קצת על הרבה – מוצ"ש תְּצַוֶּה

כשכולם מנסים להרזות סביבי, אני נתקל בבעיה חמורה. אני לא מבין על מה הם מדברים. אני כבר שנים מנסה להעלות במשקל, ולא הולך.

קצת על הרזון | קצת על השמאל | קצת על תג מחיר | קצת על גיוס חרדים | קצת על המום | קצת על המינתיפאדה | קצת על קסטרו | קצת על פרשת תְּצַוֶּה

קצת על הרזון

"לא! אל תרים אותי!" היא אמרה. היא את זה כמה פעמים, 'היא' הייתה כמה נשים. "אני כבדה מדי" היא אמרה, אבל התכוונה רק בשבילי. אני בחור דק. בכיתה ג' שקלתי 20 ק"ג, בכיתה ד' 22. היום אני שוקל משהו כמו פי 3 מזה. אני גם לא גבוה באופן מיוחד, ואין לי מה לעשות עם זה. אבל עם המשקל יש לי. בערך.

יש טרנד כזה שרץ עכשיו, של צניחה חופשית במשקל. יש מי שרץ כל יום, יש מי שהולך לחדר כושר, כל אחד ומה שהוא יכול. רק אני נתקעתי מהצד השני של המשוואה – רזה. שחיף. צנום. דק גו. שק עצמות. עור ועצמות. דיקט. מקל. כולם מחפשים לרזות, כאילו זה איזה אידיאל יופי מסוים. אפילו המוכרת מ'זיפ' אמרה לי שזה טוב שאני רזה, ולא בשביל משהו, אבל בנות לא באמת אוהבות גבר רזה.

בסרט 'אפקט הפרפר' אשטון קוצ'ר מתגלגל ממקום למקום כך שבכל פעם שהוא משנה משהו קטן בעבר, הוא מושפע מזה ישירות להווה מסוים שהוא הגיל והזמן בו הוא נמצא באותו רגע. באחד הסיבובים הללו הוא נמצא בבית הסוהר, שם הוא מבין שמי שאוכל לאט אוכל פחות – כי אז יש יותר זמן להשלים ממנו את המנה. בסבב הבא הוא מגיע אל אשה שמטפלת בו והוא נלחץ כאשר היא מתקרבת לאוכל שלו – ואז היא מניחה שהוא הגיע ממשפחה גדולה, בה המשאבים מוגבלים יותר. ובכן, אני הגעתי ממשפחה קטנה, רק אני ואחותי, תמיד היה זמן ומקום לאכול, אז לקחתי את הזמן.

כשאוכלים לאט, מסתבר, שבעים מהר יותר. וכשובעים מהר יותר, רעבים פחות. וכשרעבים פחות – אוכלים פחות. וכשאוכלים פחות, שוקלים פחות. וכששוקלים פחות, רזים יותר. זה די פשוט, ודי אי אפשר לצאת מזה. אז אני מנסה להעלות את המשקל בדרך היחידה שאפשר – לצבור מאסה, אבל גם שם התחום מסובך. כמו תורה, כשאין זמן או כח – זה הדבר הראשון להפסיק איתו. ההבדל בין הרזים לשמנים הוא שלשמנים יש מטרה מוגדרת, והבריאות שלהם תלויה בזה, שלי לכאורה לא.

קצת על השמאל

פורסם ב'כיפה'

בשבוע שעבר, למדנו להכיר את ספיר סבאח, תלמידה ב"אורט" קרית טבעון. היא הלינה על המורה שלה לאזרחות שהתבטא נגד חיילי צה"ל, אז הוא לכאורה טען כי צה"ל אינו הצבא המוסרי בעולם. בעקבות הפצת הסיפור בתקשורת(ואולי דווקא בפייסבוק של בן ארי) נדרש גם משרד החינוך והנהלת אורט. מיד קמו כל הליברלים ודרשו את לשמור על חופש הביטוי האקדמי, את זכותו לבטא את דעותיו כנגד צה"ל.

עד כאן הכל היה בסדר, אפילו ישראל שירן, מורה שפוטר בגלל רדיפה פוליטית ונעמד לצידו. ואז הגיע ראיון מדהים בערוץ 2, בוא אירחו עמית סגל וליאור פרידמן את חברו של ורטה, רם כהן, מנהל בית הספר התיכון ע"ש אלתרמן בתל אביב.

כהן התיישב בגו זקוף, אינו מתיירא ואינו פוחד לומר את דעתו. כהן עצמו קרא בעבר להצביע לחד"ש ולמרצ, וגם הביע את דעותיו נגד הכיבוש. לגיטימי? אולי. זה אותו כהן שהודה שיתקשה להעסיק מורה מתפוח שתלמד אזרחות. כסגל שואל אותו על הצביעות בין דרישתו לשמור על חופש הביטוי של חברו ורטה ובין רוחל מתפוח, הוא משיב בפשטות: "אני אומר לך בכנות רבה… אני מאוד אתקשה להעסיק אותה. אדם שעצם קיומו ומגוריו הם על חשבון אוכלוסייה פגיעה..". כשהמראיינים מקשים עליו עוד – הוא מבהיר: "היישוב המסוים הזה אינו נכלל ברשימת היישובים שמדינת ישראל אינה צריכה אותם… תפוח, או יצהר, או בית אל, או שילה תקועים כמו עצם בגרון של אוכלוסייה פלשתינית…".

לאורך כל הראיון אנחנו רואים מוטיב חוזר בין דבריו של כהן. דה לגיטימציה מוחלטת למי שאינו מסכים איתו, הוא רואה את המתנחלים כאכזריים ברמה המוסרית, תוך כדי שהוא מזלזל באינטליגנציה של כולנו, כשאין לו בעיה להודות בחוסר העקביות הרציונלית שלו.

מקרה נוסף שהגיע השבוע הוא החרם הזכור לטוב של אחינועם ניני. כזכור, זכאית לקבל את פרס אקו"ם בסך עשרת אלפים שקלים, אך היות ואריאל זילבר, שחצה את הקווים אל עבר הימין הקיצוני, היא בוחרת שלא לעשות זאת. "הבחירה להעניק לאריאל זילבר פרס מפעל חיים הינה הפניית עורף לאחריות ציבורית", היא כותבת יחד עם שותפה המוזיקלי. "שלא כמו בהליך בחירות דמוקרטי, בו הציבור זכאי להיחשף למגוון הדעות והעמדות ומתוכן הוא בוחר את מנהיגיו על פי שיפוטו, במקרה של אריאל זילבר ה'ממסד' עצמו כבר בחר, חגג, אישר, טיהר ולא ביקש הבהרות או התנצלויות. לציבור לא נותר אלא להריע ולאמץ בחום

""אפשר וצריך לשאול, האם בקרב מעגלים רבי השפעה בתחומי התרבות יש מקום לביטוי של עמדות וערכים הומניסטיים בכלל? או שמא העמדה הפוסט מודרנית הביסה כליל את רוח החברה הליברלית ואת הזדהותם של אמנים בפומבי עם ערכיה? האם יש מקום לאמיל זולא שנלחם ב-1898 את מלחמתו של דרייפוס בישראל של 2014?

""איננו קוראים בשום אופן להחרים את אריאל זילבר האמן. יתרה מזו, היינו רוצים להאמין שהוא אכן ינצל את הבמה המכובדת שניתנה לו ויבהיר בפני הקהל מעט מן הדברים המיוחסים לו, ואולי גם יתנצל בפומבי בפני ההומואים, הערבים, היהודים החילונים, משפחת רבין, מדינת ישראל, 'פושעי אוסלו', צה"ל, עובדים זרים ושאר גויים.

"בשבוע בו הלכה לעולמה שולמית אלוני אנחנו הוגים במשנתה. אין אנו מצטטים את 'אני מאשים' של אמיל זולא, אלא מסתפקים ב'אנחנו מתביישים בשם הציבור' ומוותרים על קבלת הפרס למרות הערכתנו הרבה לאקו"ם".

אם לרוחל מתפוח עשה כהן עיוות מוסרי, מזילבר עשו דמון. הוא מנוגד לכל הערכים שבהם ניני ושותפה המוזיקלי מאמינים, ולכן הוא אינו ראוי להיות שותף באותה הבמה איתה. אז מה אם יש וועדה שמעניקה את פרס אקו"ם? החוש המוסרי של ניני מפותח ומתקדם יותר, לכן היא מחליטה אם הוא ראוי או לא, וזילבר – מה לעשות, לא ראוי.

ואם זה לא מספיק, אז מוזיקאי נוסף שסופג את נחת זרועו של אמת המוסר השמאלית הוא אהוד בנאי, שכידוע דווקא דוגל בפתרונות של יותר שיג ושיח. יובל בן עמי, הבן של(עודד), הגיב לחרם של ניני. גם הוא כמובן לא סופר את זילבר. "הרבה יותר נוח לי עם זילבר, שלא מופיע במעטפת של מיינסטרים. כולם יודעים שהוא התחלק על השכל. כולם יודעים שהוא מוזיקאי גדול. עם זה אפשר לחיות. אני מכבד את המהלך של אחינועם ניני, אבל לא הייתי נוהג כמוה".

אבל גם לו יש מה לומר, גם לו יש קו מוסרי שהוא מסרב לחצות אותו. "אנשים שמקדמים כיבוש והתעללות בקטע 'סבבה', ושאצלם קבלת הסטטוס קוו החולה היא חלק מיום יום בנאלי, כמו עידן רייכל, שמרבה מאוד להופיע בהתנחלויות בלי להביע שום עמדה פוליטית מפורשת, מפריעים לי הרבה יותר. הבעיה היא בהפיכת הכיבוש לא-פוליטי, לבלתי נראה". כמובן, כשיש סמכות כלשהי שמערערת על היכולת שלו לקבוע מה נכנס ומה לא – "כשהעורכת הציעה להשמיע שיר של אהוד בנאי מיד אחרי הופעתו בסוסיא, הודעתי לה 'לא בבית ספרנו'".

המקרה הזה שוב מראה איך הם רואים אותנו המתנחלים. תקועים כמו עצם בגרון, יוצרים מציאות שבלתי אפשרי להתנתק ממנה. או שאפשר לזלזל באינטילגינציה שלהם(זילבר) או שאפשר להוקיע אותם מוסרית(רייכל), או שאפשר להתעלם מהם לחלוטין(בנאי) במידת הצורך.

נחזור אל סבאח. בדיון פייסבוק שערך כתב ערוץ 2 אילן לוקאץ' על הפרשייה, התגלגל הדיון למחוזות ה"תקשורת השמאלנית". על כך השיב לוקאץ': "אני לא אתן לך רשימה שמית, מסיבות ברורות, אבל יש ימנים. כמובן שיש יותר שמאלנים, אבל זה בגלל שיש מיתאם בין איי-קיו לבין נטייה שמאלה, ובכירים בתקשורת נמצאים בדרך כלל מעל לממוצע".

מה שיוצא מכל המקרים הללו הוא שהשמאל רואה את הימין כעילג, אכזרי בצורה שאין כמוה, דמון של ממש, ובייחוד – לא שווה ערך לאנשי השמאל.

ואם כל זה לא הספיק, אז אחד מאבות התנועה המשיחית והאובססיבית הזאת החליט לפתוח פה. "אחים זה עניין של הגדרה, המתנחלים הם לא אחים שלי. האחים שלי הם אנשים שיש בינינו לשון משותפת, ובעיקר ומה שהכי חשוב בעייני זה שיש לנו ערכים משותפים. האחווה הדמית, הדם היהודי, אני לא מאמין בזה", אמר יוסי שריד לגלי ישראל.

"אין דבר כזה מדינה יהודית, מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, אני מקבל את המושג של הרצל 'מדינת היהודים'".

בימים בהם הימין מוביל את המשא ומתן על ירושלים, כשהמפלגה הדתית בקואליציה משלימה עם ערעור מוחלט של ערכי המשפחה, בימים בהם פניה של ההתיישבות מוכתמת בצבעים שחורים, הגיע הזמן להבין ולהפנים את שיטות השמאל. לא לנהוג באלימות, לא לקבוע עובדות בשטח, אלא לקחת את כינוי הגנאי שהם הדביקו לנו בשתי ידיים ולומר בקול גדול: אנו אדוני הארץ. כל טיעון שמאלי ראוי לערעור. כל ערך שמאלי הוא מעוות מוסרית. כל איש שתומך בערכי השמאל, תומך בהפיכת העיוות לנורמה. אנחנו במלחמת תרבות, הגיעה הזמן שנפעל בהתאם.

קצת על גיוס חרדים

משהו מיוחד קרה בערב יום חמישי. החרדים יצאו להפגין ברחבי הארץ על עניין תקצוב הישיבות. כזכור, שופטי בג"ץ החליטו שהעברת תקציבים לישיבות שתלמידיהן קיבלו פטור משר הבטחון אינה ראויה ושר האוצר  החליט לעצור את העברת כל התקציבים לישיבות, עכשיו. שוב בג"ץ רובע לנבחרי הציור מה לעשות, שוב שר האוצר נכנע לפופליזם זול ותוקע את העסק.

והחרדים? הם יצאו במה שנראה כמו ניסיון כלים למשהו שיכול לחזור על עצמו. אבל בעיה אחת קטנה הייתה פה. לרוב ההפגנות ההמוניות שלהם הם מביאים הרבה יותר אנשים, הפעם הם לא הצליחו לחסום כבישים באופן משמעותי. כך שהניסיון להיות חלק מהמאבק הוא מעניין. עוד דבר שאפשר לציין פה הוא העובדה שהם מפגינים כנגד החלטה של שר בממשלת ישראל וכנגד החלטת בית המשפט הישראלי. כמו עם המחאות שלהם נגד מצעד הגאווה, כך גם פה – השאלה תהיה חייבת להישאל: נגד מי אנחנו מפגינים, מה שדורש הכרה. הדרך משם להבנה שהם מחויבים להשתייך לכלל היא קצרה.

אבל הפיל בחדר עוד לא נדון: גיוס חרדים. בעד? נגד? לא יודע. שירות צבאי הוא לא קודש עבורי. צבא ההגנה לישראל הוא כלי ביד השלטון. הוא יכול לצאת למלחמות ולמבצעים והוא יכול לבצע גם גירושים ופינוי יהודים והריסת מבנים. כחלק מהחוזה הבסיסי ביותר של המדינה באשר היא הוא להגן על תושביה, ומתוך כך הם, המרכיבים אותה מחוייבים לסייע להגנתה. אבל האם הצבא קורס ללא החרדים? האם אין שמנת בצבא? אבטלה סמויה וגלויה? תפקידי סרק? הכל קיים.

ומצד שני, האם אין בשירות הצבאי כדי לבגר את האוכלוסייה שלנו? להעניק איזו שדרת ערכים מסוימת? לחזק את שותפות הגורל שלנו, את האחדות, המפגשים הבלתי אמצעיים עם אנשים מסוגים שונים לחלוטין? יש ויש.

אז האם צריך לגייס את החרדים? לא. האם החרדים צריכים להתגייס? לחלוטין כן.

קצת על תג מחיר

רביעיית גילפורד הורכבה מארבעה אירים צעירים, אשר הואשמו בימי מאבק המחתרת האירית להיפרדות מאנגליה. ה-IRA  הצליח לשגע את הרשויות הבריטיות, עד שאלו חיפשו שם – כל שם, על מנת להראות כי הם מטפלים בטרוריסטים. ארבעת הצעירים נקראו על שם פאב גילפורד שפוצץ על ידי המחתרת. בדיונים המשפטיים הארבעה טענה כי אין לה קשר כלל למקרה, אך תחת הלחצים הכבדים שהופעלו עליה, בחקירות המשטרה הם הפלילו את עצמם, כאשר בהמשך התגלה כי המשטרה ערכה את דבריהם בהתאם לתוצאות הרצויות.

השבוע הצליחה המשטרה סוף סוף לשים ידה על מבצעי פעולות תג מחיר, כאשר שר הבטחון, משה יעלון, הפעיל תרגיל משפטי נחמד – הוא שינה את ההגדרה של 'תג מחיר' ל"התאחדות בלתי מותרת"(כל חבר בני אדם, בין שהוא מאוגד ובין שאינו מאוגד, ויהיה לו כל שם שהוא (אם יש לו שם) מזמן לזמן, אשר ממליץ, מסית, או מעודד בחוקתו או בתעמולתו").  לצורך כך, יכול היה השב"כ למנוע מהחשודים להיפגש עם עו"ד במשך שמונה ימים. זכות להליך הוגן? תשכחו מזה. הרשויות רוצות לתפוס ראשים, וכמה שיותר מהר וכמה שיותר ראשים, כמה שיותר טוב.

באשר לפשע עצמו – מוטב להפסיק עם תג המחיר כמה שיותר מהר. בדרך למטרה שיש לנו להשיג – זה מכוער, זה טיפשי וזה פשוט לא יעיל למטרות שלנו. והמתנחלים? מוטב שיחזרו לטכס עגלה ערופה, ויאמרו – לא אנחנו ריססנו את הגרפיטי הזה.

קצת על המום

הבעיה במשיחיות השמאל היא שהיא השתלטה לחלוטין על השדרה המרכזית של התודעה הימנית. אם פעם אנשי שמאל סהרורי כמו אורי אבנרי היו מדברים על שתי מדינות לשני עמים, היום זו התודעה שמוליכה את ממשלת ישראל. אבל ממשלת ישראל היא לא בדיוק ממשלה, אלא תרכובת של מה שהגדיר ריזמן כ'קבוצות וטו', כאלו שמתנגדות אלו אל רעותה על מנת למנוע מאידיאל גדול מאוד שלה להתקיים. בנט מתנגד לחזון השלום של לבני, לבני מתנגדת לחוק המשילות של ליברמן, שמתנגד לגניבת הנושאים ה'אזרחיים' של לפיד שמתנגד לקיצוניים בליכוד שמתנגדים לדיבורים המיותרים של ראש המפלגה שלהם.

ובחזרה למום, על פי וואלה, נראה כי נתניהו קיבלו את מתווה מקובסקי שפורסם כאן(ובאתר מידה) שמדבר על חילופי אוכלוסין קלים, כאשר היהודים שגרים מדרום לגוש עציון (כולל אותי) יצטרכו למצוא בית חדש. כדי לשנות את מה שכתבתי על המשיחיות של השמאל, צריך ליצור חזון משיחי חדש של הימין, אבל בניגוד לרעיונות ההזויים של השמאל – אנטי-פרגמטיים ככל שיהיו, הם מוכרחים להיות פרקטיים ובהתאם למציאות בשטח, מחובתנו לקחת אחריות ריבונית על המצב כאן.

קצת על המינתיפאדה

להיטי השבוע: ארבעה ערבים נתפסו בניסיון להתחפש לערבים ולפוצץ אוטובוס. כרגיל, ערבים ירו טילים, יידו אבנים, השליכו בקבוקי תבערה ועוד. אין אינתיפאדה!

קצת על קסטרו

אמצע חופשת סמסטר היא זמן טוב לחזור ולבקר את ירושלים, היא גם זמן טוב לעשות קצת קניות. אז נסעתי אל קניון ממילא, הסמוך לעיר העתיקה בירושלים. נכנסתי לחנות אחת, ואל אחרת, ותוך כדי שאני הולך אני שם לב שחנות מוכרת, גדולה, מחדשת את הסניף שלה במקום.

מדובר בחנות גדולה, עם ארבע חלונות רחבים, ומרחב פנימי משמעותי בקניון הרחוב הירושלמי. היא גם מחולקת לשתי חנויות – מחלקת גברים ומחלקת נשים(הגדולה יותר, והמדוברת יותר). הבטתי בחלונות, שהצביעו ימינה, על הסניף הזמני של הרשת שכן פתוח. על זה שלא נכתב בשתי שפות "בקרוב! חנות חדשה לנשים, גברים וילדים!". אם הכיתוב לא יורד לכם בגרון כמו שצריך, שהתחביר שלו לא מיטבי, אין על מה להתפלא. מדובר בתרגום סימולטני שלי(ע"ל). השפה הראשונה היא אנגלית, השנייה היא ערבית. ארבע חלונות, שני שלטים לכל שפה.

סמליות המעשה הזה היא מובהקת. חברה שתולה שלטים כאלו מכוונת לקהלי יעד מסוימים. לאחד היא תפנה בשפתו, הרי יש אוכלוסייה ערבית לא קטנה בירושלים, בייחוד בממילא, אשר סמוכה לרובע המוסלמי בעיר העתיקה. הגיוני לפנות אליהם בשפתם שלהם, אפילו אני אסכים על זה. בקניון מסתובבים תיירים רבים, הוא פונה מעצם אופיו אל הקהילה הבינלאומית שמגיעה לאיזור, אפילו חיילי או"ם הסתובבו שם. האווירה בממילא ייחודית, והמרקם המיוחד של אנשים שמסתובבים שם מעניקה תחושה קוסמופוליטנית אולי יותר מבכל ירושלים(זה דומה למדרחוב בן יהודה, רק שבממילא נקי יותר).

אבל יש שם אוכלוסייה נוספת שנמצאת תדיר. אוכלוסייה שמגדירה את ירושלים כבירתה, אוכלוסייה שנמצאת תדיר בדרך ממרכז העיר אל עבר העיר העתיקה, אוכלוסייה שהיא בעצם הרוב בירושלים. אבל האוכלוסייה הזאת מבינה אנגלית, כך שלא צריך לכתוב בשפתה. הרי אם בשלטים הללו חיפשה החברה 'דו-קיום', או 'אוניברסליות', אז למה לא להוסיף כיתוב קל בעברית, כזה שיעצים את האוניברסליות – שייתן מקום לכולם, גם לנו, וגם להם.

מיד כשראיתי את זה, העלתי תמונה לפייסבוק. מהר מאוד הפרסום תפס תאוצה, קיבל שיתופים רבים ואף שותף על עמוד הפייסבוק של החברה. בבוקר שאחרי ראיתי ששירות הלקוחות של החברה מבקש להצטרף לרשימת החברים שלי. הם כתבו לי כך:

עקיבה היי, שלחנו לך בקשת חברות בהמשך לפנייתך על דף הפייסבוק , רתינו להגיד לך תודה רבה על תשומת הלב, בקרוב תיפתח החנות המחודשת בקסטרו ממילא.
אנחנו בעיצומן של התקנות השילוט במקום ועוד היום יעלה גם השילוט בעברית
סופ"ש נעים מיכל מקסטרו

כיוון שלא לא-הבנתי-מה-כתוב-בשלט-כי-אני-לא-יודע-אנגלית-וערבית, מיכל הניחה שהיא צריכה להסביר לי ש"בקרוב תיפתח החנות המחודשת בקסטרו ממילא", יכול להיות שסייעתי לה להפיץ את הבשורה בקרב לקוחותיה – כאשר פרסמתי את זה. המשפט השני הוא כבר באמת זלזול באינטיליגנציה: "אנחנו בעיצומן של התקנת השילוט במקום". באמת? כי מאיפה שאני ראיתי את זה השילוט נראה די יציב, כאילו הוא מוכן להישאר למשך התקופה הנחוצה להם עד להכנת החנות במלואה. אני מצטער, אבל אני לא מצליח להאמין למיכל מקסטרו, באשר לכוונה המקורית שלהם להעלות שלטים בעברית, ואם כן – אז איזה שיקול הגיוני מעדיף עברית על ערבית? אם אלו השיקולים של קסטרו, שוקל את השיקולים שלי. קסטרו הפסידה לקוח אחד.

קצת על תְּצַוֶּה

בשעה שבית המקדש היה קיים, או המשכן, וישראל בתיקונו, אז כהן משמש בתפקידו.

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (כ"ז, כ').

הפרשה הזאת, כמו הרבה מהפרשות שעוסקות בירידה לפרטים בעצם חוזרת על דרכים רבות לומר לנו שמה שאנחנו עושים משנה. הוא משפיע על מי שאנחנו, על מה שאנחנו חושבים, על הצורה בה אנחנו מתנהגים ועל הדרך בה אנו רואים את העולם.

מתוך כך, ברור שהכהן הגדול, זה שמייצג את האומה מול הקב"ה, יילבש בגדי תפארת.

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן:. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי: וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי:

אחרי כן, התורה מתחילה לעסוק בהקרבת קרבנות.

 וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל: . וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: . וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ: . וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב | הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת | שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא: (כ"ט, י"ט-כ"ב).

המטרה של כל המעשים, הביגוד, הקרבנות, הפולחנים האלו היא אחת:

 וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:

אהיה כנה, לא פשוט לי להבין את כל זה. אני מצטמרר מרוב הדברים הכתובים כאן. עצם המחשבה על משיחה בדם, והרג בעל חיים לשם האל נראה לי אישית קצת פגאני ולכן אני לא נכנס לעומק הדברים. כפי שכבר ציינתי בעבר, אם יוקם בית מקדש בימינו אני מניח שהוא יהיה שונה. לא יהיו בו הקרבות של בעלי חיים, ולפחות כך אני מקווה. בעולם בו התעללות בבעלי חיים-פיטום, הרג בשביל פרוות וצמחונות, לא נראה לי שייך מקום מרכזי בו מקריבים חיות. אמרתי גם שמטרת הקרבן היא למצוא את הזעזוע, להבין שזה יכול להיות המקום בו אנו מבינים כי החיה סובלת במקומנו. כיום אין בית מקדש, ודרכנו להתקרב לה' היא באמצעות תפילה. לא תמיד קל לכוון את הלב למקום הנכון, להתפלל כראוי, אבל זה נראה לי הרבה יותר אישי, ובמקום כמו בית המקדש-בו אפשר לפנות ישירות אל הקב"ה באמצעות החושן, האורים והתומים, ברור לי שאין צורך בהקרבת בעלי חיים. אם כן, למה בחר ה' בדרך זאת? אני חושב שזה כמו האיסור על נסיעה במכונית בשבת, סתם לים. לכאורה מה הבעיה? זו מנוחה, אז האיסור על בניית מעגל חשמלי הוא דבר אחד, אבל אם אלוקים הוא נצחי למה לא הזכיר את המכונית בתורתו? כי הוא נתן את התורה לדור שלא היו בו מכוניות, או כל כלי רכב. הוא נתן את התורה כפי שיכלו להבין אותה אז, לא כפי שאנו נבין אותה היום. מצד שני יש לציין כי התורה לא משתנת, היא נצחית, אלא אנו שונים ואנו מקבלים נסיונות חדשים להתמודד איתם. התפילה, לדעתי היא קיום הפסוק "ושכנתי בתוכם" כיום, אך עדין חסר קיום "ועשו לי מקדש".

ועניין כל הלבוש והבגדים של הכהנים. והרי מה זה משנה מה ילבש הכהן, העיקר שהוא עושה את העבודה, לא? אלא שכמו המדים, גם כאן הבגד נועד לייצג דבר מה. והבגד, הוא נותן את ההשראה ואת הידיעה של משמעות המעשה.ההכנה המלאה של הביגוד, המשכן והרוח שנותן משה, גורמים לאהרן להיות כהן באמת גדול. האורים ותומים מזכירים לו בכל עת שגורל עם ישראל מוטל רוחנית על כתפיו.

כל זאת על מנת לקדש את הכהן, להבדיל אותו משאר העם, ומשאר הכהנים. הוא אינו מייצג עוד את עצמו. בגדיו אומרים זאת, האורים והתומים, האפוד, החושן, הקרבנות, הכל. החטאים שעשה אינם שלו עוד, הוא כבר אינו מכפר על חטאיו שלו בלבד אלא גם על של בניו, קרובי משפחתו, שבטו וכלל עמו. ולכן כל דבר שמצווה עליו אז, בימינו תקף לכל אחד ואחד מאיתנו. זו אינה קריאה לצאת ולשחוט פרים באשר הם, זוהי קריאה להביט באמת על עצמנו. הרי אין עוד מקדש בו יכופרו חטאנו ככלל, אנו תלויים כביכול רק בעצמנו. אנו כעם, ואנו כאנשים, הכפרה שלנו היא פרטית. העולם כיום הוא כזה הרבה יותר. כפי שבמרכזה של הדמוקרטיה עומד האדם היחיד, הפרט, זהו תוצר של עולם שאיבד את אחדותו. הסקנד לייף(החיים השניים,הוירטואליים) שלנו השתלטו כמעט לחלוטין. האמת היא שהניתוק הוא כמעט מוחלט. איש איש עושה לביתו הוא. בעולם ללא מקדש, ללא מרכז רוחני, ללא איש אחד שבאמת מייצג אותנו – גם מול שמיים וגם כמוביל רוחני, בחלוקת סמכויות אמיתית, אין לנו אחדות. בעולמנו אנו לבד. כשיש כהן גדול כולנו מתאחדים תחתיו, שואפים למצוא את אותה הסליחה מאת ה', את השאיפה הכללית הזו שכולנו נצליח, ונחיה באהבת אמת.