קצת על הרבה – מוצ"ש נָשֹׂא

כשעליתי אל חצר מערת המכפלה, נתקלתי בשני גברים, בערך בשנות ה-40 לחייהם. קל היה לראות שהם אינם תושבי המקום, או הארץ. הם בחנו אותי היטב לפני שהתקרבו. "מה אתם חוגגים היום?", הם שאלו באנגלית עם מבטא. מסביב היו קבוצות ילדים, ואנו באנו כקבוצה, מרביתנו לבושים לבן, ואני נושא איתי דגל. "את הניצחון במלחמת ששת הימים", השבתי בחיוך, לאור הסיטואציה. "זה היה ניצחון אדיר. הם רצו לתקוף אותנו מכל עבר, ונאלצנו לפתוח במתקפת מנע", הסברתי בגאווה.

הם מברצלונה, נוצרים, נרגשים מאוד לבקר בארץ הקודש. "כמה היסטוריה יש כאן", אמרו בהתפעלות. "בתור נוצרים, כל מקום כאן רווי בסיפור גדול". אחרי שהבנתי מול מי אני עומד, הם שאלו אותי אם אני חושב שאפשר להגיע לשלום אמת, שנוכל לחיות איש בצד רעהו. התשובה בפנים

אז מה הבעיה עם הכיבוש, איפה נמצאה הוכחה לעקביות של נתניהו, איך ירושלים מוכיחה שאנחנו לא חיים בדמוקרטיה, ואיך התורה רואה את מוסד הנשיאות?

קצת על הסיפוח | קצת על ירושלים [1] | קצת על נתניהו | קצת על הזנות | קצת על ירושלים [2] | קצת על בנט | קצת על החבר | קצת על נשוא

קצת על הסיפוח

כשעליתי אל חצר מערת המכפלה, נתקלתי בשני גברים, בערך בשנות ה-40 לחייהם. קל היה לראות שהם אינם תושבי המקום, או הארץ. הם בחנו אותי היטב לפני שהתקרבו. "מה אתם חוגגים היום?", הם שאלו באנגלית עם מבטא. מסביב היו קבוצות ילדים, ואנו באנו כקבוצה, מרביתנו לבושים לבן, ואני נושא איתי דגל. "את הניצחון במלחמת ששת הימים", השבתי בחיוך, לאור הסיטואציה. "זה היה ניצחון אדיר. הם רצו לתקוף אותנו מכל עבר, ונאלצנו לפתוח במתקפת מנע", הסברתי בגאווה.

שיחה עם זוג תיירים מברצלונה. צילום: רו יגר
שיחה עם זוג תיירים מברצלונה. צילום: רו יגר

הם מברצלונה, נוצרים, נרגשים מאוד לבקר בארץ הקודש. "כמה היסטוריה יש כאן", אמרו בהתפעלות. "בתור נוצרים, כל מקום כאן רווי בסיפור גדול". אחרי שהבנתי מול מי אני עומד, הם שאלו אותי אם אני חושב שאפשר להגיע לשלום אמת, שנוכל לחיות איש בצד רעהו.

"תראו, אנחנו יכולים להיות בסדר. היינו בסדר. בסופו של דבר, אני מאמין – או רוצה להאמין – שבני אדם מעדיפים את החיים על פני הטרור ועל פני המלחמה, אבל ההיסטוריה מוכיחה שזה לא תמיד היה כך. ב-1929, חיו פה שתי קהילות זו לצד זו, יהודים וערבים, חברים טובים ואז יום אחד קמו הערבים וטבחן ביהודים. זה למה אנחנו חוגגים – כי חזרנו לכאן", אמרתי.

"אנחנו ממש שמחים לראות את המציאות בפנים שלנו ולא דברים שמספרים לנו בתקשורת", אמרו לי רגע לפני שהמשיכו במסעם אל חברון. שמחתי שהם לא היו בסיור מאורגן עם ארגונים כלשהם, אלא באו להתרשם בעיניהם שלהם בעצמם.

ביום שאחרי, דיברתי עם זיו, שהיה בסיור גם כן. דיברנו על ההבדלים בין האופן בו שוברים שתיקה מציגים את זה ואיך היישוב היהודי מציג את פני הדברים. הכניסה למערת המכפלה נראה כמו תל חורבות שעבר מלחמה קשה. ארנון טען שהרשות הפלסטינית היא זו שמסרבת לממן את השיפוץ של המקום, ונראה שיש טעם לדבר. אך הנזק שעושה שוברים שתיקה הוא לא הבעיה של חברון, משום שאנחנו מקילים עליהם את העבודה.

הטענות שלהם בדבר חוסר המוסריות של הכיבוש מקבלות משנה תוקף כשלאורך כל הציר בין מערת המכפלה ועד למחסום מתחת לתל רומיידה ניתן לראות את חיילי צה"ל. הטענות שלהם מקבלות משנה תוקף, כשאתה רואה חייל מבוהל עומד מול נער ערבי ומכוון עליו רובה. צה"ל הפך ברבות השנים לכוח שיטור. הוא פועל על מנת למנוע הפרות סדר, הוא מפזר הפגנות והוא שומר על איכות החיים. משם אל עבר הפיכתו לכוח שיטור שמופנה כנגד יהודים, הדרך קצרה. הכיבוש משחית את צה"ל. כשמביטים בציר המתפללים בערב שבת, מבינים שהחיים בחברון דומים למדי לחיים ברמאללה, וממש כמו אבו מאזן, גם אנו חיים על הכידונים של צה"ל.

חיילי צה"ל בפוזה אופיינית. כוח שיטור.
חיילי צה"ל בפוזה אופיינית. כוח שיטור.

הפלסטינים, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הם גם בני אדם. ברגע שניצחנו את מלחמת ששת הימים, ברגע שלא גירשנו אותם אז(והיינו צריכים), נטלנו עליהם את האחריות על כל המשתמע מכך. זה אומר שמה שהמדינה אמורה לספק לכל אזרח, קרי ביטחון, תשתיות, חינוך(כל אחד והתחומים שהוא רואה לנכון להיות באחריות המדינה) היא אמורה לספק גם להם. הקמת הרשות הפלסטינית(בהסכמי אוסלו) הייתה פשע לא רק משום שגרמה למותם ופציעתם של אלפים, אלא בעיקר משום שהיא הייתה הסרת אחריות של ישראל. גם ברמת השטח, וגם ברמת בני האדם.

עם ישראל ראוי לו להיות שונה, להיות מיוחד, לעמוד בייעוד מסוים. כשזה לא קורה, מסע הדה-לגיטימציה עובד שעות נוספות. כך, מלהיות עם סגולה – גם לשכנינו, הגרים ממש בקרבנו – יש אנטישמיות ברמות סובייטיות(93%).

לא, זה לא יקרה ביום אחד. מדובר בשינוי דיסקט של ממש עבורנו וגם עבורם. אנחנו צריכים להבין שכל תורת 'שתי המדינות' מובילה להתנתקות מחבלי מולדת וגרוע מכך, מהאחריות שקיבלנו על עצמנו לאחר מלחמת ששת הימים. הם יצטרכו להבין שמדינה פלסטינית היא לא אפשרות ריאלית יותר, וכמוה גם גירוש היהודים. לא עוד פלסטין, אלא רק ישראל. מדינה אחת בין הירדן לים.

בשבועות הקרובים, אני מקווה לדון כאן בבעיות שיבואו בדרכה של תכנית הסיפוח.

 

קצת על ירושלים [1]

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה. (מתוך מגילת העצמאות)

"יש לנו דמוקרטיה תוססת", ציחקק לו ראש הממשלה בנימין נתניהו, בפניו של סטיבן הרפר, ראש ממשלת קנדה, בזמן שאחמד טיבי וחבריו צעקו ורמסו את כבודה של מדינת ישראל במליאת הכנסת. אחרי שלבני שמעה על הצעת חוק הלאום של נתניהו, היא הודיעה ש"בשום אופן לא תאפשר לפגוע, להחליש או להכפיף את הערכים הדמוקרטיים ליהודיים – זו מהות מגילת העצמאות וזה בסיס קיומנו". אך אם יש משהו אחד שתוקע את המשוואה היהודית והדמוקרטית המופלאה שבונה את מדינת ישראל, זו היהדות.

אבירי זכויות האדם יגידו שהיהדות רומסת את הדמוקרטיה. הם יספרו לכם שבגלל הדת במדינה, זכויות המיעוט נפגעות. הם יאמרו שבמקום שבו יש יהדות – יש כפייה. ואז מגיע שבוע כזה, שבו ירושלים עולה על ראש שמחתנו, וירושלים מתפקדת כמו שירושלים יודעת – היא מציבה מולנו תמונת מראה של מי אנחנו ומה אנחנו.

האפיפיור הגיע ארצה, אך מי שהתנגד לביקור האפיפיור, מי שראה לנכון למחות נגדו או מי שהוצא נגדו צו הרחקה מנהלי. אך יש שופטים בירושלים, ובית המשפט העדיף שלא לאפשר למשטרה להמשיך עם הקו הזה, של מניעת מחאה. אגב האפיפיור, הוא כמובן בחר שלא להכיר בירושלים כבירתה של מדינת ישראל. מבית לחם הסמוכה, הוא העדיף לטוס(!) לנתב"ג בשביל טכס קבלת הפנים הרשמי. כשהוא הגיע אל הר הבית, הוא פגש את המופתי של ירושלים כאותוריטה של המקום.

אגב, הר הבית. הרבה דיברו על חבית הנפץ, ובשבוע שעבר הבאתי כאן את דבריו של רה"מ(קצת על הר הבית), שאותת לפעילי הליכוד שהוא יעשה את מה שהוא רואה ולפעילים הוא ייתן לעשות את שלהם למען נוכחות יהודית בהר הבית. השבוע נחשף כי חבית הנפץ שנקראת הר הבית ממשיכה להוסיף עוד ועוד נפץ לתוכה באמצעות ארגון הטרור שפועל על מנת למנוע מיהודים לעלות אל הר הבית.

אחד מאותם יהודים, יהודה גליק שמו, יסיים בשבוע הקרוב את שביתת הרעב שלו לאור ביטול צו ההרחקה שהוצא נגדו.  זאת היות ורגע לפני התייחסות בג"ץ לעתירתו, משכה המשטרה את צו ההרחקה ואף הודיעה כי לא תרחיק אותו שוב ללא שימוע, כפי שעשתה במשך החודשים האחרונים.

ירושלים. משקפת לנו את עצמנו
ירושלים. משקפת לנו את עצמנו

במדינה דמוקרטית, הייתה קמה צעקה על כל התקריות הללו. 'כלב השמירה של הדמוקרטיה' היה עובד שעות נוספות, אבל אם אתה חורג מהקונצנזוס, אתה לא שווה שום דבר. מתנגד לפינוי יהודים? מעצר מנהלי. מארגן הפגנה? חקירות שתי וערב. מתפלל? צו הרחקה. נוכח בזמן פינוי? כנראה שאין לך יותר בית. זו מדינה משונה, מדינת היהודים הזו. כמו שהצבא חושב שהמדינה שייכת לו, כך גם הפרקליטות, או המשטרה. עוצרים איך שבא, מתי שבא, אם רק בא.

לא מדובר בחלוקה של דעות, או של ימין מול שמאל, מדובר בשלטון על התנהגות ועל מחשבה. מדובר על שלטון שרוצה שהאזרחים ינהגו כפי שהוא מצפה, ולא כזה שפועל בהתאם לריבון האמיתי – האזרחים. פסבדו-דמוקרטיה גרועה מדיקטטורה, כי לפחות שם אתה יודע מה אתה מקבל. אם אתה מקבל מכות בכל פעם שאתה פונה ימינה או שמאלה מדי, אתה לא באמת חופשי, אין באמת חירות. לא צריך להיות יהודה גליק כדי להבין את זה, לא צריך להתנגד להעברת קבר דוד לידי הוותיקן, לא צריך לחכות ליום ירושלים. כדי להיות עם חופשי בארצנו, צריך לדרוש בחזרה את החירות בשבילה הוקמה מדינת היהודים.

קצת על נתניהו

בעקבות הפרסום כאן על דברי נתניהו בשבוע שעבר, עלו דיוני רשת על מה מתכוון נתניהו באמת לעשות, כיוון שהוא נחשב כאדם שפוזל לכאן ופוזל לכאן, מתמרן את האמריקנים, מתחמק מהפלסטינים ומקפיא את המתנחלים.

נתניהו. מציג עקביות בדרכו
נתניהו. מציג עקביות בדרכו

כזכור, לנו הוא אמר:

"כשנכנסתי לתפקידי כראש ממשלה בקדנציה השניה, זומנתי לוושינגטון. אמרו לי 'אף לא לבנה אחת' (בהתייחס לבנייה ביו"ש ובירושלים).איימו עליי בפירוש – 'אף לא לבנה אחת'. הלחצים שהופעלו עליי על-ידי הקהילה הבינלאומית והאמריקנים היו אדירים, לא חושב שמישהו בישראל עמד בלחצים כאלה. ועדיין, אחרי חמש שנים שאני בתפקיד, בנינו קצת יותר מ'לבנה אחת'. אבל מה שחשוב הוא לעשות את זה בדרכים חכמות, בדרך שקטה. בלי התלהמות".

אז השבוע נתניהו נפגש עם ראשי ההתיישבות, ואמר להם פחות או יותר אותו דבר – הוא מנסה לתמרן את הספינה קדימה בין המכשולים, אך לעיתים נראה כי הוא לא מודע להשלכות מעשיו. עצם קיום הפגישה מראה כי יש הבנה של המציאות, ורצון אמיתי להמשיך את המצב כפי שהוא. לאור הבעיתיות שהוצגה בקטע על הסיפוח, אין צורך למהר לשום מקום.

 

קצת על הזנות

משהו רע קורה במדינת היהודים. נערות ממוצא אתיופי מוכרות את גופן לזנות בדרום תל-אביב. אשה אחת, בת 40, שכבה עם מאות נערים, וכל מה שמטריד את כולם זה האם יש לה איידס או לא. אתר אינטרנט לנוער שולח את הבנות לראיונות עבודה עם מחשוף קל ועם ראש פתוח להצעות(כן, אם אתם מבינים למה היא מתכוונת), מציע להם לקרוא כתבה על אשה ששואפת לשכב עם מאה אלף(!) גברים(אז מה הביג דיל באותה אשה ממקודם), מציע איפה כדאי לעשות סקס בבית הספר ועוד שלל הצעות שהופכות את הנערים שלנו למבוגרים בטרם עת. ככה נראית תרבות שמפרקת את עצמה לדעת. תרבות שאובססיבית לסיפוק ללא תכלית וללא אחריות. ככה יוצא שילדות בנות 13 מוכרות את עצמן לזנות, גם אם זה כולל חנק. ככה יוצא שנערים לא מבינים שאחת ההשלכות של סקס היא הידבקות במחלות, ככה יוצא שאנחנו חיים בתרבות שאינה דורשת מהאדם אחריות למעשיו.

 

קצת על ירושלים [2]

עוד אחד מאותם ערבי שירה חבריים, בחסות רינון וחברים. הפעם תוספת מיוחדת, אולי זה המקום, אולי זה הזמן. יום ירושלים, אתם יודעים.  ועושים סבב כזה. 'מהי ירושלים בשבילך'. אחת מדברת על שקט, אחת על בית, אחד על רוגע, אחד על קדושה. תורי מגיע. אני פותח בהיסוס. 'ירושלים בשבילי…'. כלום לא עולה לי לראש. עיר החלומות? לא. צריך משהו חדש. אני מנסה לתאר את התקופה בעיר דוד, אבל גם זה לא זורם לי. אולי סינדרום ירושלים? כמה כואב להודות שגם הוא עם הזמן שכך, ואני פחות נטוע בירושלים כפי שהייתי.

בשלב מסוים, כשהתחלנו לשיר את 'אם אשכחך', הבנתי מעט איך לשוני יכולה לדבוק לחיכי. לא הצלחתי לתאר את ירושלים, את הקדושה שבה, את המאבקים שבה, את התורה שלה. לא הצלחתי לחבר את עצמי. נשכחה ימיני, דבקה לשוני.

אז הנה אני, תוהה מהי ירושלים שלי. ירושלים שלי היא עיר של קדושה. קדושה היא בחירה, אהבה, העדפה. הקדושה הזאת מחייבת את היושב בציון להוציא משהו אחר. וכולם, גם אם הם לא אומרים את זה – הם יודעים את זה היטב. אז אתם תראו את החילונים נאבקים לפתוח את הסינמה סיטי בשבת, את החרדים נאבקים על חניון קרתא, את הקהילה הלהט"בית מתעקשת לצעוד ברחובות העיר, את נשות הכותל דורשות שוויון בכותל, ואת הדתיים משתלטים על ריקוד הדגלים. למה?

כי מציון תצא תורה.

מציון, מירושלים, תצא תורה. המאבק הגדול על קדושתה של ירושלים הוא על איזו תורה תצא. העיר שחוברה לה יחדיו היא זו שמצליחה למצוא את האיזון בין כל התורות הללו, באופן חופשי, בהבנה שכל אחד יכול לתרום לבניית הזהות הזו. כן, ירושלים היא גם הזהות שלנו. אורי צבי גרינברג כתב על אותו ההר ששם כל הסכסוך הישראלי קיים. לא, לא שכחתי את הערבים או את הפלסטינים. הסכסוך על הר הבית אינו קשור אליהם, אלא אלינו. אם נרצה את הקשר שלנו לזהות, לעבר שלנו, אז הוא שם. אם לא? נשכח ימיננו, תדבק לשוננו.

אז איפה אני בכל זה? איפה ירושלים שלי? ירושלים היא לא בית, היא לא רוגע. היא מראה שלי אל מול עצמי. יש בה מנוח, כי היא מזכירה תקופות של אור. יש בה שמחה, כי היא עיר של הגשמת נבואות. יש בה קושי, כי היא עיר החלומות. לכל אחד יש את החלום שלו, וכשהוא רואה את ירושלים – ודווקא את ירושלים, הוא מבין כמה קרוב הוא להגשים את החלום.

ואז אתה מנסה לשכנע את הסביבה שלך שלנסוע לחברון ביום ירושלים זה הגיוני. "מה הקשר?", שאלו אותי. "רצית טרמפ הביתה?", לעגו לי. "זה לא קשור", הם פסקו. אבל אני האמנתי. ובאמת, יום חברון הרי חל רשמית רק מחר. העיר נכבשה בלי ירייה אחת. כשהערבים ראו את הרב גורן הם הבינו שזה נגמר. אין עוד מדרגה שביעית, אין עוד תרפ"ט, עם ישראל חי – גם בחברון. מאז השיטה של המתנחלים התפתחה והשתכללה, אבל המתנחלים הראשונים באו משם – העיר שאני גר סמוך אליה. העיר שבה למדתי למה הכיבוש רע, למה הוא משחית ולמה הוא מוכרח להסתיים.

אבל יום ירושלים, אז מה הקשר בין דוד הנחלוואי, שוברים שתיקה לשיבת ציון? ובאמת לא ידעתי לענות על השאלה. אמנם כן, היו איתנו היום סטודנטים שזו הייתה עבורם הפעם הראשונה בחברון אי פעם, אבל יום ירושלים עדיין לא קשור. ובאמת, לפני כמעט עשרים וארבע שעות, לא הצלחתי להסביר מהי ירושלים שלי. גמגמתי תשובה מהוססת ולא זרם לי שום קצה חוט של מחשבה.

כשעלינו מחברון לירושלים, ניסינו להשתחל עם האוטובוס בין צועדי הריקודגלים, בתקווה שהוא לא יימנע אותנו מלהצטרף אליו. ירדנו בממילא, ונשארה לנו שעה-שעתיים בירושלים. מה עושים?

הכותל. לא סתם קיר חיצוני של בית המקדש
הכותל. לא סתם קיר חיצוני של בית המקדש

כמו נער שהתגעגע לאבא שטס לחו"ל, כמו בחור מאוהב שמחזר על הפתחים, כמו איש שאיבד את ירושלים – דהרתי אל עבר הכותל. חותך בין קבוצות גדולות כמו ליאו מסי, מפרפר מימין לשמאל ושוב לימין, כמו בימים הטובים. אבא – אני מגיע.

וכשהגעתי אל הכותל, הבנתי שיש טעות אחת בקרב אנשי הר הבית(ביניהם גם אני). הכותל הוא לא סתם קיר. הוא לא החצר האחורית, הוא חשוב בפני עצמו. הוא קיר התמך של העם היהודי. עליו נשענים כשנפתחים שערי העיניים ורואים מה קורה ולאן הולך הכל. וכמה טוב הוא לסגור מעגל מבניין אחד של הורדוס לבניין אחר. כמה מדהים מה שעברנו, וכמה זה שווה את כל הקשיים של היום הזה.

היום עזיאל תיקן אותי ואמר, שאנשי הר הבית דווקא מבינים את הכמיהה ואת התחושה אל הכותל, אלא שדרגת הר הבית היא מעליה, ורק עכשיו הגעתי אליה. אם כן, זכיתי. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

 

קצת על בנט

אחד שמבין, ואולי אפילו מנסה לחנך את הציונות הדתית את משמעות ההנהגה, הצורך לתמרן בין שאיפות עצמיות ובין הצורך להתפשר במקומות מסוימים הוא נפתלי בנט, שהופיע ביום חמישי האחרון באוניברסיטת בר אילן. צריך לומר את האמת, הפגישה עם נתניהו יצרה בעיה מסוימת, כי לידו כל דובר מדינאי שהוא נראה כמו טירון פוליטי, ובנט רק חידד את ההבנה הזאת. כמובן, לא סייעה לו העובדה שהוא איחר(לכן היה לחוץ להגיע), שפגש את הראש הקודם של הבית היהודי ונשיא האוניברסיטה, דניאל הרשקוביץ' ושהמזגן היה  כבוי ביום חם למדי, או שהסיור שארגן בערב יום ירושלים היה כה מוצלח.

לזכותו של בנט ויועציו ייאמר שהוא יודע איך לפרוט על רגשותיהם של תומכיו, שהוא יודע מה הוא עושה ולמה, שעולם הערכים שלו מוצק למדי, אך הוא כבר כבול באינטרסים. תשובתו המגומגמת והבלתי עקבית ביחס שלו לחוק 'ישראל היום' מוכיחה זאת. הוא פתח ואמר שהוא בעד חופש, אך סייג: "מה שאני רוצה, זאת מערכת של כלי תקשורת מאוד חיים, תוססים ומתחרים. לאורך שנות דור יש גם מצב של הטיה מהותית וארוכה בכלי התקשורת לכיוון פוליטי מסוים שהוא לא הימין, לכיוון שמאל. לכן, יש לי עניין מאוד גדול בחופש. מה שקורה כרגע מבחינתי, בניגוד למה שמדברים היום על חוק לסגירת ישראל היום, לא כתוב את זה בחוק, לא מדובר על זה".

בנט בבר אילן. מתוך עמוד הפייסבוק של 'ישראלים'
בנט בבר אילן. מתוך עמוד הפייסבוק של 'ישראלים'

בנט מדבר עם רוממות החופש בגרונו, ואכן, בהצעת החוק בניגוד לדברי אנשי ישראל היום – אין דרישה לסגור את העיתון – אך איזה חופש יש בדרישה לכפות עליהם מחיר מסוים? חוסר עקביות מהסוג הזה צריך לעורר חשש. בנט המשיך וטען כי המצב בלתי אפשרי.

"המצב כרגע שאם לא ייעשה משהו אחר, העיתון היחיד שיישאר הוא ישראל היום. מעריב נסגר, מקור ראשון נסגר ונרכש על-ידי הבעלים של ישראל היום. לכלי תקשורת יש שני מקורות להכנסות פוטנציאליים: מנויים ופרסום. יש מודל חינמונים בכל העולם, וזה מודל מקובל וראוי. המודל אומר שאתה מוציא סכום מסוים על התכנים וההפצה, ומוכר פרסום מעל אותו סכום ואז מהרווח הזה אתה חי".

על טענות אלו יש להשיב בפשטות. יש דבר אחד משותף למעריב ולמקור ראשון בשנים האחרונות, שמו שלמה בן צבי, שעל הקפריזות שלו מוטב לעיין אצל עמיתי ישי פרידמן.  ישראל היום, לעומת זאת קיים בשטח כבר שש שנים, ועדיין מחזיק מעמד. למה? לא ברור. מסתבר שהמודל הכלכלי שלהם עובד, כמו גם המודל הפרסומי שנותן כח למוקדי פרסום מקומיים, על חשבון אלו הגדולים.

"זה לא המודל של ישראל היום. לישראל היום, למיטב הבנתי, אין מודל כלכלי אפקטיבי. הם לא מתכוונים להרוויח, ועובדתית הם מפסידים בהיקפים בלתי מתכלים, כי הם מחלקים בחינם. מצד שני בפרסום, ואני יודע את זה, הם גם שוברים את השוק. יוצא שפה הם לא מרוויחים. מטרת החוק היא להשאיר את כל העיתונים, ולמנוע מצב שכל העיתונים חוץ מישראל היום יישארו. זה לא טריוויאלי, אבל זו מטרת החוק."

כל כך יפה מצידו של בנט לדאוג לשוק החופשי. זה מזכיר לי את 'נגב טקסטיל' שנקלע למצב ביש לא מזמן, ובנט, כשר הכלכלה התייצב לסייע לו. הוא כתב על כך בדף הפייסבוק שלו: "דרשתי ממנו תוכנית התייעלות אמיתית, וגם השתתפות עצמית של הבעלים בערבות בהיקף של 25 אחוז… כעת, בעלי המפעל צריכים להחליט האם ללכת על ההצעה החדשה…אני יודע שהרבה ציפו שפשוט נכתוב צ'ק של 3 מיליון שקל למפעל. זה פופוליסטי ואפילו נחמד, אך זה פשוט בלתי אחראי".

אם ישראל היום נוהג במודל לא כלכלי, אל תחלץ אותו, אל תסייע לו, שיסתדר לבד. דווקא תשובתו של כחלון נראית לי הרבה יותר נכונה במקרה הזה.  כששאלתי אותו איך לפתוח את שוק התקשורת לדעות חדשות, הוא הסביר שעולם הפרינט, על אף טענות על אובדנו דווקא די מוצלח בישראל. "כל יום נפתח עיתון חדש". מעניין, שר התקשורת לשעבור אומר שמצב הפרינט בישראל לא רע.

 

קצת על החבר

רגע אחד וזה נראה מאחורינו

דאגה קלה עברה בלב, אבל למזלנו

תיוותר רק צלקת.

 

קצת על נשוא

דווקא על רקע המירוץ לנשיאות, שהפך להיות מרוץ די מכוער, שכולל השמצות רבות וחלוקה גסה למחנות – בין ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחים, תומכי חוק הגיוס ומתנגדיו, דווקא באופן הסיזיפי בו מגלם הטקסט התורני בפרשה, רואים אנו כיצד כל שבע ושבט זוכה להשתתף בחגיגה כאשר מכל שבט מתמנה נשיא אשר משתתף בהקמת המשכן, ורואים כיצד כל צד בעם מעניק נופך מיוחד משלו.

תראו כיצד ש"ס מייחסת חשיבות עיקרית רק לעדתו של המתמודד לנשיאות, איך 'יש עתיד' וחלקים מהמפלגות החרדיות הופכות הכל לנגזרת של חוק הגיוס, את נתניהו מתעמר בריבלין, ללא הבנה של אלמנט חילופי האליטות – שהוא גדול יותר מסכסוך אישי(הדברים אמורים גם לגבי שאר אנשי הימין שאינם מתכוונים לתמוך בריבלין). כן, זו פוליטיקה והיא מאבק על מוקדי שלטון וכוח ביסודה, אך לפעמים הדרך הנכונה לבסס את השלטון הוא דווקא בשותפות ומתן חירות לכל אחד לעשות בצד שלו.

יכול להיות שהשבטים היו מסוכסכים פעם. אני לא יודע. זה לא כתוב אבל נניח שכך היה. ה' מאפשר לכל שבט להיות שותף לחגיגה העצומה בחנוכת המשכן, שהוא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בדרך להפיכתו של ישראל מקובץ עבדים שהגיעו מארץ כנען ויצאו ממצרים לעם של ממש, שלא רק המטרות המשותפות לו איחדו אותו אלא גם אמונה משותפת, ורצון משותף להגיע בחזרה אל ארץ שהייתה כנען והיום היא ישראל.

השבטים כולם ללא יוצא מן הכלל מקבלים את האפשרות לחגוג את החג של כל עם ישראל בעצמם, בתור עצמם. כל שבט שקיבל בפרשה הקודמת את הדגל האישי שלו זוכה לחגוג את הקמת המשכן גם כאינדיווידואל וגם כקולקטיב. וכמו השבטים-כך גם העם. עם ישראל הוא לא קובץ של יהודים שהגיעו מכל הארצות, עם ישראל הוא עם שלא רק אלוקיו הוא אחד, עם ישראל הוא אחד כי הוא אחד.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s