קצת על הרבה – מוצ"ש אַחֲרֵי מוֹת

מה הקשר בין פרשת השבוע לטבעונות? לאן נוסע נתניהו? מה הבעיה בכחלון, מה זה הקו השקוף ומה הלקח המרכזי שלי מההופעה של עילי בוטנר וילדי החוץ?

קצת על טבעונות | קצת על פולארד | קצת על המום | קצת על כחלון | קצת על הליכוד | קצת על יצהר | קצת על הקו השקוף | קצת על דעתנות | קצת על הדרך | קצת על אַחֲרֵי מוֹת

קצת על טבעונות

לפני שבועיים התארחתי במסגרת תכנית 'ראשית' בגבעת וושינגטון. במהלך השבת קפצנו לקיבוץ יבנה, שם ערכנו סיור קצר. בשלב מסוים הגענו לאיזור החקלאי של קבוצת יבנה. המראה החריד אותי. עשרות פרות כלואות בתוך כלוב כזה, אוכלות כשרק ראשן וצווארן יוצא מחריץ שמתאים לגודל, כשפיהן אוכל מהמספוא. כשהתקרבנו אליהן, הן נסוגו מיד, מה שלימד אותי דבר אחד – הן מפחדות מבני אדם.

היחס שלי כלפי האידיאולוגיה הטבעונית הוא מורכב. מחד, יש בי התנגדות טבעית לכל מי שמנסה לאחד אותי, להשוות אותי בעל כורחי למי שבאופן מובהק אינו שווה לי. מאידך, כל טענה על חוסר הסדר והמוסריות בג'ונגל היא עיוולת. הרי ברור שהרבה פחות חיות נהרגות וסובלות בג'ונגל מאשר ברפת, או בכל דיר שנוצר מעשי ידי אדם. צד נוסף הוא הפן הכלכלי. ברור שמפעל המשחטה, המחלבות, וכלל מוצרי המזון שאנו כבני אדם נהנים מהם מקל עלינו את החיים בצורה אדירה. אמנם הרבה יותר מוסרי ונכון לשחרר את החיות לחופשי, כך הן יחיו יותר טוב, אך אני לא רוצה לבדוק אם אריות ודובים חושבים שבני אדם טעימים או לא.

וככה בעצם אני מביט בטבעונות, כי מצד אחד היא רדיקלית כמו גארי יורופובסקי, ומאידך היא נאיבית באופן מעורר רחמים. מבט אחד בחיות שנמצאות בגן החיות מבין שזה לא צורת החיים הרגילה שלהן, שלא ככה הן חיות. זה כואב לי לומר את זה, כי זה נכון גם לגבי כלבים, יצור שאני מאוד אוהב ושאני מאוד ארצה לגדל בעתיד, כשיהיה לי בית וילדים משלי.

נקודה נוספת שמטרידה אותי היא הקרבת הקורבנות. התמונות שעלו מדימוי קורבן פסח לא נעמו לעיניי בלשון המעטה. האם יש מקום לקורבנות שכאלו בעולם המודרני? האם אכן ראוי לנו להמשיך במנהג קדום זה, שבוודאי התמודד בעיקר עם עבודה זרה שעסקה בקורבנות אדם, והקרבת חיה היא בהחלט מעלה מוסרית על גבה, אך לא בעולם בו אין כמעט הקרבת קורבנות – מהודו ועד כוש, ובטח שבתרבות המערב?

 

קצת על המום

כבר קיוויתי בליבי שהמהומה חלפה, שאפשר להיות רגועים. כבר רציתי לומר שהמלך חזר ושהכל בא על מקומו בשלום. ראיתי בעיני רוחי איך דני שובבני לא זז לשום מקום, איך אנחנו מתחילים לפתור את הדברים המהותיים באמת.

כבר קיוויתי בליבי שהימין מתחיל להיגמל מהפחד, שאפשר לראות את האור בקצה המנהרה. כבר רציתי לומר שהנה באה התקופה. ראיתי בעיני רוחי איך ציפי מתקפלת, וחוזרת לשום מקום, איך היא מתחילה לקדם את חוק הלאום.

כבר קיוויתי בליבי שהמו"מ קרס, שאפשר לעבור הלאה. כבר רציתי לומר שג'ון הוא באמת קרי – טעות שנפלטה באמצע הלילה. ראיתי בעיני רוחי איך אביגדור חוזר ימינה כי זה מה שיהיה באופנה. כבר קיוויתי שפולארד ישוחרר בלי סחר חליפין ב-2015.

כבר קיוויתי, והנה שוב הם באים. פצועי מום, מכורים לתהליכים, מבוהלים מבידוד ונחפזים להסכמים. הישראלים.

אסירים=מחבלים

רגיעה=אינתיפאדה.

הקפאה=חיסול.

אגב, צעד נכון עשה נתניהו כשהורה לבטל את כל הקשרים עם הפלסטינים למעט בדרגות המו"מ והתיאומים הבטחוניים. אם הפלסטינים מסרבים להכיר בנו, אנו נפסיק להכיר בהם בשטח. בנט, לעומת זאת, ממשיך לשגות בדרכו הפוליטית וליפול לכל מלכודת שטומן לו נתניהו. שיבת פולארד תעבור להרבה ישראלים בגרון, בייחוד אחרי שהתרגלו לכל הפעימות האלו. הקו שמתח בנט סביב הסוגיה של ערבים ישראלים היא אמנם עקרונית לכאורה, אך בפועל מאפשרת לנתניהו לשחרר עוד הרבה מחבלים בלי תעודת זהות כחולה, ואז דנון יהיה זה שיוביל את המחנה הלאומי החוצה, לא בנט. נתניהו יסתדר יפה מאוד גם עם שניהם בחוץ.

 

קצת על פולארד

כמה עצוב לראות איך גיבור ישראל הופך לפיון בידי כל מיני בעלי אינטרסים שזרים לדבר שחשוב לו מכל – בטחון ישראל. בנג'מין פרנקלין כתב פעם שעם שמוכן לוותר על חירותו למען בטחונו אינו ראוי לאף אחד מהם, אך נראה לי שעבור האדם הפרטי, מוכנותו להקריב את בטחונו האישי שלו מראה עד כמה בן חורין הוא.

 

קצת על כחלון

השבוע, לפני פרסום הראיון ב'ידיעות', כחלון הגיע לבר אילן. כמובן, הוא דיבר על המהפכה הכלכלית שהנהיג בשוק הסלולר. הוא הזכיר את המצב שקדם לה, את תיקי הוצאה לפועל שנפתחו בגלל חובות סלולריים, את הקנסות, את העריקות בצבא בגלל חשבונות מנופלים. באמצעות מעורבות ממשלתית נרחבת, הצליח כחלון להוריד את מחירי הסלולר. השיטה הייתה מעניינת, הוא הציע לחברות חדשות תדרים בחינם, כשעלות הכניסה לשוק היא ערבות של 800 מיליון שקל, מי שרצה את הכסף בחזרה, היה זקוק לכניסה של לפחות 7% מהשוק. "זה דבר הרבה עבודה. הייתי בוועדות כל יום", הוא הדגיש את העבודה הקשה שלו. בשוק הסלולר ככל הנראה זה מה שנדרש. זה הקלף המנצח שלו  – מחירי הסלולר.

אלא שהאיש שאמור היה להיות יו"ר מנהל מקרקעי ישראל יש עצות לפתור את בעיית הדיור, מחירי המזון והבנקים.אלא שהם דורשים… מעורבות ממשלתית נרחבת. את אישורי בניית הדירות לקבלנים הוא מציע לקחת מהשלטון המקומי. "לראשי הערים יש אינטרס שהארנונה תהיה גבוהה יותר, לכן הם מאשרים רק דירות גדולות". לטענתו, זוג צעיר צריך דירת שלושה חדרים לכל היותר, ודירות גדולות מכך רק מושכות עשירים שדוחקים את הצעירים החוצה, מה שמגביר את הביקוש בכל מקום בו יש דירות בעלות שלושה חדרים. את האישורים צריכה לתת המדינה, לא ראשי הערים. מעניין מה יש לאנשי השלטון המקומי לומר על כך.

בשלב מסוים הוא החל לדבר על הטייקונים, להם יש בעלות צולבת בשוק המזון והתקשורת. "אתם שומעים בתקשורת הרבה על מתנחלים וחרדים, הם רוצים להעסיק אתכם בזה רק כי הם לא רוצים שתראו כמה כסף הם לוקחים". כששאלתי אותו איך לפתוח את שוק התקשורת לדעות חדשות, הוא הסביר שעולם הפרינט, על אף טענות על אובדנו דווקא די מוצלח בישראל. "כל יום נפתח עיתון חדש". באשר לטלוויזיה, הוא טוען שעיקר הבעיה היא התשתיות, והמדינה צריכה לאפשר הקמה של עוד תשתיות כדי שיהיו עוד ערוצים.

כחלון נגע גם בשכר הבכירים. "אתם באמת מאמינים שמנכ"ל יעבוד פחות טוב אם במקום לקבל שמונה מיליון בשנה הוא יקבל רק שניים?", הוא שאל. איכשהו כחלון הפך ממקדם תחרות לניאו מרקסיסט. הפרסומים בנוגע לתקיפתו את הליכוד ביום שאחרי לא הפתיעו אותי. אני לא יודע אם הוא ימשיך בליכוד או לא, אבל די ברור שהוא מבקש את האתרוג של ידיעות. אחרי אולמרט, לבני, לפיד ובנט, הגיע מושיע חדש שיציל את עם ישראל מידיו של נתניהו. הוא יכול להמשיך לתקוף את הליכוד על הקצנה ולאומנות, אבל כשהעוזר שלו עד לרגע האחרון היה איש מנהיגות יהודית, מיכאל פואה, זה נשמע צבוע ומתחסד ללא הצדקה.

אגב, בעבר תקפתי את נתניהו על כך שאין לו חזון לעתיד מדינת ישראל. ובכן כחלון מטריאליסט, עם היצע של פתרונות טכניים, אך לא ראיתי 'למה' שמקיף את הרצון שלו יותר מדי, כזה שלבנט, פייגלין, הרצוג ואפילו נתניהו בעבר התהדרו בו. לכחלון נשאר רק פרקטיקה להורדת מחירים. יכול להיות שזה מה שעם ישראל צריך כרגע.

קצת על הליכוד

יש הרבה שמדברים על קריסת המותג "הליכוד", על כך שיש מפץ פוליטי קרב, על זה שמאחורי נתניהו כבר מתחילים להריח את הדם, שהתחיל קרב ירושה וכל מיני דברים. בינתיים בסקרים, עם כחלון ובלי כחלון, עם ליברמן ובלי ליברמן – הליכוד מוביל, בפער משמעותי

סקר ערוץ 10, הליכוד עם ובלי ישראל ביתנו
סקר ערוץ 10, הליכוד עם ובלי ישראל ביתנו

.כחלן 2

כחלון

זה לא אומר שהליכוד לא הזניח את השטח, זה לא אומר שאין בעיות במפלגה שצריך לפתור, אבל זה כן אומר שעם ישראל סומך על ראש הממשלה ויותר משהוא מחפש להחליף אותו, הוא מחפש לחזק אותו.

 

קצת על יצהר

כיבוש ישיבת 'עוד יוסף חי'. המבצע הצבאי המוצלח ביותר מאז עמונה.
כיבוש ישיבת 'עוד יוסף חי'. המבצע הצבאי המוצלח ביותר מאז עמונה.

"צה"ל השתלט על הישיבה הקיצונית ביצהר", נכתב בהודעת פוש שראיתי כשהתעוררתי בבוקר יום שישי. אחרי שני סיבובים של הרס מבנים ופינצ'ור גלגלים והריסת המוצב, נראה כעת כי ידם של כוחות הבטחון על העליונה. בינתיים, מזכירות היישוב מאיימת לפרוש אם לא תתקבל הצעתו של רב היישוב, להפסיק עם השטויות האלו. אבל מתחת לפני השטח מחלחל קרב תודעתי עצום, כזה שיש להביט בו בשבע עיניים. על אף הפיצול האידיאולוגי העמוק בתוך היישוב שנחשף לעיני כל, יצהר מתויגת בתקשורת הכללית כקיצונית, כאשר הסמן המרכזי שלה הוא "מתנחלים". אם המתנחלים האלימים תוקפים את הצבא שמגן עליהם, אזי ראוי שלא יגנו עליו כלל, והוא הוא הופך לאויב. אין הסבר אחר לפקודה להשתלט על הישיבה, בייחוד כשההשתלטות הוגדרה כ"מבצע צבאי". הבעיה היא שכמתנחל, גם מי שחלוק בדעותיו עם משחיתי המוצב, כשהצבא נכנס לישיבה הוא יתייצב לידם – כי הצבא הוא זה שחוצה את הגבול. וככה, כל מתנחל הופך להיות מאנשי יצהר הקיצוניים ביותר, ובכך הופך להיות האויב.

במקביל, ברחובות תל אביב, מנהלים ב"קול אחד" קמפיין עתור כספים שמדבר על כמה ישתלם לסלק את המתנחלים מבתיהם. ככה שהמסר מהשבוע הזה הוא "ישתלם לסלק את האויב, והאויב הוא המתנחל". ככה, בדיוק לקראת מותו של רון פונדק ז"ל, ניתן לראות לאן הגיעו מתנגדי הטרנספר, ואיזה מוסר כפול יש להם.

 

קצת על הקו השקוף

"צריך משהו שידבר, שישכנע, את הציבור הרחב שלא ישכנע את המשוכנעים. אנחנו לפני גוש קטיף 2. החלוץ הולך קדימה ולא מבין שהעם לא איתנו", מזהיר אליאב דיקשטיין, מקים תנועת 'הקו-השקוף', תנועה ששמה לה למטרה לטשטש את הקו הירוק.  "בתודעה הלאומית נתפס כאילו אפשר לוותר על יהודה ושומרון, במבחן התוצאה אפשר להפסיד את זה. אנחנו רוצים לבוא להתמודד עם זה בצורה חדשה יותר ומרעננת יותר".

"הייתי בכנס של נספחים של משרד החוץ ופגשתי שם מישהי שהייתה בנספחות בהונגריה", מספר דיקשטיין, סמג"ד במיל ל'שביעי'. "לא חבשתי כיפה והיא הציעה להפגיש אותי עם הבת שלה. הסברתי לה שאני נשוי עם ילדים. אחר כך היא הציעה לתת לי מגלשה לילדים, והתחלנו לדבר על איך נעביר את זה מסביון אליי". כשגילתה שהוא גר בעלי, היא הייתה בהלם. "היה מתח באויר, דממת אלחוט. הייתי צריך להביא לה מים כדי שתתאושש". דיקשטיין לא ויתר לה. "לפני שעה רצית לשדך אותי לבת שלך ועכשיו את לא רוצה לדבר איתי כי אני גר בעלי?", הוא אמר לה. "בסוף הערב היא באה וחיבקה אותי, ואמרה לי שהיא למדה שיעור חשוב לחיים".

הקו השקוף בישיבת צוות. מאבק תודעתי.
הקו השקוף בישיבת צוות. מאבק תודעתי.

מפגש אקראי נוסף שדיקשטיין מגדיר כאירוע מעצב קרא סמוך לביתו, במעיין עין עוז, מול עלי. "ראיתי שני לנדרוברים מגיעים למעיין, והיה קל לזהות שהם לא מהאיזור". מהרכבים יצאו שני אבות עם ילדים, והשיחה החלה להתגלגל. "אחד עובד משרד ממשלתי בירושלים, אחד בעל חברה בתל אביב, שניהם תל אביביים. הם אמרו לי בפשטות – אנחנו בעד יהודה ושומרון, אנחנו מבינים את החשיבות של זה, את הערך של ארץ ישראל".

דיקשטיין חיפש לראות איך אפשר לשנות את הפער בין התודעה הלאומית ובין המציאות בשטח. "התחלתי ללכת לכל מיני כנסים של גופים רשמיים שמתעסקים ביש"ע וראיתי שלצערי, עם כל ההערכה למה שהם עושים, הם משכנעים את המשוכנעים. צריך משהו מרענן, חדש, שיצא לציבור הרחב", אומר דיקשטיין. "התחלתי לשבת עם נייר ולבנות חזון".

החזון של 'הקו השקוף' כולל שלוש רגליים. "הרגל האחת היא כפרי סטודנטים, אנחנו פועלים בשיתוף עם 'קדמה', וכבר בתחילת שנת הלימודים הבאה אמור לקום כפר סטודנטים באריאל. המטרה היא להביא חילונים ליהודה ושומרון. הסטודנטים יהפכו בטווח הקצר לשגרירים לטובת ההתיישבות, בטווח הארוך אולי ירצו להמשיך לגור מעבר לקו הירוק".

הרגל השנייה פונה לפן הכלכלי של ההתיישבות. "אנחנו עובדים על בניית קניון וירטואלי, במטרה לשווק את כל העסקים ביו"ש. כל אחד יוכל לעשות קניות מהסמארטפון, במטרה להביא כסף ולקוחות לעסקים ביהודה ושומרון. כמו כן, אנחנו מנסים להכניס  לבנות פאקרק היי טק שיבנו שם את ההנהלה או את הסניף שלהם כדי לייצר מקומות עבודה באיזור.

הרגל השלישית היא מיתוג והסברה. "אנחנו רוצים לחזור למגע, לצאת למרכזי ערים, בתל אביב, חיפה ובאר שבע, לעשות את הגירוי שם ואז להביא את התומכים אלינו. לתת במה למי שתומך ביהודה ושומרון, במי שחושב שהקו הירוק צריך להפוך לקו שקוף", מסכם דיקשטיין.

"הציונות בתל-חי, בעמק יזרעאל, ובנגב זו אותה ציונות כמו יהודה ושומרון. לא ממציאים את הגלגל אלא מנסים להזיז אותו עוד קצת קדימה במטרה לחבר ולטשטש את הגבול הזה של הקו הירוק, שזה בכלל לא יהיה לדיון – אנחנו עושים את זה דרך הנורמליזציה".

 

קצת על דעתנות

ביום שני האחרון, הגעתי לזאפה בירושלים לצפות בהופעה של עילי בוטנר וילדי החוץ. כמה דקות אחרי שעלה אוהד שרגאי לבמה קלטתי אותו מביט על הקהל ומחייך, ככה בקטנה, בעודו שר את "הכל מזכיר אותך". זיהיתי את החיוך הזה, כל מי שחייך אותו פעם מכיר אותו. זה החיוך שאומר "אני לא מאמין שהם מקשיבים לי", למרות שאני מתאר לעצמי שהוא כבר תכף מתרגל. החיוך הזה אומר שבאיזשהו מקום, אדם לא מסוגל להכיל באמת את העובדה שאנשים רוצים לבוא ולשמוע אותו, כי הוא פשוט הוא, כי מה שהוא עושה זה מה שהם אוהבים.

מאיפה אני מכיר את החיוך הזה? מהמקומות האלו בהם אני נבוך מלדבר כי אני מבין שהאדם מולי באמת ובתמים מקשיב לי, ואני מבין שהוא מקשיב לי כי חשוב לו לשמוע את מה שאני אומר, כי הוא מעריך את מה שאני עושה. כשזה המון – בין אם מדובר במאה, מאתיים או אלפי אנשים, זה מעורר עוצמה גדולה פי כמה. אתה לא מסוגל להכיל את הרגע הזה, אז אתה מחייך קלות במבוכה וזורק את עצמך פנימה. אם יש לך מזל, אתה תצליח לעשות את המעבר הזה חלק, אם לא, אתה תחשוב חמש פעמים על כל דבר שאתה אומר ועל זה שאתה חייב להשאיר את המיקוד בך והוא הופך להיות מה שמעסיק אותך ואתה מאבד את הרגע.

עילי בוטנר וילדי החוץ. הופעה שכולה הגשמת חלום. צילום: עקיבא לם
עילי בוטנר וילדי החוץ. הופעה שכולה הגשמת חלום. צילום: עקיבא לם

בתור אדם חסר כריזמה ובעל קסם אישי, הכתיבה הפכה לי למקום בו אני יכול להיות אני, המקום אליו אני יכול לרכז אנשים ולהשפיע. בשלב מסוים, אולי אחרי הבלוג של תיקי, ובטח ובטח שאחרי פתיחת 'קצת על הרבה' הכתיבה התפתחה. הבלוג הפך לסוג של יומן. עלו כאן מחשבות כמוסות שלי, שאמנם רק אני אבין, אך גם מי שהיה שותף ליצירה שלהם. הקטע הוא שבגלל שאני כותב עבורי, ולא עבור העולם, לא הבנתי את עוצמת החשיפה. כן, הבטתי בכמות הכניסות לאתר שנושא את שמי בלבד, זה נחמד לדעת שמישהו קורא אותך, אבל איכשהו זה לא חילחל. בשום נקודה לא הגיע אותו חיוך נבוך, עד שאמרו לי: "אתה כותב יותר מדי".

זה קרה היום. "אתה חושף את עצמך באופן חסר גבולות, וזה פוגע בך. אתה צריך להשאיר חלק מזה לעצמך", הוא אמר. כתיבה למגירה הפכה לזרה לי, חסרת תכלית, הרי המילה הכתובה נכתבה בשביל שתיקרא. הכתיבה סידרה לי את הראש, סייעה לי לבנות מחשבות, תיאוריות, היא עזרה לי לפתח הגות של ממש. תחשבו על שרגאי, עומד באותו רגע ומביט בקהל וגרונו מוציא קול שירה, או בבוטנר שחושף את כל ה"למה" שמרכיב אותו. אם המבצע סתם המום מעצם זה שהוא הגיע לאן שהגיע, המחבר הרי פותח את הדלת אל צפונות ליבו, אל סודותיו הכמוסים ביותר, אל האהבות והאכזבות שלו – ורואה את הקהל מגיע.

ואז נפל לי האסימון. התפוצה של 'שביעי' מגיעה לשישים אלף(!) עותקים. גם אם נניח שמרבית הקוראים רק מרפרפים על עלון השבת, ברור שכמה אלפים כן קוראים אותו, וכשיש סיפור טוב, משהו מעניין, אז בטח יותר. מי אני בכלל שאזכה לזאת? וכשכמות הכניסות לבלוג עולה על אלף בחודש, אז עוד יותר. מי אני שזכיתי לכך?

 

קצת על הדרך

מה אתה מסמן לי?
הכל שאריות של החיים
הצלחות קטנות
מפגש נשמות
הכל רק לרגע
נוגע לא נוגע

מה אתה מנסה לומר
הכל משתנה ונשאר אותו דבר
תיאוריות על מלאכים
ואני לא יודע מה אני
מה תפקידי,
גואל או נגאל?

מה השיעור הבא
היש דרך חזרה
הכל בא וחוזר
כמו גל גדול
ואני שואל
לאן הולך הכל?

כל הנחלים זורמים
למקום שבו יש דגים
ואני בבריכה,
מחכה עם חכה,
למי שיצוף וישחה לצידי
או שהוא מחכה לי?

במקום שבו
אין אנשים
השתדל להיות.
איש.

 

קצת על אחרי מות

פרשת השבוע מתחלקת לשני חלקים, הראשון מדבר על קרבנות יום הכיפורים, השני מדבר על איסורי ערווה. ומה הקשר לטבעונות? היות והתורה מניחה כאקסיומה כי הבהמה ראויה להקרבת קרבן, ויותר מזה, התורה אף אוסרת על שחיטה מחוץ לאוהל מועד.

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר… אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז, בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה, לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה–דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ.   לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לַיהוָה—אוֹתָם"(ויקרא י"ז, א'-ה').

כלומר, מכאן אנו רואים התפתחות מסוימת ביחס אל החיות. לא רק שהאכילה שלהם אינה מעשה שלכתחילה, כפי שלמדנו כבר בבראשית(והותרה אכילת בהמות רק לאחר המבול), אלא שהיא ראויה רק במקום אחד – המקום הקדוש ביותר לעם ישראל בנקודה זו – אוהל מועד. כל השוחט מחוצה לאוהל מועד, נכרת מעם ישראל. אז איפה זה מציב את הטבעונות? בנקודה משונה. הניסיון להאניש את החיות, להימנע מהריגת בעלי החיים הוא נכון במידה מסוימת, אך מצד שני הוא מפספס לחלוטין נקודה שהתורה מציבה בה את החיה – העלאה של בעל החיים לקדושה.

ההבדלה בין קודש לחול נעשית גם בבני אדם.

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.   כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ.   אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם:  אֲנִי, יְהוָה

(ויקרא י"ח, א'-ה')

הקדושה היא מה שמבדיל בין הקרוב לה' לרחוק ממנו. העמים שנמצאים בארץ המובטחת חוטאים בשני חטאים. הראשון הוא שהם נמצאים במקום לא להם, והשני הוא החטאים שלהם, שגורמים לארץ הקדושה להקיא אותם ממש, כי אלו מעשים לא מוסריים. על פי תפיסה זו, גם לארץ יש אמירה באשר ליושבים בה, ולא בכדי כשהמרגלים ידברו בדיבת הארץ יאמרו "ארץ אוכלת יושביה".

דבר נוסף שיש לציין כאן הוא אופן השמירה על חוקות ה'. ניתן להביט בתורה כמכלול של איסורים מייסרים, אשר אינם רלוונטיים לשום דבר, ולצאת מכלל שמירת המצוות די בקלות. אפשר להביט עליה כמיתוס ואפשר לבחור להאמין בה. אך מי שבוחר להאמין בה, חורת על עצמו מסגרת מסוימת. במסגרת זו יש בסיס מסוים שמקבל כהנחת יסוד את הבחירה ההדדית בין ישראל ואלוקיו זה בזה. זוהי הברית בין הבתרים, זוהי ברית המילה, זוהי ההשגחה הפרטית.

לכן ה' מוסר לעמו איסורים שבעיקרם שלל איסורים שאפיינו את העמים אותם מעביר מן הארץ, ציוויליזציות בקריסה, שהקריבו את ילדיהם לאלילים, גילויי עריות שחושפות אובדן גבולות מיני, שפירושו בין השאר גם הפיכת המין לאמצעי להנאה בלבד, עד כדי אפילו משכב עם בהמה. את כל אלו אוסר ה' על ישראל למען מטרה אחת:

אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה:  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.   וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ.   וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, וְלֹא תַעֲשׂוּ, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה:  הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.   כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ.   וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.   כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה–וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת, מִקֶּרֶב עַמָּם.   וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ, בָּהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא י"ח, כ"ו – ל').

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “קצת על הרבה – מוצ"ש אַחֲרֵי מוֹת

  1. פינגבאק: קצת על הרבה – מוצ"ש נָשֹׂא | קצת על הרבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s