קצת על הרבה – מוצ"ש תְּרוּמָה

לאן מושכים האמריקאים? לאן הולך נתניהו? מה הבעיה עם התיקון לחוק 'תרומת ביצית' והאם שופטי בג"ץ מאמינים שחסידה יכולה להביא ילדים לעולם?

קצת על המום | קצת על המינתיפאדה | קצת על החרם  | קצת על המתנחלים | קצת על סנדרה | קצת על המאבק | קצת על הזמן | קצת על המשפחה | קצת על ביצית | קצת על תְּרוּמָה

קצת על המום

לאחר שעלו בתוהו כל הניסיונות להגיע להסדר עם הפלסטינים, נראה שמתווה חדש קונה אחיזה משמעותית אצל קברניטי המדינה: חילופי שטחים בין ישראל לפלסטינים • לפי התכנית, שגובשה בוושינגטון ומקודמת על-ידי אביגדור ליברמן, הפלסטינים יקלטו את ערביי ישראל, וישראל את יהודי השטחים • רק את התושבים לא שואלים

 פורסם לראשונה במידה

המפות של מקובסקי; קצת על החבר החדש בצוות של אינדיק

בשבועות האחרונים עולה שוב ושוב אפשרות חילופי השטחים, כחלק מהמתווה האמריקני לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. גורמים בירדן אף הגדילו לעשות, וטענו כי ראש הממשלה בנימין נתניהו אימץ את התכנית לחילופי השטחים.

לפני כחודשיים, הצטרף דייויד מקובסקי לצוות המשא-ומתן בראשותו של מרטין אינדיק, כחבר בכיר. מקובסקי היה במשך שנים חוקר מרכזי במכון וושינגטון לחקר המזרח התיכון, ולפני כן עיתונאי ב"הארץ" שסיקר בין השאר את תהליך השלום בשנות התשעים. במהלך שהותו בוושיגנטון עמד מקובסקי בראש צוות שחיבר דו"ח מיוחד, 'לדמיין את הגבולות' שמו, שבו הוא מציג את האפשרויות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני על בסיס רעיון חילופי השטחים.

מקובסקי. מדמיין את הגבולות
מקובסקי. מדמיין את הגבולות

המיפוי שעשה מקובסקי הוא, כנראה, הגורם העיקרי להזמנתו לצוות המשא-ומתן שמנהל אינדיק – דבר שמצדיק את הפרסומים לפיהם האמריקנים מתכוונים להציג הסכם מסגרת בקרוב, שסעיף הגבולות שלו יבוסס על מפותיו של מקובסקי. חשוב לציין כי במפות הללו אין התייחסות מהותית למצבה של ירושלים, ככל הנראה מאחר שממשלת נתניהו הקודמת סירבה לדבר על חלוקת ירושלים.

ככל שהדיבור על חילופי שטחים הופך יותר ויותר רלוונטי במשא-ומתן בין ישראל והאמריקנים וככל שהצעתו של ליברמן הופכת נוחה יותר ויותר בעיני נתניהו ולבני, כך הופך מקובסקי לרלוונטי בצוות המשא-ומתן של האמריקנים, שלוחצים לכיוון חילופי השטחים. אם יש מישהו שיודע מה אפשר לעשות בחילופי שטחים – זהו דיוויד מקובסקי.

הדו"ח נכתב ב-2011, עת ניסו האמריקנים להתניע מחדש את תהליך השלום. מקובסקי כותב כי חלק מהותי מכשלון השיחות בעבר נובע מחוסר הבנה באשר למקומן של ההתנחלויות בסכסוך. הדו"ח מבוסס על "ניתוח, מפות מפורטות, נתונים דמוגרפיים חשובים, ומספר אפשרויות המוזמנות ליום שבו תעלה מחדש אפשרות 'חילופי השטחים' בסבב השיחות החדש".

בדו"ח הוא מציג שישה עקרונות בסיסיים, שסביבם התנהל המחקר:

  1. חילופי השטחים יבוצעו ביחס של 1:1.
  2. ישראל תספח בין 70% ל-80% מאוכלוסיית המתנחלים.
  3. ישראל תספח את הכמות המינימלית האפשרית בחריגות מקווי 67'.
  4. לא תהיה עקירת פלסטינים מביתם.
  5. המדידות נעשו על מנת לשמור על ביטחונה של ישראל.
  6. רצף טריטוריאלי לפלסטינים בגדה המערבית.

כעת, הועלו שלושה תרחישים למימושן האפשרי של העקרונות הללו;

תרחיש 1:

ישראל תספח 80.01% מהמתנחלים, כשהיישובים שמצפון לירושלים ובסביבתה – אריאל, עפרה, בית-אל, מעלה אדומים ובנותיה – יסופחו לישראל. על-פי מחברי הדו"ח, "ישראל תאבק על אריאל בגלל שיש בה תשעה עשר אלף מתיישבים", לבית-אל יש "קשר רומנטי היסטורי עמוק" עבור היהודים, ובעפרה "גרים ראשי המתנחלים", ובעבור זה יסכימו הישראלים לספח 4.31% מהשטחים.

"מבחינת אוכלוסיה, תרחיש זה יאפשר לישראל לספח אדמות המכילות 239,246 מתנחלים, או כאמור – 80.01% מכלל אוכלוסיית היישובים. נותרו 19.99% מהמתנחלים (59,782 אנשים), הפזורים לאורך 95.27% הנותרים של השטח הרלוונטי. במקרה זה, החלק של התושבים היהודים המתגוררים מחוץ לגבולות 1967 שישראל תהיה רשאית לשמור על בתיהם, כחלק ממדינת ישראל, יעלה ל-87.76%".

לגבי השטח שישראל תוותר עליו תחת תרחיש זה, מפה 1 מציגה שישה אזורי חילופי שטחים פוטנציאליים, בהיקף של 293.1 קמ"ר: אחד בצפון-מזרח הגדה המערבית, אחד בצפון-מערב הגדה המערבית, שניים בקצה של הגדה המערבית, ושני אזורים נוספים הקרובים יותר לעזה. באשר למתנחלים שיסרבו – הדו"ח טוען כי הסכמה של חלק מהמתנחלים תשבור את ההתנגדות, והם יבינו כי אינם יכולים להישאר במדינה השנייה, הגם שיתאפשר להם לעשות כן.

תרחיש 2:

בתרחיש זה, ישראל לא תספח את עפרה או בית-אל, ואפילו לא חלק מהיישובים הקטנים יותר באזור זה. כתוצאה, מספרם של המתנחלים בשטחים שסופחו יהיה בסביבות 73.31% מכלל האוכלוסיה בהתנחלויות, כולל אלו הגרים מצפון לאריאל. כפי שניתן לראות במפה 2, ישראל תספח שלושים ושמונה התנחלויות, ותותיר שמונים ושתיים מחוץ לתחום השיפוט שלה. בהשוואה לתרחיש 1, מספר המתנחלים אשר יורשו להישאר בבתיהם כחלק ממדינת ישראל חייב להצטמצם מ-239,246 ל-219,223. מתנחלים אלו מתגוררים כיום ב-4.31% מהשטח. מספר המתנחלים שגרים במקומות אשר יישארו מחוץ לישראל יגדל ל-79,805.

תרחיש 3:

בתרחיש זה, ישראל לא תספח את ההתנחלויות בגוש עפרה\בית-אל המורחב, בגוש הצפוני של אריאל, או בכפר אדומים "השנוי במחלוקת" – אשר גרים בהם בסה"כ 34,444 אנשים. כתוצאה, כמות המתנחלים שגרים בשטחים שיסופחו תהיה בסביבות ה-68.49%, כולל אריאל. ישראל תספח שלושים ושניים יישובים, ותותיר שמונים ושמונה מחוץ לתחום השיפוט שלה (ראה מפה 3) . בהשוואה לתרחיש 2, מספר המתנחלים שיוכלו להישאר בבתיהם כחלק ממדינת ישראל יקטן מ-219,223 ל-204,802 אנשים. מתנחלים אלו מתגוררים כיום ב-3.72% מכלל הקרקעות. האוכלוסיה אשר תישאר מחוץ לגבולות ישראל תגדל ל-94,226 בני אדם.

מה אין בדו"ח?

בדו"ח אין התייחסות ממשית למה שקורה מדרום לירושלים או ממזרחה. מבט קצר במפות, מגלה כי עבור מכון וושינגטון ברור שיישובי גוש עציון יסופחו לישראל, כאשר מדרום לצומת הגוש ועד לסוסיא לא יישארו עוד יהודים. באשר לבקעת הירדן העולה שוב אל סדר היום – נראה כי המרכז קיבל את עמדת ישראל שלא לרדת מהבקעה.

מההדלפות השונות שיוצאות מחדרי המשא-ומתן, נראה כי ישראל פועלת בתיאום עם האמריקנים בנושא חילופי השטחים, וכבר הציעה ליצור גוש רביעי, 'גוש בית אל', אשר נכלל בתסריט הראשון של מקובסקי. על-פי הצעות מקובסקי, תסריט זה יהיה הטוב ביותר עבור ישראל. נראה כי הלחצים שמפעילים האמריקנים על ישראל, מובילים את נתניהו להציע הצעות שונות ומשונות, כמו חכירת התנחלויות או סיפוח גוש רביעי.

כשהאמריקנים מדברים על חילופי שטחים, המתווה הכללי שלהם הוא דו"ח מקובסקי. הישראלים לעומת זאת, רואים את הדברים קצת אחרת. יש קונצנזוס רחב מאוד, מציפי לבני בשמאל ועד לאביגדור ליברמן בימין, להיפרד מכמה שיותר ערבים במסגרת ההסכם. גם נתניהו כתב בהרחבה על התסריט שבו יהפוך המיעוט הערבי בישראל לכזה שיצפה לקבל הכרה לאומית כלשהי. מכאן שישראל תעדיף להעביר שטחים שבהם כבר נמצאת אוכלוסיה ערבית, מתוך רצון לצמצם את גודל המיעוט הערבי. הפלסטינים לא התבטאו רבות בנושא זה, אך נציג ערביי ישראל בכנסת כבר הבהיר שיש לו בעיה עמוקה עם הרעיון של חילופי השטחים. כך אמר חבר הכנסת אחמד טיבי (רעם תעל), תושב טייבה שבמשולש:

זו הצעה הזויה המתייחסת אל האזרחים הערבים כאל כלי שחמט שאפשר להזיז ולהחליף … שום הצעה שיש בה חילופי אוכלוסין לא תתקבל על-ידי התושבים ולא על-ידי הרשות הפלסטינית. פעם חששו מהלאומיות שלנו ועכשיו חוששים מהאזרחות שלנו.

אז ראש הממשלה בנימין נתניהו מתמקח על חלוקת הארץ, ההיגיון של אביגדור ליברמן הולך ומתקבל על דעתם של רבים, וציפי לבני נושאת ונותנת על ירושלים כמעט ללא התנגדות מימין. במצב כזה, כמעט טבעי לצדד בדבריו של אחמד טיבי, שמצביע  על בעיה אחת קטנה שיש בכל רעיון חילופי השטחים: אף אחד לא שואל את מי שגר שם מה דעתו בעניין.

קצת על המינתיפאדה

להיט השבוע: ניסיון פיגוע במערב בנימין, שם ירה מחבל לעבר חיילי צה"ל ותושבת נווה צוף. המחבל נהרג. עוד השבוע: ערבים יידו אבנים, ערבים זרקו בקבוקי תבערה, ערבים ירו טילים לעבר ישראל.

קצת על החרם

בזמן ששרי ישראל מקדמים במו פיהם את החרם על ישראל, סקרלט ג'והנסון (יהודית, אגב) החליטה לפרוש משגרירות קונפדרציית 'זכויות האדם' המתקראת בשם אוקספם בעקבות הלחץ עליה להפסיק לייצג את חברת סודה סטרים. בין השאר כי במפעלי סודה סטרים עובדים פלשתינים, וזה מעודד דו קיום וכל מיני דברים ש-BDS מתיימרת לקדם.מדינת ניו יורק החליטה לא לממן שום מוסד אקדמי שיחרים את מדינת ישראל.

באירופה החרם עולה שלב. שני בנקים אירופאים החליטו שלא ישתפו פעולה עם בנקים שקשורים להתנחלויות. לטענתם, הם לא יכולים לשתף פעולה עם פעילות הנוגדת את החוק הבינלאומי. כמה חיוני כעת להזכיר כי ההתנחלויות אינן מנוגדות לחוק הבין לאומי, כפי שלמשל קבע אדמונד לוי בדו"ח הנגוז שלו. מדיניות החוץ הישראלית, בייחוד תחת ראשותה הכושלת של ציפי לבני, היא מדיניות של מגננה.

בשבוע שעבר כתבתי כאן כי נורבגיה עברה צד, משהבינה שהחרם אינו יעיל. אלא שהשבוע החליטה הממשלה הנורבגית להשהות את פעילותה עם 'אפריקה ישראל'. צריך לשנות דיסקט ומהר.

קצת על המתנחלים

אחרי מספר בלוני ניסוי בניסיון להגשים את חזון השלום, הגיע ציטוט מלשכת ראש הממשלה, שטוען כי נתניהו תומך באפשרות של הותרת המתנחלים מאחור במדינה הערבית שתקום לכשתקום בין הירדן והים. כשקראתי את החומר על הדו"ח של מקובסקי הרגשתי לחץ תת מודע מבעבע. קורא על גוש אוכלוסייה אחד, ועוד אחד, מצפון לירושלים, ממערב לירושלים, ואני רק חיפשתי מה קורה מדרום לירושלים, מדרום לגוש עציון, בקרית ארבע. איפה אנחנו נכנסים שם. אז אמנם לאמריקאים אין קביעה ממשית בנוגע לעמדות ישראל, וכמו שאמר נתניהו "האמריקנים פועלים לגבש עמדות אמריקאיות, אני מדגיש – אלה לא עמדות ישראליות, ואנחנו לא חייבים להסכים לכולן". אבל כשפתרון חילופי האוכלוסיות או חילופי השטחים עומד על ראש סדר היום – חשוב מאוד לדעת מה האמריקאים רואים בדרך. הציטוטים של נתניהו על חשיבותה של בית אל לעם היהודי לא הרגיעו.

וזה קטע כזה, שכבר עשרים שנה מתקיימים דיונים תיאורטיים מקיפים בדבר האפשרות להשיג שלום, ואיך נעשה את זה, ואיפה יעבור הגבול ומי יהיה איפה ואת מי נפנה. העניין הוא שעבורי לא מדובר בדיון אקדמי. מדובר במקום בו גדלתי, בו חונכתי, בו נוצרתי והפכתי להיות מי שאני היום. בדפי מקובסקי, אין עתיד לקרית ארבע, או לעיר האבות, ובעצם לכל מה שבין גוש עציון(לא כולל כרמי צור) ובין בית יתיר, יעבור לידיים פלשתיניות.

ואז נתניהו אמר: "אין לי כוונה לעקור אף יהודי מביתו". היה בזה משהו מנחם, כי זה אדם שהרבה בזכות האמונה בו ובדרך שהוא מציב, אני נמצא איפה שאני נמצא היום. כשיצא אותו בלון ניסוי, שנועד לכאורה 'לחשוף את פניו האמיתיות של אבו מאזן'. שתי האפשרויות גרועות בעיניי. האפשרות ששוב משחקים מסירות ותופסת כמו ילדים קטנים, בניסיון להבין מי אשם בכך שאין שלום. האפשרות השנייה, היא שנתניהו באמת מאמין ברעיון הזה.

נתניהו. האם הוא עדיין מכוון ימינה?
נתניהו. האם הוא עדיין מכוון ימינה?

הלב נחמץ משתי האפשרויות. כי שוב ושוב, נתניהו מדבר במושגים רחוקים מההוויה שלו, מכור מחצבתו ומשורש ערכיו. המשחק התמידי של 'מי אשם בכך שאין שלום' הוא משחק מטופש. הניסיון החוזר ונשנה הזה, שכל פעם פורח לו רעיון שמנסה לקדם את מזרח התיכון החדש, רק מראה את הכשל הערכי החמור. הביטו בפלשתינים – הם דבקים באמת שלהם ופעם אחר פעם זוכים להיות אלו שמסובבים את האצבע כלפינו. הם תמיד הקרבן, ותמיד כשיש גורם קיצוני, אנחנו מוכנים לחמול עליו בגזענות ולפנות אל גורם 'מתון' יותר, שהמטרה שלו זהה – אך האמצעים שונים: השמדת ישראל. או בטרור או בדה-לגיטימציה. בין שתי האפשרויות הללו, אני בוחר בטרור. כי טרור אפשר לחסל, אבל כשאנו בוחרים לשאת ולתת עם ה'מתונים', אנחנו נכנעים לתכתיבים הערכיים שלהם. והביטו בשמעון שלנו, פרס מדבר כבר עשרים שנה על מזרח תיכון חדש. אידיוט? עוויל? מתעלם מההיסטוריה ומהמציאות פעם אחר פעם? יכול להיות, אבל החולם הזה נוהג באנטי-פרגמטיזם תמידי.

אצלנו מה קורה? יעלון, הנץ, מאמין במה שהוא מאמין רק משיקולים תועלתניים. נתניהו, האידיאולוג הגדול, פועל נגד המטרות שהציב לעצמו. בנט יורה מהבטן משל היה מתנחל שלא מסוגל להבין מה עושה ראש הממשלה כשהוא ממשיך במשחק האהוב עליו – של מי האצבע שמכשילה את השלום. כשצריך, נתניהו יפנה את האצבע למקומות אחרים – ויטען שבנט הוא זה שמשחיר את תדמיתה של ישראל בעולם.

היופי אצל נתניהו הוא שלא משנה מה הוא יגיד, הוא פעל לאורך השנים כמו נסיך מקיווליסטי, כך שאיש אינו יודע אם חצה את הרוביקון או שמא הוא פועל בלוליינות, ועדיין הוא זוכה שוב  ושוב לאמון הציבור. האם יצא מכל זה הסכם שלום? מסגרת להסכם? הסכם ביניים? לא ברור. מה שכן ברור הוא שבמשך שבועות נדונה סוגיה אחרת. פעם זה שחרור מחבלים, פעם זה הגבולות בבקעה, פעם זה חילופי שטחים או הותרת המתנחלים בפלשתין, ופעם זה סחר באיברים עם ארגוני הטרור שהרגו את אזרחי מדינת ישראל. הכל למען חלום אחד שהוא השלום.

קצת על סנדרה

"אל תדחפו את האף שלכם לעניינים פרטיים", "החיים של משפחת ראש הממשלה הם עניין פרטי", וכמובן "שוב הדתיים החשוכים האלו מונעים מאדם לממש את האהבה שלו!" – שלושת המשפטים האלו מייצגים בגדול את אופן ההתמודדות של הציבור עם הידיעה על אהובת ליבו של יאיר נתניהו, נורווגית יפת תואר. אלא שכדי לבחון את דרכו של אדם, אין טובה ממשפחתו על מנת לבחון את זהותו שלו. אם שלמה המלך נשא נשים רבות על מנת ליצור הסכמי שלום עם עמים אחרים, ואח"כ נמשך אחריהם, אין סיבה להניח שזה לא יקרה לאחרים. עליזה אולמרט למשל, ידועה כאשת שמאל מובהק. הפלא ופלא – אולמרט שם כיום. ובאשר לנתניהו, מי שתוהה לגבי הנאמנות שלו לעצמו, מוטב שיבדוק את נאמנותו לאשתו. ואיך בנו קשור? ובכן, כשהאב מדבר על החובה של הגדרת ישראל כמדינה יהודית והבן פועל באופן שייצור בעיות עבור יהדותה של המדינה נותר רק לתהות לאן נעלמה קדושת הרוח.

קצת על המאבק                   

בשבוע שעבר נערך 'כנס חירום' בשומרון בגלל המו"מ. מתחת לפני השטח רוחשים ומתרגשים קולות מבשרי רעה עבור  מפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון. הכנס נועד להכין תכנית פעולה רב מישורית על מנת להבהיר את חריפות הבעיה שתיגרם לנו אם תקום מדינה ערבית בין הירדן לים לצידנו, ולחדד את אפשרות סיפוח השטחים.

לפני שמונה שנים, כשאריאל שרון הכריז על תכנית ההתנתקות, יצאנו כולנו להפגין. הרעיונות נזלו מהאוזניים. פנים אל פנים, הפגנת המאה, עצרת בכל הארץ, עצרת מרכזית. נולד שם הציבור הכתום, שהראה שהוא מסוגל להוציא מאות אלפים להיאבק על הערכים שלו, בלילות חורף איומים בירושלים, בימי הקיץ החמים בכל מקום, אבל משהו לא עבד שם. אני הייתי בן 15 אז, אבל הבנתי כבר אז שאם נמשיך בפנים אל פנים, אם נלמד את הלקחים של ההתנתקות, את התיעוב כלפינו, אם נכיר בכך שהעם אדיש, אם נבין שבסופו של דבר השלום מעוור יותר משוחד, ונפעל בהתאם – זה לא יחזור.

אבל זה נפסק. זה נפסק כי כל פעילות שמבוססת על אנשים זקוקים לשני אמצעים חיוניים – זמן ומשאבים. מהר מאוד עברנו הלאה, והנה, שוב, כמו כל עשור מאז שנות ה-80', אנחנו שוב במאבק על הבית. אחת הבעיות השורשיות של הימין הייתה שהוא לא הציב אלטרנטיבה לחלום השמאל. יצחק שמיר היה החזק בקרב ראשי ממשלות ישראל מטעם הליכוד – ואף ההישג הגדול ביותר שלו הוא שלא קרה דבר. אך בשנים האחרונות הימין חזר לדבר על אלטרנטיבה. ריבונות. בין אם זה סיפוח-אזרוח של חוטובלי או תכנית ההרגעה של בנט, הימין סוף סוף מפשיר מהקיפאון הרעיוני שלו.

אך רעיוניות בהירה אינה מספקת, דרושה גם פעילות תודעתית ענפה מחד, ומוכנות אמיתית לקרב מאידך. ובשם אלו ערכים עומדת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון? ערכי תורת ישראל אולי, או חיבור למורשת, אולי תקראו לזה ציונות, חלק אף יבטלו הכל בשם הבטחון. אך את הציבור הכלל ישראלי, מה לעשות, תורת ישראל פחות מעניינת. החיבור למורשת נגדע עם ההתבטלות המוחלטת בפני הממלכה הציונות, ובסופו של דבר, שלום(לפחות ברמת התודעה) פירושו בטחון. ריבונות

הדיבורים על ריבונות הם יפים כשלעצמם כשהם מדברים על נחלת אבות, על ארץ ישראל, על ציונות, אך יש בהם בעיה קלה. דוברי הריבונות אינם ריבוניים בעצמם. הימין לא שולט. ערכי המשפחה נדרסים פעם אחר פעם על ידי בג"ץ, כשהשיא הגיע השבוע, כשקבעו השופטים כי איש שאין לו קשר ביולוגי לתינוק מסויים, יכול להיות מוגדר כאביו – ולא מדובר באימוץ. יש שופטים בירושלים, אך תורתם אינה תורת ציון.

אורי אורבך זיהה את הצורך לשלוח את הטובים לתקשורת, אבל אנחנו עסוקים בעיקר ב"למה השמאל שולט בתקשורת", במקום לדרוש את הרחבת חופש הביטוי, שתיתן תחרות אמיתית על התודעה הציבורית. תראו איך שלדון אדלסון הפך את כל השיח באמצעות ישראל היום. הוא פירק את המונופול של ידיעות אחרונות על זהותו של "העיתון של המדינה". הוא פגע קשות בהוצאת 'שוקן', מו"ל 'הארץ' כשהמיר את הדפוס שלו בדפוס של 'מעריב'. ולנו, מה יש? ערוץ 7? מקור ראשון? גלי ישראל? רק תזכרו את הצילום של סוכנות 'תצפית' שהפריך את טענותיו של אחמד טיבי מול ראש ממשלת קנדה.

לפני מספר שבועות הוציאה אם תרצו עצרת מחאה כנגד מחאות האפריקנים. להפגנה הגיעו מאות ספורות של אנשים, תושבי דרום תל אביב ופעילי התנועה. מה שעובד יפה בשביל השמאל הוא ש"שלום" תלוי ב"צדק חברתי", וככה – בכל הפגנה שלהם תראו את אותם אנשים. המסתננים שפוגעים יומם וליל בתושבי דרום תל אביב, ערד, אילת, אלו שעלו לירושלים ומחאו בתל אביב – לא פוגעים בריבונות שלנו? איך זה שבני הציונות הדתית לא השתתפו במחאה הזאת? דוברי הריבונות צריכים לדבר כמו שליטים, לא כמו עלים נידפים ברוח.

אין לנו פקידי מדינה בכירים, לכן לא הייתה בעיה ליעל גרמן להכניס הפלות ללא הצדקה רפואית לסל התרופות השנתי. אין לנו מספיק אקדמאים בכירים שיתנו קו שמרני מובהק, לכן לראשי אוניברסיטת בן גוריון לא הייתה בעיה לפטר את פרופ' ירוחם לויט. אין לנו ריבונות, כי אין לנו משנה מקיפה, והתורה – לצערי, אינה מספקת. אין לנו תנועה למען ערכי המשפחה, אין לנו תנועה למען ערכי החירות, אין לנו תנועה למען ארץ ישראל השלמה. כשנהיה ריבוניים בתוך עמנו נוכל לנסות להחיל ריבונות על יהודה ושומרון, עד אז – עלינו להיאבק כדי שהם לא יימסרו לאחרים.

קצת על הזמן

אֲנִי מחכה לְיוֹם הַזֶּה הַרְבֵּה זְמַן
יָדַעְתִּי שֶׁהוּא בָּא,
יָדַעְתִּי שֶׁהוּא מֵעֵבֶר לפינה
הוּא חקוק לִי עַל לוּחַ הַשָּׁנָה.

וְהִנֵּה הוּא כָּאן,
וַאֲנִי לֹא מוּכָן.
עוֹד לֹא.
המתנתי לוֹ לשווא.
מַה אֲנִי עוֹשֶׂה איתו עַכְשָׁיו?

פַּעַם, הָיָה זֶה יוֹם מוּבָן מֲאֵלָיו.
החשיבות, הַפְּרָחִים, הַמִּכְתָּב,
עַכְשָׁיו זֶה סְּתָם עוֹד יוֹם גָּשׁוּם,
וַאֲנִי לֹא אָמוֹר לַעֲשׂוֹת איתו כְּלוּם.

רַק כּוֹתֵב שִׁיר סָתוּם,
וְכָך אַשְׁאִיר אוֹתוֹ חָתוּם.

ראש הטופס

קצת על המשפחה

תתארו לכם שהייתם מתעוררים בבוקר יום אחד, מגלים את אור השמש מלטפת אתכם, ואתם נעים ונדים במיטה בניסיון לא להתעורר, ואז בא/ה השעון המעורר האנושי, ודורש מכם שתקומו. יש בשורות רעות. "אין שמש". ואתם נבהלים וקמים, כי בכל זאת, אם הרגשתם את אור השמש, אם התחממתם על ידה, אם ראיתם אותה, אתם יודעים שהיא שם. ואתם מביטים מהחלון כדי לגלות שהיא אכן שם. "למה אמרת שהיא לא שם?" תשאלו את השעון. ובמקום שתשמעו שניסו להעיר אתכם בכח, השעון יאמר בפה מלא "אין שמש. היא כבר לא שם. היא כבתה". אתם תרצו לקחת את השעון לתיקון, נכון?

תהליך הבאת ילדים לעולם הוא נורא פשוט(זהירות, ספוילר!). לזכרים שבינינו יש תאי זרע במיליארדים. הם נועדו להפרות ולרבות את המין האנושי. זוהי מטרתם הראשונית. לנשים שבינינו יש ביציות, אשר קולטות את תאי הזרע וכך המין האנושי פורה ומתרבה במשך שנות קיומו. תהליך דומה עוברות מרבית בעלי החיים. בשביל ליצור חיים, זקוק תא זרע אחד מבין כל המתחרים לחדור אל רקמתה של ביצית אחת, וכך ההפריה מתחילה. השורות הללו אמורות להיות מובנות מאליהן, לכל מי שעבר את הגיל בו הוא האמין שחסידות מביאות ילדים לעולם.

חסידה. לא ככה מביאים ילדים לעולם
חסידה. לא ככה מביאים ילדים לעולם

בג"ץ פסק השבוע כי התהליך הזה, הביולוגי, לא משנה לו. הוא יכול לקבוע שלילד יכולים להיות שני אבות ואף לא אם אחת. " בג"ץ קבע שבעוד שבדיקה גנטית היא דרך אחת להוכחת אבהות, יתכנו דרכים אחרות לעשות כן. "(גרוס, 2014)

ואלו דרכים אלו, הנוספות על בדיקת האבהות הגנטית? זוגיות, מסתבר. הרי הקריטריון שגורם לבית המשפט לקבוע כי שני הגברים(או הנשים) הם אבות היא העובדה ששניהם נמצאים במערכת יחסים ולאחד מהם יש ילד(מגורם שלישי, שאינו במערכת היחסים הזו). האם בכל קשר בו יש לאחד מבני הזוג ילדים, בן הזוג השני הופך להיות הורה? האם כל מי שיצא עם גרוש + 1 הופכת לאמא? בוודאי שלא. אז מה ההבדל פה? למה בית המשפט נדרש להגדיר אדם שאינו הורה ככזה? למה הוא לא יכול להפנות אותו אל תהליך האימוץ, כפי שעושים זוגות סטרייטים במקרים דומים, או אנשים שחשוב להם מצעיר מסוים ורוצים לאמץ אותו.

היופי הוא שמקרה הזה, הקידמה הטכנולוגית הובילה אותנו למחוזות שלא יכולנו לחשוב עליהם. במקרה בו הוגשה העתירה, השתמשו אותם חד-מיניים ברחם של אשה אחת ובביצית של אחרת, כך שטכנית, לילד הזה יש לפחות שתי אמהות ולפי בית המשפט שני אבות. בעיית זהות מישהו?

המחוג שלנו מקולקל, והוא צודק אולי פעמיים ביום. הגיע הזמן להחליף אותו.

קצת על הביצית

 

משרד הבריאות החליט להגביל את האפשרות לטיפולי הפרייה חוץ גופית לשמונה. אחרי שמונה טיפולים, מי שמבקש להביא ילדים לעולם מוזמן לפנות לתרומת ביציות, אלא ששם "יש קושי לשכנע לתרום ביציות". אז משרד הבריאות בינתיים מעודד לתרום ביציות באמצעות כסף. תשע עשרה אלף ליתר דיוק. לפני שנתיים עבר חוק 'תרומת ביציות' אשר לפיו נשים בגילאי פיריון יוכלו לתרום ביציות לנשים עקרות שגופן אינו מייצר ביציות – ולקבל תמורת ההליך תשלום, המוגדר תרומה של עשרת אלפים שקלים. מדובר בחוק שמנסה לקבוע נורמה, במקום להיווצר מתוך נורמה. כלומר, משרד הבריאות מעודד נשים לוותר על האפשרות שלהן עצמן לגדל ילדים כדי שמישהי אחרת תוכל לעשות זאת – בתמורה לכסף.

לכאורה אין קשר בין שתי ההחלטות, שכן "ההחלטה מאפשרת להגיד לבני זוג בשלב הגיוני וסביר שמיצינו את האפשרות הזאת ולעבור לשלב של תרומת ביצית" בכלל אינה רלוונטית לכך שהמדינה בעצם מעודדת נשים לוותר על מלאי הביציות שלהן, שהוא כמובן מלאי מוגבל, כדי שאשה שאין לה את האפשרות לעשות זאת – תוכל לגדל ילדים. וזה בסדר, כי אם יש דבר שמקיף כל חברה ותרבות על הגלובוס הוא הרצון התהומי להמשיך את השרשרת האנושית לפחות במשך דור אחד נוסף.

אבל יש בעיה, כי ילדים לא מגיעים לעולם עם חסידה, הם מגיעים לעולם בהפרייה, בין תא זרע וביצית. ככל שגיל האישה עולה, כך פוחתת הסבירות שלה להיכנס להיריון, כיוון שבכל חודש ביצית אחת יורדת באסלה. ראוי לתהות איך אישה שאין לה בעיות פוריות מגיעה למצב בו היא נזקקת לתרומת ביצית מלכתחילה. אני לא מדבר על כל הנשים שיש להן בעיות פוריות או את הנשים שגם בגיל צעיר לא הצליחו להביא ילדים לעולם, אבל הפתרון ממילא לא נועד בשבילן. התופעה הולכת וגוברת, ומשרד הבריאות מנסה לשדל נשים בריאות לצמצם את האפשרות שלהן להגשים את החלום שלהן כדי שאחרת תוכל. כשבסבטקסט של הפתרון מדובר על הגיל, חובה להתייחס אליו.

בעולם של היום, פיתוח עצמי משמעו לוותר על זוגיות. פיתוח קריירה משמעו לדחוק את חלום המשפחה לטובת החלום האישי. כידוע, לא טוב היות האדם לבדו, אבל מי מקשיב לערכים המיושנים הללו בכלל? העצמה נשית משמעה לא להיות אם ועקרת בית שספונה במטבח, אז נעשה הכל אחרת. לא נהיה אמהות, לא נהיה עקרות בית ולא נהיה במטבח. הכל בסדר, אבל הבעיה היא שמאז ומעולם מי שמגדלת את הילד בבטנה הוא האשה. אם את שאר התפקידים נוכל לתלות בדפוסים חברתיים פטריאכליים, את האמהות כאמהות נוכל לתלות בטבע בלבד. אין דרך אחרת. כשאת מוותרת על הזוגיות שלך לטובת ההעצמה הנשית שלך, כשאת מוותרת על חלום המשפחה כדי שלך יהיה כרגע יותר טוב, יכול להיות שאת מוותרת על האפשרות להביא חיים לעולם.

אז משרד הבריאות רוצה שעל כך שמישהי לא הסתכלה קדימה, על מישהי שלא הייתה מוכנה להביא ילדים לעולם, תוכל לגדל ילדים במקום מישהי אחרת שכן יכולה עדיין להביא ילדים לעולם. העיקר שנוכל להגשים את החלום שלה – זה שהיא ויתרה עליו דה פקטו לפני שנים. אנחנו חיים בעולם בו אפשר לשלב חיי משפחה עם קריירה, יש הטבות, יש זכויות, יש הקלות.  אם מישהי בוחרת בנתיב של קריירה ולהניח, גם אם זמנית, את המשפחה בצד – חשוב לדעת שההשלכות יהיו שאחרי כן. בגיל מאוחר יותר יהיה הרבה יותר קשה להביא ילדים לעולם, כי לא משנה כמה החברה שלנו מתקדמת, נאורה, פתוחה וליברלית, ומאפשרת את היציאה של האשה מהבית(וזו בהחלט קידמה) – הטבע עדיין קובע את הטון.

קצת על תְּרוּמָה

המסע חזרה אל עדן נמשך. אחרי שה' נותן לאדם משימות, הדורות נשחתו בתוך עצמם, והוא מנסה את המבול. כשזה לא עובד, הוא נאלץ להפריד בין בני אדם ויוצר אינדיווידואלים ומתוכם הוא בורר אחד: אברהם. איתו הוא ממשיך למסע שמסתיים בעבדות במצרים – וכשהוא משחרר את בני ישראל הוא נותן להם חירות ואת התורה, אך כעת הוא רוצה דבר מה בחזרה.

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי

אם נחזור אולי אל הסכסוך הראשון עלי אדמות, בין קין והבל,. שניהם התחרו על האופן בו יש לתת מתנות לאלוקים, וה' בחר לקבל את מנחתו של הבל – כי היא הורכבה מהמיטב של יצירתו. כעת ה' דורש מבני ישראל את המירב שלהם – וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. כשמטרת התרומה הזו –

וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.

שלושה דברים אנו למדים מכאן:

הראשון, שכדי להוכיח שמשהו חשוב לך, אתה נותן לו את הטוב ביותר שלך. מתוך כך, בעיניי, בעולם שבו מרבית בני האדם אינם עוסקים בחקלאות, אלמנט הקרבת הקורבנות לא רק שאינו רלוונטי – הוא פשוט אמור להשתנות מהיסוד. אי אפשר שהטוב ביותר שאני אוכל להביא יהיה פרה שמעולם לא ראיתי קודם, ששוחטים אותה וקשה לי עם זה, אלא משהו אחר – שאני יצרתי.
השני, הוא שכשאתה אוהב משהו, ואולי כדי לאהוב – אתה חייב להשקיע. אתה חייב לתת לעצמך להיות פגיע, לתת למישהו אחר להיכנס, שישכן בתוכך. רק מתוך כך שתקדיש לאהוב ליבך פינה מסוימת, שמקודשת לו, שרק הוא מגיע אליה – רק אז נמצא אהבה.
השלישי, מספר לנו משהו קטן על עצמנו. התורה כותבת את כל הפרטים ה"לא חשובים", ממה מורכב המשכן, איזו צורה יש לו, אורך ורוחב,  אילו כלים – הכל שם. אלוקים נמצא בפרטים הקטנים. כל דבר קטן שאנחנו עושים, כל מילה, כל מעשה קטן – יש לו משמעות אמיתית.

מתוך כל ההבנות הללו, כשאנו כיום נמצאים בעולם בו אין בית מקדש, ואין אוירה של קדושה ממשית, אלא של הרבה ארציות וגשמיות, חשוב להבין שאם יש איזשהו ערך שחשוב לנו – אנו חייבים לתת לו מקום של קדושה. וקדושה היא יחס מיוחד של חיבור – מקום שרק הוא מגיע אליו. אם אנחנו מדברים על משהו שחשוב לנו, אנחנו מוכרחים לפעול למענו, לחבר אותו בחבל טבור אל עולם הערכים שלנו. לא די ללמוד על נושא מסוים, או לדבר על החשיבות של אנטי-פרגמטיזם, צריך לעבוד בשבילו.

ועוד נקודה שיש כאן. אלוקים מבקש לצמצם עצמו לכדי בית אחד קטן, מקום בו הוא יוכל להיות, שיקודש לו, שיהיה ייחודי לו, על מנת שיוכל להיות בתוך ליבותם של בני ישראל. ומה נדרש מהם? שיבואו לבקר מדי פעם, שיצמצמו את עצמם לכך שיעניקו לו מעצמם, ויעניקו לו מקום בתוכם. כי בסופו של דבר, על השאלה אם אלוקים קיים או לא, כולנו יכולים לענות בשם עצמנו, במעשינו ובמו ידינו. אם לא ניתן לו מקום של ממש, הוא פשוט לא יהיה. ואם ניתן לו מקום – "ושכנתי בתוכם".

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קצת על הרבה – מוצ"ש תְּרוּמָה

  1. פינגבאק: קצת על הרבה – מוצ"ש קֹרַח | קצת על הרבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s