קצת על הרבה – מוצ"ש קֹרַח

חנין זועבי איור: מושיק לין
חנין זועבי איור: מושיק לין

חזרה לתל-אביב. עמרוסי אחזה במיקרופון שהותיר לה דגן לאחר שיחתו והחלה לדבר על הבעיה המהותית ביותר של המתנחלים. "אנחנו מפחדים לבקש. אנחנו מרגישים שלא מגיע לנו", היא אמרה. היא תיארה תופעה כזאת, בה המתנחלים אינם יודעים לדרוש מהמדינה שתדאג להם גם. אחרי השיחה דיברתי עם נוית על העניין, והיא לא הצליחה לרדת לעומקו של עניין. למה למען ה' המתנחלים מרגישים כך? ממה נובעת הבהלה הזאת?

וגם: מה עושים עם זועבי, למה השמאל לא יכול לומר לריבלין שום דבר, ולמה לעזאזל צירפתי את טל קופל ל"קצת על הרבה"?

 

קצת על בהלת המתנחלים | קצת על ריבלין | קצת על קופל | קצת על מיסיסיפי | קצת על הפיל | קצת על זועבי | קצת על קורח

קצת על בהלת המתנחלים

זה היה לפני מספר שבועות. בר תל-אביבי קטן במקום לא מוכר, אני וחבריי נכנסנו והמקום היה ריק. ידענו שבחלוף הזמן הוא יתמלא, כי היה מי שדאג למלא את הבר החשוך. זה חשוב לצילומים, לתדמית, למוניטין. מועצת השומרון עובדת על תחום ההסברה שעות נוספות. יוסי דגן העביר שיחה גדושה בטיעונים, מספרים ונתונים שמסבירים למה השומרון חשוב, אך הייתה אורחת שהפתיעה אותנו בנוכחותה – ודווקא כעת, במהלך החטיפה חשוב לציין את זה. כי היא הפכה עצמה ברמה מסוימת להיות הפנים של החטיפה, היא מסקרת, היא שם, היא מזדהה, היא כותבת על זה והיא חיה את זה. היא שכנה של משפחת שאער, משפחתו של גיל-עד, והיא עושה מה שאפשר כדי להשאיר את הסיפור הזה בכותרות. למה? כי כולם יודעים איך החטופים מושבים אלינו. בכל החטיפות הקרובות והסמוכות אלינו(אנטבה, למשל, לא נחשב), בחרו הממשלות לסמוך ידיהן על עסקת חילופי שבויים, למעט פעם אחת – ואז, כזכור, זה לא הצליח.

חזרה לתל-אביב. עמרוסי אחזה במיקרופון שהותיר לה דגן לאחר שיחתו והחלה לדבר על הבעיה המהותית ביותר של המתנחלים. "אנחנו מפחדים לבקש. אנחנו מרגישים שלא מגיע לנו", היא אמרה. היא תיארה תופעה כזאת, בה המתנחלים אינם יודעים לדרוש מהמדינה שתדאג להם גם. אחרי השיחה דיברתי עם נוית על העניין, והיא לא הצליחה לרדת לעומקו של עניין. למה למען ה' המתנחלים מרגישים כך? ממה נובעת הבהלה הזאת?

עמרוסי. צילום: ינון אנגלסמן, לביא גלעד בר אילן
עמרוסי. צילום: ינון אנגלסמן, לביא גלעד בר אילן

נזכרתי במפגש פנימי של מנהיגות יהודית, בו דיברו על סיור שערכה לשכת פייגלין בגוש עציון. התיאורים היו לא פחות ממדהימים. "אנשים שם פשוט מפחדים שהמדינה תיגע בהם. הם מפחדים ממעורבות של המדינה, רק שלא יפגעו שוב", אמרו שם. כשחושבים על זה, זה לא כל כך מפתיע. הרי מאז הניצחון במלחמת ששת הימים, מדינת ישראל לא הכריעה אם השטחים לנו או לצרינו. על השטחים הללו, יהודה ושומרון, חיים אנשים. אנשים שנאמנותם למדינה, למוסדותיה, לעמה, אינם מוטלים בספק ולו לרגע אחד – אך בכל זאת המציאות באה ומוכיחה פעם אחר פעם שיש מי שמפקפק.

עמרוסי תיארה איך ממש שעות ספורות לפני, היא העבירה לילדים מחוננים בכיתה ג' בבית הספר ביישוב שלה שיעור על המציאות בשטחים. היא הסבירה להם מה זה קווי 67', למה הם גרים במקום שהוא בעצם קונפליקט מעצם קיומו. היו שהתרעמו עליה, אך היא רואה בכך חשיבות, שאדם יבין איפה הוא נמצא – גם אם הוא ילד. "למה ילדים צריכים לדעת את כל הקונפליקט הזה?", שאלתי את עצמי אחר כך. אבל בעצם, אני גדלתי עם התודעה הזאת עמוק בתוכי. בעצם, אני חושב, שאין סיכוי שהילדים לא יודעים את זה. אני יודע כי אני גדלתי ככה.

הנוף מהבית שלי הוא חברון הערבית, אתה לא יכול לפספס שאתה גר במקום אחר. אחד מזיכרונות האוטובוס הראשונים שלי הוא מטר של אבנים על קו 160, נדמה לי לפני שהיה לנו את הציר העוקף. אולי זה היה בחברון, אולי זה היה בחלחול, אולי זה היה בבית לחם. זה בטוח היה. וזה מלווה אותך לכל מקום. אתה רוצה לומר 'זה שלנו', אבל עמוק בפנים אתה יודע שיום אחד משהו יכול להתהפך והמדינה שכביכול 'שלחה אותנו', יכולה גם לומר 'הגיע הזמן לשוב'.

זה קרה במהלך המחאות נגד אוסלו, אז הממשלה ושלוחותיה החליטו לעשות הכל כדי שקול המחאה לא יישמע כנגד ההסכמים. זה קרה כשאריאל שרון החליט ללכת על גירוש קטיף. זה קרה כשהמשטרה החליטה שלא משנה מה, בעמונה המסר יועבר – שום כח אנושי לא ישבור את רצון הממשלה. זה קורה בכל פעם שיהודים קונים שטח או בית, מעבדים אדמה, או פשוט רוצים ליישב את הארץ – ואז בא מי שבא ואומר 'זה לא חוקי'. זה קורה כשאתה חוצה את הקו הירוק ויודע שבאיזשהו מקום, אתה נמצא במקום שאין בו חוקים של ממש.

בבחירות שלאחר ההתנתקות הישיבה שלחה אותנו לאחת מערי המרכז, בת-ים נדמה לי, כדי לשכנע אנשים לתמוך בימין. זו הייתה הריצה הראשונה של מפלגת 'קדימה', בראשות אהוד אולמרט. המצע המדיני שלה כלל את תכנית ההתכנסות, ואחרי שההתנתקות בוצעה באופן כה חלק, בלי בעיות, הבנתי – אנחנו, בקריית ארבע, הבאים בתור. כשעשיתי את התחקיר על חילופי השטחים על פי תכנית מקובסקי, המקום הראשון שחיפשתי על המפה – היה קריית ארבע. בסופו של דבר, בזה זה מסתכם. הידיעה שאתה יכול להיות הבא בתור.

זה גם קורה בתחום הדיור. יום אחד הממשלה מחליטה שבשביל שהיא תוכל לדבר עם אבו-מאזן, החיים שלך נכנסים למקפיא. ככה, החלטה שרירותית כזאת. אין לך מה לומר בעניין, הדיבור שלך לא שווה שום דבר. אתה הרי 'מכשול לשלום'. הבית שלך, החיים שהקמת, כולם יכולים להיכנס לפריזר. אה, וכמובן, הטיעון הדמוני – אם אתה רוצה להמשיך לבנות, אתה צריך לשחרר רוצחים, או במילים אחרות: כדי שאתה תוכל לחיות, מישהו אחר יצטרך למות.

אז כשעמרוסי מצפה שהמתנחלים ידרשו משהו מהמדינה, אני חושב לעצמי, שהם לא מסוגלים, כי הם כבר בתסביך של גבר שמאוהב באשה שאינה מעוניינת. הוא יעשה הכל בשבילה, ירגיש טיפש, ידע שעוד יום יומיים היא תנפנף אותו, אבל עד אז הוא ייתן לה את הכל. עכשיו כל מה שהמתנחלים רוצים זה שהמדינה תפסיק לפגוע בהם.

השרשרת האנושית מגוש קטיף לירושלים. מפגן אהבה אדיר שמסתכם ב'אתם' ו'אנחנו'.
השרשרת האנושית מגוש קטיף לירושלים. מפגן אהבה אדיר שמסתכם ב'אתם' ו'אנחנו'.

והפגיעה הזאת מתמשכת והולכת, כל הזמן. זה קורה בכל מקום, בכל עניין. גם עכשיו, עם החטופים. התקשורת מתמקדת בתופעת הטרמפים, בלי להזכיר שלא מזמן היא חשבה שסבסוד התחבורה הציבורית ביהודה ושומרון היא מופרכת מהיסוד. זה קורה כשהיא יודעת שהמשפחות הללו הן לא משפחת שליט, והן לא יצאו לקמפיין נגדי – אלא בקמפיין אהבה. זה קורה כשמזכירים שהחטופים הם "בני ישיבה", או כשיונית לוי קוראת להם 'הציבור שלך', כשהיא מדברת עם בנט. הייתי רוצה לומר שזו הזדמנות לאחדות, להשתתף ביחד עם כל עם ישראל בדאגה, אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש מי ששמח להזכיר שהחטופים הם לא 'שלהם', אלא שלנו.

 

קצת על ריבלין

זאב קם פרסם כי בשיחה עם חברי פרלמנט צרפתים, הנשיא הנבחר הציג בפניהם את החזון שלו לפתרון הסכסוך הציוני-פלסטיני: מדינה אחת.

ריבלין. זכותו לדבר כפי שדיבר פרס בעד הרעיונות שלו
ריבלין. זכותו לדבר כפי שדיבר פרס בעד הרעיונות שלו

השמאל ימהר לקטול אותו אם ימשיך לדבר כך, אם לא ינהג בממלכתיות ובאיפוק – או במילים אחרות: אם לא יסתום את הפה. אבל האמת העצובה היא שמאז שניצח בגין את המערך, אין מקום לאובייקטיביות במוסדות שנועדו להיות א-מפלגתיים בישראל. זה קרה בבתי המשפט, זה קרה באקדמיה, זה קרה בשירות המדינה, זה קרה בבית הנשיא. הדרך היחידה להפוך את התהליך היא להחליף את האנשים, וכמה שיותר מהר – כך יותר טוב.

 

קצת על קופל

לפני שלוש שנים אקדמיות פגשתי את רכז תא 'אם תרצו'. אשכנזי ארוך שיער, יפה תואר במידה, בעל כריזמה משגעת וידע עצום. לעיתים נדירות אני מרגיש טיפש, אבל לידו התחושה תמיד הייתה שהוא שכח דברים שלעולם לא אדע. היו פעמים שמצאתי אותו אומר דברים שאני עוד לא יודע, אבל אני יודע שהם נכונים. לפעמים חשבתי שהוא מגזים ונסחף בעולמו, אך ידעתי שממנו אלמד הרבה. אם יש מישהו להידבק באפרו – זה טל. שמרנו על קשר גם אחרי שהוא סיים את הלימודים. במידה מסוימת, הוא המנטור שלי. הוא מצפן אידיאולוגי בפני עצמו. בזמן האחרון הוא מחפש את הדרך לקבל במה אקטיבית שבה יוכל לפרסם את דבריו מעבר לדף הפייסבוק שלו. אני מחפש דרך לשנות מעט את הכיוון של הבלוג הזה, לתת בו נופך אחר.

קופל ואני. צילום: איתי שרמר
קופל ואני. צילום: איתי שרמר

אני מאוד נהנה מטורי מוצ"ש שלי, מהכתיבה, מהפרסום, מהתגובות, אך עדיין – הרגשתי שמשהו חסר בבלוג שיכול להעלות אותו כמה דרגות, והדרך לעשות את זה – היא להכניס כותבים נוספים לשורות. מבחינתי, התוספת שקופל נותן היא אתגר אינטלקטואלי אדיר, ולכבוד הוא לי לערוך אותו. כיוון שמדובר בבלוג האישי שלי, אני אצטרך לראות כיצד אני יוצר את הבידול בין הטורים השונים, כי כל אחד ייתן פן אחר לחלוטין, וטורי מוצ"ש שלי ארוכים יותר. בהמשך יכול להיות שיצטרפו כותבים/ות נוספים, אני מודה שיש כבר כמה על הכוונת.

 

קצת על מיסיסיפי

זוכרים את הנער האינדיאני ממיסיסיפי? אז יש המשך לסיפור. אחרי שנתקע בסלע, נתפרק מעט עליו ואף נאחז בו, כי צריך היה להיאחז במשהו, כלשהו. הסחף נמשך, המפל קרא לו. הכאב מהפגיעה בסלע היה עצום, ולו לא היה את הכוח להמשיך ולהיאחז, אז הוא שיחרר ונתן לעצמו להיסחף כעלה נידף ברוח. הנער נסחף בנהר העצום עד שהגיע למפל הגדול. הוא הביט מטה, בעודו רואה את תחתית המפל, את הזרימה האדירה, שאון המים וראשו החל לחשוב. לא הייתה לא ברירה כעת, אין לו כבר מה לעשות מלבד ליפול, אך הוא החל לדמיין את עצמו מתמזג במים, הופך לאחד איתם – כפי שרצה עוד לפני שטבל רגלו לבדוק את מידת החום שלהם. ובין כמה רגעים – חלומו לרגע התגשם.

נהר המיסיסיפי
נהר המיסיסיפי

הוא הפך למים. צלל איתם ממעלה ההר אל התחתית, זורם כדג מת, מוצף בתחושות זרות ומוכרות כאחד. ליבו מפעפע בתחושה שהזכירה לו את הכאב שספג מן הסלע, אך יחד עם זאת הוא ידע שלא מדובר בכאב, אלא באושר. חלומו התגשם, והוא לא היה בטוח שליבו יעמוד בכך. כשהגיע לתחתית המפל, הבין שאיבד את תחושותיו, כי הוא ידע שהיכה במים בעוצמה, אך הוא המשיך לזרום, כמעיין המתגבר. במהרה הבין כי מים זורמים אינם דומים למים שקטים, והמים הזורמים מאחוריו המשיכו להכות בו, ולהשתלב בתוכו, כפי שהוא עצמו התמזג זה לא מכבר. "הגעתי לתחתית", חשב לעצמו, מתענג וסובל מכפל הלשון בו זמנית. מכאן, הוא חשב, יש רק לאן לעלות. אמר, והביט בפלא המפל הגדול שזה עתה נהיה לחלק ממנו, ותהה בינו לבין עצמו לאן ממשיכים מכאן.

 

קצת על הפיל

זה קורה בכל מסיבה, בכל מקום, בכל מפגש. זה יכול להיות מעגל חברתי, זה יכול להיות מושב ליצים, זה יכול להיות שיעור. אתה נכנס אל תוך זה, ולא יכול שלא להשוות לעבר. פעם, הייתם מגנט, הייתם מרכז המעגל. הייתם נקודת הממשק בין החברים, כל אחד והצד שלו. הכול היה נוח, ידעת מה המקום שלך בעולם, את מי העיניים שלך מחפשות. לא היה צורך להתבייש, לא היה צורך להגניב מבטים, הכול היה ברור.

ואז זה קרה.

אתם אפילו לא צריכים להיות זוג, אתם אפילו לא צריכים להיות במגדר שונה, אבל משהו קרה. ו"זה" יושב לו באמצע. אם יש ממשק בין שני הצדדים, הוא הפיל הזה. זה הדבר היחיד שמחבר ביניכם כעת. כמו מחיצה בבית כנסת, כמו חומת ברלין בין מזרח ומערב, כמו חומת סין שמנעה פלישות, כך ניצב הפיל הזה ביניכם. הוא גדול, הוא אפור, הוא מטשטש אתכם לדעת והוא בלתי נראה. אבל אתם יודעים שהוא שם. החברים שלך ושלה, שלו ושלך, שלך ושלך, כולם יודעים שהוא שם. הם לא צריכים לומר מילה, הם רק צריכים לדעת באיזה צד הם כרגע. כרגע, כי מחר יכול להיות שזה ישתנה, הכול תלוי בסיטואציה.

אז פעם הבנים יבחרו בצד של החבר, והבנות ירקדו עם הבחורה. ופעם הוא יביא גיטרה וישבור מחיצות, ירסס את הפיל – ולו רק לפעם אחת. פעם היא תצטרך עזרה פה ושם. ובכלל, בביצה הכול כל כך מעורבב ומאוחד, שבאיזשהו מקום, בין אם רוצים ובין אם לא, גם הפיל הוא חלק מהחבורה. והוא עף מצד אל צד, כמו דמבו ממש. פעם הוא מונע מהצד הזה לנסות לעשות את המעבר. מבחינת דמבו שלנו, כמו שאסור לחצות את המחיצה מעזרת גברים אל עזרת נשים ולהיפך, כך גם אסור למרכזי המעגל לעבור מעל דמבו אל העזרה של הצד השני.

 

קצת על זועבי

כשאתם דורשים להעיף את חנין זועבי מהכנסת, כשאתם מתרעמים על בית המשפט שהפך את החלטת וועדת הבחירות, כשאתם מתרגזים (שוב) על משהו שעשתה, אתם שוכחים דבר אחד. יש מי ששלח אותה לכנסת, בדיוק בשביל זה. יש מי שרוצה שהיא תאמר את הדברים שהיא אומרת, שתתנהג כפי שהיא מתנהגת ושתחתור תחת רגלינו פעם אחר פעם. כשאתם דורשים להעיף את חנין זועבי מהכנסת, אתם בעצם דורשים לבטל את דעתם של כמאה אלף איש. כשאתם מתרעמים על בג"ץ שביטל את החלטת וועדת הבחירות, אתם בעצם אומרים ש-100,000 איש לא זכאים למשפט הוגן.

חנין זועבי איור: מושיק לין
חנין זועבי איור: מושיק לין

כמאה אלף מצביעי בל"ד נמצאים ברחבי הארץ, שלושה מנדטים סה"כ. הם זכרו מה זועבי עשתה בכנסת הקודמת, הם ראו את הניסיון לפסול את התמודדותה לכנסת, והם בחרו בה. אולי תאמרו שאין פריימריז במפלגה, אולי תאמרו שהיא נמצאת במקום השני(!) של הרשימה רק בשביל לקבל הטבות כספיות מהמדינה בזכות האפליה המתקנת לנשים, אבל האמת היא שהבעיה עם זועבי היא עמוקה יותר ורחבה יותר, וההתמקדות דווקא בח"כ ערבי-ישראלי כזה או אחר חוטאת למטרה גדולה יותר.

לפני מספר חודשים התקיים דיון במליאה בין ח"כ ערבי ותיק, שכבר מכיר את הקריאות לסילוקו מהכנסת, אחמד טיבי וראש הממשלה, בנימין נתניהו. זה קרה בזמן הפרכת הבלון המדיני שנקרא חילופי שטחים. נתניהו אז אמר לטיבי: " לא אמרתי שאתה צריך ללכת לשום מקום. אמרתי שלעיתים מציגים את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד, מדינה איומה, אבל כשהבחירה האם הגבול יהיה – כשהבית שלך נשאר הבית שלך – ובמקומך. ואתה יכול לבחור אם להיות בתוך המדינה הפלשתינית ולהיות בתור מדינת ישראל, אתם נאבקים על כך שתהיו במדינת ישראל. עכשיו זה שונה, אף אחד לא מוציא אותך מביתך".

אם בנוגע ליהודה ושומרון ישראל עוד לא החליטה מה היא עושה, בולעת או מקיאה, אז מקומו של הציבור הערבי-ישראלי מעורער בהרבה. החירויות הנרחבות להם זוכים הערבים ביחס לשכניהם ממדינות אחרות הן אמנם מפליגות, אך אלו בצדק יכולים לטעון כנגדנו כי לעולם לא נקבל אותם כאן. אין אדם בעולם שיהיה מוכן שיעבירו אותו בעל כורחו ממדינה אחת לאחרת. אין אדם בעולם שהיה מואשם בבגידה מתמדת ומרגיש כאילו דרכו חסומה להיותו אזרח מן השורה, ולא מגיב בתוקפנות בחזרה.

זועבי, מוחמד. אפשר גם אחרת
זועבי, מוחמד. אפשר גם אחרת

כמובן, אסור להתעלם מהתוקפנות הערבית, משיתופי הפעולה של אזרחים ישראלים עם ארגוני טרור לאורך השנים, מהלאומנות הערבית הקיימת בקרב חלק מאזרחי ישראל, אבל כל עוד הסכסוך הציוני-פלסטיני ממשיך להתקיים, האוכלוסייה הערבית תואשם בהיותה גיס חמישי. הדרך היחידה לפתור את זה היא להפסיק לתת להם מוצא אחר שהוא לא הישראליות.

ישנו אחד שהבין את הציונות בצורתה העמוקה ביותר, הוא הפנים את יתרונותיה – דווקא כערבי. הוא בן 16, הוא רהוט, הוא לאומי, והוא מקבל לחלוטין את הזהות היהודית של ישראל. זה אפשרי, זה קורה. ביום שערביי-ישראל יבינו כי שאיפות לאומיות הן מהם והלאה, הם יבינו את זה גם, בדיוק כמו מוחמד זועבי. אל תעיפו את חנין זועבי מהכנסת, תכניסו את מוחמד זועבי אל הכנסת.

 

קצת על קֹרַח 

רק לפני שבועיים כתבתי כאן על דותן ואבירם המתנבאים במחנה, ועל כך שמשה כובל על עוזרו יהושע שממהר לדרוש תגובה מצידו. משה אז אמר לו כי מוטב היה שכל העם היה מסוגל להתנבא. והנה, השבוע מגיעה הדרישה לאיזון. "משה מלך, אהרון כהן", אומר קורח. הוא דורש איזון, הוא דורש להפסיק את הנפוטיזם בקרב בני עמרם ודורש להכניס את… עצמו, ללב העניינים. אליו מצטרפים גם דותן ואבירם, ואולי בכך ניתן לראות כי צדק יהושע על חשבון מורו ורבו, שראה את הניסיון להתנבא במחנה לא כניסיון להתקדש אלא כחתירה תחת מנהיגותו של משה.

אך בואו נעצור לרגע, ונבחן את דרישת קורח לקדושה.

וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה

ומי קובע מהי קדושה ומיהו קדוש? האם האדם יכול לפסוק זאת? הרי דרישתו של קורח אינה באה ממניעים טהורים. כי קדושה היא בחירה, היא אהבה, היא בכירה של איש על פני רעהו – בהכרח ולכתחילה. לכן, למשל, שבט לוי מוגדר כקדוש משאר השבטים. לכן, על מנת לאזן את המצב הזה, שבט לוי לא זוכה לנחלה. מצד שני, שבט יהודה, החסיד בדרכו, המנסה והטועה כדרכו – הוא המוביל את שרשרת המלוכה עצמה. שבט לוי מושל בישראל רק בתקופות מעבר – אך בתקופת ריבונות, אין לו חלק ונחלה.

הערעור כאן על מנהיגותו של משה ואהרן אינה ערעור רק על דרכם כי אם ערעור תהומי על בחירת ה' בהם כמובילי העם. השאיפה הדמוקרטית של קורח להיות נשיא ישראל מובילה אותו לחטא קשה. חטא זה נובע מיוהרה וגאווה שחושב שהוא ראוי להיות בקשר כה עמוק וחזק עם אלוקים כפי שנמצא בו משה. משה לעומת זאת נותן את האפשרות לבחירה מחדש של ה' בו-לעיני כל.

משה, אגב, מוכן לעמוד במבחן מחודש. הוא מציע לקורח ועדתו להצטרף אליו במבחן שמזכיר את המבחן של אליהו ונביאי הבעל – מעמידים כל אחד איש את מחתתו היא ומחכים לאש מן השמיים שתודיע על הבחירה האלוקית, ואולי על הצדק האלוקי.

וַיֵּעָלוּ, מֵעַל מִשְׁכַּן-קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם–מִסָּבִיב; וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם.   וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה:  כִּי-לֹא, מִלִּבִּי.   אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם–לֹא יְהוָה, שְׁלָחָנִי.   וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה–וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה.   וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם.   וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ.   וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.

הסיום, מותח את הקרקע מתחת לטענותיהם של קורח ועדתו. לא מדובר פה במחלוקת לשם שמיים, לא על צדקת הדרך, אלא על הכוח. ללמדך, שבמנהיגות יש מי שמנהיג מתוקף צדקת דרכו, ויש מי שמנהיג שמתקף את הצדק בכך שמדובר בדרכו.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s