

השינוי באופיו של הציבור בישראל יוצר, למעשה, שסע חדש המחליף שני שסעים קלאסיים (לפי חוקרי מדעי המדינה): 'השסע העדתי' ו'השסע הפוליטי' מתלכדים לידי 'שסע זהותי'. שסע בין אליטה בעלת תפיסת עולם כמו-נוצרית, לבין המון ואליטה-נגדית בעלי תפיסת עולם יהודית(על כל המשתמע מכך ובמובן הרחב ביותר עד הרפורמה). השאלה העדתית הולכת ודועכת בעקביות, אדרבא עם כל דור הולכים ומגחיכים נישואי תערובת בין העדות את השסע – אל ניתן לבולטות תקשורתית לעוות את האמת. השאלה הפוליטית על 'פרגמטיזם של האחיזה ביו"ש' הולכת ומתגלה ככסות, כאדרת שקרית המכסה על אמת קטנה וטורדנית כקוץ בכף רגל, כעדשה תחת מזרן, על העימות שבין בעל הזהות היהודית ובין האסימילטור.

ניתוח פוליטי של קריסת השמאל-הציוני והקצנת הנותרים בו מוביל למסקנה: אנו נחזה בקריסה פוליטית ורוב אלקטורלי מובנה של הימין השמרני(לאומי, דתי וחרדי); ניתוח מעשי של התהליך יחשוף כי השסע רק ילך ויתרחב, מעשים כגון מעשי 'שלום עכשיו'  וסוגיות של פולחן אידאות גלובליות(כגון זכויות אדם) יתרבו. ככל שהשמאל יצטמצם פניו יהפכו 'אדומים' או 'אוניברסליסטים' יותר ויותר.

המאבק בין השמאל הציוני והימין הציוני הוכרע בניצחון הימין החדש-ישן, היהדות; עתה מתחיל המאבק על עתיד היהדות הן למול השואפים בהמתת החסד שלה מצד שמאל והן מצד השואפים לניצול פוליטי שלה מימין.

על השקפתי

דיוקן המשוררת אלזה לסקר-שילר במחזה האחרון - במערכה האחרונה - המשפט האחרון שכתבה -  הציבה עצמה על ספסל עם מפיסטו (השטן) ואלוהים וזעקה "אני כל כך שמחה, כל כך שמחה, אלוהים קיים" אלילי השקר של המאה הכ' גוססים, כיצד נתמודד עם אלו של המאה הכ"א?
דיוקן המשוררת אלזה לסקר-שילר
במחזה האחרון – במערכה האחרונה – המשפט האחרון שכתבה – הציבה עצמה על ספסל עם מפיסטו (השטן) ואלוהים וזעקה
"אני כל כך שמחה, כל כך שמחה, אלוהים קיים"
אלילי השקר של המאה הכ' גוססים, כיצד נתמודד עם אלו של המאה הכ"א?

ההוגה היהודי ליאו שטראוס חקר את הקושי הלוגי להכיל יהדות, ציונות ומודרנה. בסופו של יום הוא קבע קביעה פילוסופית:

"התוכן המהותי איננו תרבות, אלא התגלות אלוהית. לפיך הפתרון העקיב, הברור, היחידי הוא זה שנוטש, זה שחורג אל מעבר לציונות התרבותית, ונעשה בבירור לציונות דתית. חזרה אל האמונה היהודית, אל אמונת אבותינו."

לאור דבריו של שטראוס ועל פי הניתוח הקצר אני טוען כי הולך ומסתיים שלב נוסף במהפכה הציונית.

המדינה היהודית הולכת לעמוד, סוף כל סוף, מול השאלה התיאולוגית ממנה ניסתה לברוח ללא סיכוי. הגיע העת לשאול אם רצוננו במודל פוליטי אלטרנטיבי לדקדנס המערבי, מודל יהודי בראשית, וליברלי כשניתן או שמא נשקע יחד עם הדקדנס הערכי של המערב לתוך הליברליזם הריק של שפינוזה?

תשובתי?
תשובתי נמצאת בין יצהר ואיתמר, בין הר ברכה ואלון מורה, בין אריאל ובית אל, בין הר חומה וחברון, על פסגות גוש עציון ועל רצפת בית הכנסת העתיק בסוסיא, על חורבות גמלא שבגולן ועל(ומתחת ל) הר-הבית.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “כה אמר קופל: על שוטה החצר שהתיישב על כס המלכות

  1. אתה כותב חכם ואינטליגנטי אבל נפלת לגמרי בניתוח שלך את השמאל הציוני ולכן גם כשלת בניתוח שלו (ועל הדרך עשית לעצמך חיים קלים מדי). בניגוד למה שכתבת, השמאל לא מציב את ברית המועצות כדגם המועדף לניהול מדינה ולא מסתפק בפנטזיות. השמאל מציב דוגמאות מאוד קונקרטיות – מדינות סקנדינביה. הן מובילות על ישראל בכל פרמטר שאפשר לחשוב עליו (פריון, שיוויון, תחרותיות, תוצר לנפש וכו׳).

    הקביעה כי השמאל הציוני הציב את עצמו משמאל לציונות היא לא פחות מחוצפה. מי שמך להוציא מחוץ לגדר את מי שמגדיר את עצמו ציוני? אם תקרא את תיאוריית של הרצל באלטנוילנד, ואפילו אם תתעמק בחמשת הממים של ז׳בוטינסקי, תוכל להתרשם כי דווקא השמאל הציוני הסוציאל דמוקרט נמצא הרבה יותר קרוב לעמדות של המייסדים הציוניים מאשר חלק גדול מהימין, לפחות במשנה הכלכלית.

    לגבי השקפתו המדינית של השמאל, אכן רבים מדי לא מייחסים לרגש לאומי חשיבות מספקת, אבל רובו הגדול רואה בנסיגה משטחים, לא ניתוק העם מרוחו וארצו, אלא דווקא ביצורה של אופיה היהודי והציוני של המדינה.

    אני מאוד ממליץ לך להשתדל לא להציב אנשי קש ולתקוף אותם אלא להתמודד ביושר עם הדעות שאתה מתנגד להם.

  2. kopelistus

    תמיר שלום רב
    תודה על המחמאות.

    ולתגובתך:
    1.אני מזמין אותך לעיין בכל המדדים הרלוונטים (מדד פרייזר, מדד הרטיג' ועוד) המעידים שמדינות סקנדינביה עונות יותר מישראל על הגדרות המושג 'קפיטליזם'. מלבד נורווגיה שעונה על מה שמכונה 'כלכלת משאבים' לכן הם לא בני השוואה.

    2.השמאל הישראלי מחפש ומציג מודלים תרבותיים כאילו מדינות ותרבויות הן דבר גנרי. כאילו שיטה כלכלית היא זיקוק של עקרונות מנחים אותם ניתן ליישם בכל מקום ולהוציא את אותה התוצאה.
    מדובר במאפיין קלאסי של עידן האידיאולוגיות הגדולות שעשו כן לא רק בכלכלה אלא גם בתורת המדינה ובפילוסופיה פוליטית. אני טוען נגד הרעיון הנ"ל באמצעות שני כלים:
    2.1מסורת פוליטית – ישנה מסורת פוליטית קיימת שלא עוברת שינויים מסיביים חיש קט ולרוב ממהותה מייצגת נהוג של ממסד שמרן. לכל עם, לכל דת, לכל תרבות ולכל מדינה יש את המסורת הפוליטית הייחודית שלה.
    2.2תולדתיות – לכל עם יש תולדה שונה ומסד ערכים דתי ואתי שונה מעם אחר. במידה רבה או נמוכה, יש יסודות ערכיים שונים באופן מהותי. האתוס האמריקאי הליברלי לא מתאים למדינה כצרפת. ייתכן ואמפירית הוא יניב יותר הון פר אדם אולם המחיר הערכי ואי ההתאמה התולדתית יכשילו את הניסיון

    3.אני שמתי את עצמי ואני מציב טיעון מנומק, אם אתה רוצה לטעון שחרגתי ושגיתי תנמק, אני סמכות מספיק גבוהה בעיני עצמי, סמכות שמתבססת על תבונה וידע. ייתכן ושגיתי, ככל סמכות אחרת. אם תייבא לכאן טיעון מנוגד המנצח את הטיעון שלי אשמח להתייחס אליו כראוי ובמידת הנדרש אף להודות בשגיאתי כמו שביצעתי בטור של שבוע שעבר, בו קיבלתי שגיאתי בקריאתי להכריע את החמאס. הודתי בשגיאתי שכן תבונתי ותבונת אחרים הובילו אותי למסקנה כי נחפזתי בניתוח.

    4.השמאל הציוני כשמו כן הוא שם עצמו משמאל לציונות – בתוך גדרותי אולם אם ניקח את וייצמן כמייצג נקודת 'האפס' הציונית השמאל היה תנועת הפועלים היתה שמאלה ממנה והרביזיוניסטים היו ימינה ממנה – לא טענתי שהוא נמצא מחוץת לגדר הציונות וכאן מהות ההגדרה עלי ההקפדתי: שמאל *ציוני*.

    5.הרצל, ז'בוןטינסקי, כצנלסון, בנ"ג.
    לצד ההתעסקות ברוח זמנם עם תיאוריות כלכליות ואידיאולוגיות גדולות מימיהם(מהערצת גריבלדי של ז'בוטינסקי ועד למאבק של בנ"ג וכצנלסון בבורוכוב) זמנם היה זמנם. אפיזודה היסטורית של תנועות המודרנה. אנו חצינו את העידן הזה והגענו לעידן אחר. כיום הערכים הגדולים שלהם היו לאבק-זמן, שאמרה להקת קנזס אבק ברוח, אוסיף ברוח התקופה.
    בעידננו חזרנו ליסודות האמפירים המעוגנים בתולדתיות של עצם שורש זהותנו, האקלים הזהותי שמתבטא בפולחן הדתי, בלשון, בתיאולוגיה(המולידה אתיקה בעיקפין). חזרנו לשאלות ההתבוללות שעלו מאז ימי שפינוזה.

    6.ישנו גוון אופרטוניסטי ברטוריקה של השמאל הציוני דהיום. הניסיון לאוניברסליזציה בפנים(זכויות אדם) ופרטיקולריזציה כלפי חוץ(ביטול יו"ש כמוטיב תרבותי יסודי בזהותנו). היא פרדוקס. זהות כזאת לא יציבה וכושלת במבחן השנים -אני מציב בפניך מראה ותוהה איזה אחוז מהציבור הפוסט ציוני החל, דור או שניים אחורה, בהנחות יסוד המנסות לסנתז את האוניברסליזם הסוציאליסטי עם הפרטיקולריזם היהודי וכיום מחזיק בעמדות אוניברסליסטיות פוסט לאומיות במובהק? אתה תמצא קורלציה אדירה, מאוכזבי אליל 'המעמד' עטו על 'האדם' וכליו 'זכויות האדם' כתחליף דת.

    7.אני לא מציב אנשי קש, אני טוען טענת עומק ובכך אני חייב לגעת בעצבים הנסתרים של השמאל, שורשי זהותו הדתית – וכאן, לדעתי הפיספסו שלך בקריאתך אותי, קריאה עליה אני מודה ומברך. הניתוח הוא תיאולוגי, אני מחפש את הנחות היסוד הזהותיות של איש שמאל, העמדות שאתה מציג הנן פיתוחים לוגיים של אותן הנחות יסוד, ברם הנחות היסוד הן, לפי הניתוח שלי, יסוד הכשל בטווח הארוך ובמישור האמפירי.
    לכן אצטט את שאמרתי מעלה בהקשר: "לעניות דעתי אין טעם לדון על שהוכח שאיננו בר-קיום במציאות, אין טעם לנתח פנטזיה כמדיניות ריאלית."

    8.אחד מהמאפיינים של הפוליטיקה הכמו-משיחית של השמאל המובהק היא העדר הנוהג הפוליטי, תוצריו הנם אישים כיאיר לפיד וברק אובמה. לפיד הוא תוצר של מחאה שמהותה שמאל מובהק(בחלקו המארגן שמאל אנטיציוני)

    אני מקווה שעניתי לך על הפוסט בצורה ראויה
    אני מקווה שיש נקודות שהצלחתי להבהיר
    אני מקווה שיש לך עוד סייגים -שנאמר אין סכין מתחדדת..

    בברכה
    טל קופל

    1. ענית ארוכות. אענה לך בקצרה:
      1. מבחינתי תקרא למודל הסקנדינבי ״תפוח מסוכר״. העובדה היא שהשמאל הסוציאל דמוקרטי מציב את המודל הזה כדגל וקריאת כיוון (עם התאמות למציאות הישראלית) ומציג מצע תוכנית פעולה שמנסה לקרב את ישראל מודל הזה. הימין הכלכלי מציב לעצמו כמודל בעיקר את בריטניה של תאצ׳ר וארה״ב של רייגן. מודלים שמניבים שיעורי עוני גבוהים, פערים מתרחבים ושירותים ציבוריים מדורדרים.
      2. אופי לאומי הוא דינמי. לפני 150 שנים שבדיה הייתה נתונה בעוני ובפערים איומים. לפני 100 שנה רוב העם היהודי היה בגלות והתיירא מן הפריץ. דברים משתנים. תפקידה של מנהיגות הוא להתוות כיוון לעתיד, כשהווה הוא רק נקודת המוצא.
      3. חשבתי שהסברתי איפה שגית ונימקתי. התיימרת להוכיח שאין טעם להתמודד עם המשנה הכלכלית של השמאל, כיוון שהוכח מעל כל צל של ספק שכלכלה מתוכננת נכשלה בגדול. רק שאף אחד בשמאל הציוני לא תומך בכלכלה מתוכננת, אלא בכלכלת שוק משוכללת המלווה בשירותים ציבוריים מפותחים, רגולציה קפדנית היכן שנדרש ועבודה מאוגדת. אם אתה ישר עם עצמך, תתמודד עם הטענות האמיתיות של השמאל הציוני ולא עם העמדות שאולי היית רוצה שיחזיק בהן.
      4. שגיאה לשונית. השמאל הציוני לא שם עצמו משמאל לציונות, אלא בצד השמאלי של הציונות. ממש כפי שהימין הציוני לא מציב את עצמו מימין לציונות. אלא בצד הימני של הציונות. הבדל סמנטי אך משמעותי, שכן התנועה הציונית תמיד ידעה להכיל גוונים רבים ומנעד דעות רחב.
      5. לא ירדתי לסוף דעתך. אבל זה לא קריטי.
      6. דווקא הימין הוא זה שהציב את האופורטוניזם כבסיס להשקפתו. אופורטוניזם אישי כבסיס להשקפתו הכלכלית, ואופורטוניזם לואמי כבסיס להשקפתו הימנית. השמאל מכיר בכך שלצד האינדיבידואליזם, יש חשיבות גם לקהילה.

      אכן, הוויתור על יו״ש בעיני רוב השמאל הוא כוויתור על רגל חולה כדי להציל את כל הגוף. לא מתוך התנכרות לרגל, אלא מתוך הכרה בפרוגנוזה הבעייתי במקרה שהיא תישמר. אני, למרות הגדרתי העצמית כשמאל, מתנגד נחרצות לגישה הזאת וחושב שניצל להציל את הרגל מבלי לכרות אותה. אבל זה כבר לדיון אחר.
      7. איש הקש שהצבת הוא ההנחה שהשמאל תומך בכלכלה מתוכננת. זה נכון למפלגות קומוניסטיות כחד״ש, אבל לא לאף מפלגת שמאל ציונית. כעת שהבהרנו שהשמאל בכלל לא מאמין במה שטענת שהוא מאמין, וכי להיפך, הוא מצביע על מודלים מאוד ריאליים כבסיס להשקפתו, מוטלת עלייך, ככותב בעל יושרה, להתמודד עם טענותיו ולא לפטור אותן כ׳פנטזיה לא ריאלית׳.
      8. רק אזכיר כי נתניהו נבחר לכהונתו הראשונה לאחר ששימש רק כסגן שר החוץ במשך תקופה קצרה. ניתן לומר ברמה גבוהה של בטחון שהוא נבחר לתפקידו כבעל הכי מעט נסיון מכל ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם. יאיר לפיד הוא לא שמאל. הוא ימין כלכלי, וזיקית מדינית.

      1. kopelistus

        1.לצערי יש כאן עמדה שלא מתייחסת ברצינות למודל של רייגן תאצ'ר. אתה מתחיל מנקודת שיפוט שלילית כאילו זאת מוסכמה. והנה אני לא מסכים אותך לכן נימוקיך חשובים לי.
        לכך אוסיף, שלעניות דעתי, המגמה שאנו הולכים אליה היא מגמה כזאת כתוצר של שוק מתוכנן יתר על המידה למשך זמן רב מדי. ליברליזציה של השוק כמוה ילד עם "התפתחוץת מאוחרת".
        אני חוזר ואומר, תן לי עכשיו את המקום של שבדיה, פינלנד ודנמרק במדדי החופש והשוק. שלושתן יותר קפיטליסטיות מישראל – על כן אם השמאל מציע מודל יותר קפיטליסטי מהקיים אין ביני לבינו מחלוקת עד ליעדים הללו.

        2."תפקידה של מנהיגות הוא להתוות כיוון לעתיד, כשהווה הוא רק נקודת המוצא."
        הפוך גוטה. זאת לא מנהיגות זאת חבורה אקסטטית של מתכנני חברה משיחייםץ. מנהיגות כשם השור ממנה המילה נבראה נ.ה.ג -כנהג ברכב או כמובילי נוהג(משמע קיים) מנהיגות מובילה אל העתיד על ידי המקום הראוי להווה והבנת משקל העבר בתוכו.

        3.אני טוען שכל פתרונות הביניים אינם יציבים, אני לא מתנגד לקיומה של מדינה בכלל או לכפייה רגולטורית לשם שמירה על תחרותיות המשק. אדרבא, כאן אנו מתואמים כולנו עם אדם סמית'. אני חולק על כל נגיעה של המדינה בחלוקה מחדש של ההון לידי משוגים מופשטים כמו "חיים הוגנים", או "זכויות מידתיות" , או "חיים בכבוד".
        מרגע שהחוק מתחיל להיות מופשט מדי נפתח פתח לכפייה, פתח שתמיד מנוצל כפי שבג"ץ יישם זאת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו -חוק לךא מוגדר שפותח הכל לשיפוט.

        4.אם הסכמנו שמדובר בסוגיה סמנטית מה טוב.

        5.אני טוען בפשטות שרוחן של האידיאולוגיות הגדולות התאים לעידנן. המציאות השתנתה עמוקות וכיום אין לאידיאולוגיות במובנן המתכלל והמזקק מקום או משקל מספק להניע…זהות מצד שני ודיון ע"ב תיאולוגי כן – הפוליטיקה הופכת לפוליטיקה של זהות

        6."אופורטוניזם אישי כבסיס להשקפתו הכלכלית, ואופורטוניזם לואמי כבסיס להשקפתו הימנית"
        אני חושב שהאופרטוןניזם הוא לא נחלת הימין או השמאל אלא נחלת זה האוחז במושכות הבירוקרטיה המדינית.
        וגם אז. ימין לא דוגל ב'אופרטוניזם כלכלי' אלא בשפה אמריקאית פשוטה המרדף אחר אושר(ועושר-תוספת שלי)

        7.מודל ריאלי? מודל ריאלי? מבחינתי מודל שלא מתחיל מהקיים, לא מתחשב במסורת הפוליטית ולא מתחיל מנקודת המוצא הקיימת הוא לא ריאלי.
        לא ריאלי לייבא לכאן את השבדי או הגרמני. ריאלי להתאים אותו .
        אולם כפי שציינתי, אני מוכן לחתום על מידת הקפיטליזם בכל אחת "מהסוציאל דמוקרטיות הסקנדינביות" – הן יותר קפיטליסטיות מישראל. השוק שם יותר פתוח, הרגולציה מצומצמת, שוק העבודה פרוץ לגמרי…הקיצר..יאללה סגרנו

        8.נתניהו כיהן שנתיים כציר ישראל בוושינגטון, שנתיים כשגריר ישראל באו"ם, בשני התפקידים התבלט בפעולות רבות ובהופכה כריזמטית. הוא היה מקום חמישי בפרלמנט וכיהן כסגן שר מ-88 עד 96, כשמ93 עד 96 היה יו"ר האופוזציה.
        היו לו שמונה שנים בפוליטיקה הארצית כשהוא בלט בכל השנים, כששלוש מהן היה יו"ר האופוזציה, בתקופה סוערת ותחת נסיבות מאתגרות. לפני כן היה בתפקידי מפתח דיפלומטים.
        על כל זה נוסיף את היותו בן לאליטה בישוב, יורש מועד ועוד.
        אע"פ כן, למרות כל שציינתי
        הקדנציה הראשונה שלו התאפיינה בחוסר ניסיון ושגיאות פוליטיות.
        הוא 'התגלח'
        דווקא לקדנציה השניה שלו הגיע מוכן יותר ואכן הוא מוכיח כישורים פוליטיים

  3. פינגבאק: על מאמרו של פרופסור אריאל רובינשטיין – "למה" צריך לבטל את יום השואה? | קצת על הרבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s