מדד הבית – פוסט מיוחד

הר הבית הוא סוגיה רגישה. הוא רגיש כי בתוך כל יהודי שהוא, נמצא בו צד משיחי קטן. הקול הזה, שקורא בתוכנו, מצפה לעולם טוב יותר, עולם מתוקן. מתחת לרבדים הפשוטים של התמיכה או ההתנגדות לניסיון הישראלי להחיל את ריבונותו על ההר, מתגלמת לה מלחמה של חלומות.

אמש התקיים דיון היסטורי בפרלמנט הישראלי. במשכן הכנסת דנו על מקום הקבע של משכן ה', על הר הבית. חברי הכנסת מימין ומשמאל התווכחו על נחיצותה של הריבונות הישראלית בהר הבית, דתיים וחרדים התפלפלו על ההיתר ההלכתי באשר לעלייה אליו, והח"כים הערבים הצביעו ברגליים, באומרם: הדיון הזה מיותר.

היופי בחביות נפץ כמו הר הבית הוא שלמראיתם אין אפשרות לשקר. האמת מתגלה מיד. הקיצוניות של הנושא, הרצינות שלו, המשמעויות וההשלכות שלו מבהירות בהחלט כיצד הוא נתפס בעיני שליחי הציבור שלנו. היו שבחרו שלא להגיע, היו שבחרו להיות נוכחים בגופם אך לא בדבריהם(הם הקובעים במקרה הזה) והיו שבאו והתייצבו עם מיטב טיעוניהם ופלפוליהם, חלקם בדברי דמגוגיה רבתית וחלקם בדברי טעם של ממש.

חברי הכנסת של הסיעות הערביות, כאמור, החליטו להחרים את הדיון. האמירה כאן היא בוטה, גם אם אינה מפורשת. כל דיון על ריבונות ישראלית אינו רלוונטי עבורם, משום שהם אינם מוכנים להכיר בה כלל. מצד שני, היו שרים בכירים וכמובן, ראש הממשלה, שהדירו את רגליהם מן הדיון. הפרגמטיות הפוליטית אינה פשוטה לעיכול, אך היא מתקבלת על הדעת. תגובות העולם הערבי הדירה שינה מעיניי מנהיגי האומה העברית, בייחוד בימי שלום. האיומים הירדניים, המהומות התכופות בהר הבית, הזיכרון הקולקטיבי שמאשים את אריק שרון בפריצת האינתיפאדה השנייה, ואפילו הזיכרון האישי של נתניהו ממהומות מנהרות הכותל כמו מאותתות מן העבר. המהומות, הרעש, הלהטת הסכסוך הרגיש ממילא, הופכים כולם את סלע המחלוקת להר נפץ.

כאשר אתם מדברים על חביות נפץ, נכונה טענתה של חוטובלי, שאמרה ש"מדינת ישראל היא חבית נפץ", וכל בעל שררה שמדיר עצמו מחבית נפץ כמו הר הבית, יש מקום אמיתי לערער על יכולתו להתמודד עם חביות נפץ אחרות, וזה נכון גם לגבי אנשי השמאל וגם לגבי אנשי הימין. באשר לאנשי ה'מרכז', הנה נחשפו פניו האמיתיות של המרכז. בניגוד לערבים שרואים בדיון על הריבונות בהר הבית דיון מיותר, אנשי המרכז אינם מסוגלים להביע דעה בנושא זה. הוא טעון מדי עבורם. ההישגים שהוא תובע הם מידיים, אין חלומות. למרכז אין עתיד, יש עכשיו. למרכז מתנקזים כל האידיאולוגיים הפרגמטיים, אשר מותירים את חלומם העתידי מונח בשולי הדרך לטובת המעבר המידי קדימה. כמו חסרי העתיד, הם מתמקדים רק בהווה.

חשוב להקשיב לח"כים החרדיים, שדיברו על תורה ועל הלכה. הם דיברו על עולמה הפגוע של תורת מרן הקדוש, ועל האיסור ההלכתי לעלות להר הבית. "כשייבנה המקדש", הם אמרו, בלי נטילת אחריות על המציאות ועל המצב כפי שהוא כיום. עבור החרדים, הדיון על הר הבית חושף את הפנים הגלותיות של החרדים. אלו שדבקו בעבר ולא מוכנים ליטול החלטה שתוביל אותם לעתיד כלשהו. בית המקדש ייפול מן שמיים, בית המקדש ייבנה, בית המקדש יגיע. הם לא יביאו אותו.

אנשי השמאל האשימו את הימין בפירומניה. "פייגלין הוא מפקד מצעד הלהביורים שרוצים להצית את הר הבית", הטיח איתן כבל ברוב להטוטנות. נחמן שי סבר שמדובר בפיצוץ חבית הנפץ, זהבה גלאון טענה שתומכי הריבונות מנסים להפיל את ההסדר המדיני "זו פרובוקציה שמטרתה להרוס את יחסי ישראל עם העולם הערבי". אילון גילאון ציטט את הנביא: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". מוטיב שזור בין כל אמירות נציגי מחנה השלום,  הוא ההתחשבות בדעת העולם. אך גם זהו רק כיסוי, שאם נקלף אותו נמצא משהו עמוק יותר בהתנגדות שלהם לריבונות יהודית בהר הבית, והיטיב פייגלין לצטט את משה דיין שאמר "מה לנו הוותיקן הזה?". עבור השמאל, הר הבית מציב תמונת מראה לחלום שלהם. לא שלום ולא שוויון. הדרך להר עוברת בכיבוש, הבית משמעו בחירה בעם היהודי כעם סגולה. הבחירה הזו היא כמובן 'אופיום להמונים', כמאמרו של מרקס.

חלום הריבונות הלאומי פועל בשלוש גישות. האחת היא בשם שיח שוויון הזכויות, השנייה נועדה להפריך את טענות הבעלות הערביות על ההר והשלישית היא הקשר ההדוק אל שרשרת הדורות. אנשי הימין ניסו להציג את האבסורד במצב הקיים. "לה אילהה, אילא אללה ומוחמד רסול אלה", ציטטה רגב את תפילות המוסלמים בהר הבית, והציעה חלופה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!". שמעון אוחיון ציין את אזכורי ירושלים בקוראן, שם תמיד מדובר בהקשר לעם היהודי. יריב לוין דיבר על שרשרת הדורות, ועל חובת נבחרי הציבור לשמור על הקשר ללב האומה. פייגלין, יוזם הדיון והדובר הפותח, הזכיר שהכמיהה היהודית לארץ ישראל "לא הייתה לתל אביב, ואפילו לא לכאן(הכנסת), אלא למקום אחר. אל הר הבית".

המאבק על הר הבית הוא לא מאבק של מה בכך. השמאל נוהג להאשים את הימין בהסחת הדעת מהדיון, בהסתה פרועה, ובהפחדה במידת הצורך. שימו לב לטיעוני השמאל. כשהם קוראים להר הבית חבית נפץ, הם מסירים את מימד הקדושה ממנו והופכים אותו לנטל, לדרך שיש לפחד ממנו. כשהם טוענים שיש לאחרים זכויות לגיטימיות על חלקת ההר, הם מתכחשים לקשר שלנו אל ההר. כשהם מקבלים בזרועות פתוחות את הדרת היהודים מהר הבית, הם מודים שאין לנו חלק ונחלה בו יותר.