קצת על הרבה: ההפגנה נגד שחרור מחבלים – פוסט מיוחד

"אני לא מאמינה שאני לא יכולה לבוא!" אמרה לי ידידה טובה. "הם אפילו עושים הפגנה כמו פייגלין". היא התייחסה למודעת ההפגנה, שקוראת לנו להצטרף אל השרשרת האנושית שתקיף את כלא עופר. ההשוואה לפייגלין הייתה מתבקשת. כי בזמנים שלפני החתימה על הסכמי אוסלו, אירגנה תנועת 'זו ארצנו' בראשות משה פייגלין את "הצעידה לנשיא", כשהמטרה הייתה ליצור שרשרת אנושית על כביש 1 בין תל אביב לירושלים, שתסתיים בבית הנשיא, כשהדרישה מרבין המנוח היא שיילך לנשיא, ויתפטר.

אך בהפגנה מול מחנה עופר לא הייתה שרשרת אנושית. אדרבא, מול הכלא נוצר מתקן כליאה אחר. הוא נקרא מתחם ההפגנה. כוחות משטרה רבים הקיפו את המתחם, הובאו סדרנים במיוחד שיסייעו למפגינים לחנות כמו שצריך, הגיעו הסעות מכל רחבי הארץ, הכל כדי שיראה כאילו יש הפגנה של ממש. והשרשרת האנושית? "50 הראשונים שאמורים להצטרף לשרשרת, נא לצאת עכשיו מימין לבמה", נאמר בהתחלה. אחרי אותם 50 ראשונים, לא הצטרפו עוד אנשים לשרשרת. לא היה המשך.

אך יש שרשרת שנמשכת. לכל אם עברייה אני מאמין יש חלום: שבנה לא ישרת בצבא. אך בהגיעו לגיל 18, החלום מתנפץ לרסיסים, והוא הולך לצבא. לי יש חלום שכשבניי ובנותיי יגיעו לגילי, לא יצטרכו הם להתגייס למלחמות הימין. אך זה נמשך כבר ארבעים שנה: הפינוי בימית, הסכמי אוסלו, הגירוש מקטיף, והנה עכשיו מוקם לו עוד דור שיודע הפגנות מהן.

"ואקם, נקם אחת משתי עיניי… נקם אחת משתי עיניי מפ-לש-תין!" צעקו הנערים השובבים במעגל שירה, הבנות הצטרפו אליהן בשירת "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". אך למרבה הצער, לא נקמה ולא דרך יש לנוער הזה. הוא הולך בדרך חסרת תכלית, כפי שהלכו רבים מחבריי בתוך כפר מימון לפני תשע שנים. במעגלים. סחור-סחור, בלי להגיע לנקודה כלשהי.

ובינתיים, בעוד הדוברים מדברים, חלק מהקהל יוצא משלוותו: "ביבי בוגד, ביבי הביתה, ביבי רוצח, ביבי מחבל". לא היו שם שלטים שהלבישו אותו במדים של אס.אס, אך הקולות היו קשים מנשוא. "הוא לא בוגד, הוא לא רוצח, הוא לא מחבל!" צעקתי על אחד מהם. "הוא כן מחבל!", הוא ענה. "מחבל? הוא היה בסיירת מטכ"ל, אתה קורא לו מחבל?!". "אז מה?" הוא שאל. "הוא משחרר רוצחים!". "אז הוא טועה, אבל הוא לא מחבל!" עניתי לו. ההמולה בסגנון הזה נמשכה. בתוך תוכי גאתה התחושה הפרדוקסלית – אני איש ימין קיצוני שפוי.

אני בעד ארץ ישראל השלמה, אני נגד שחרור מחבלים, אני תומך בעונש מוות עבורם, ואני מביט במעשיו של נתניהו בחשש ותוהה לאן כל זה הולך. אני מסכים איתו על כל זה – אז למה הוא כל כך מרתיע אותי? למה אני רוצה שהוא ישתוק?

ברקע צועק אדם מבוגר עם מדונה, מיקרופון נייד את ההבלים שלו. "ביבי הביתה. אורי אריאל הביתה. הבית היהודי צריך לצאת מהקואליציה הזאת!". שמו דוד איש שלום, והוא מוכר לי מהפגנות קודמות. אותו האופן, אותה צורת התנהגות. אני מתאפק שלא להכות אותו, ובמקום מבקש מאחת הבנות שהגיעו מספריים, במטרה לגזור את כבל המיקרופון שלו, לפחות אותו לא יוכלו לשמוע. "אל תעשה את זה", אומר לי חבר טוב. "זה פגיעה בקניין", הוא מזכיר. ברגע האחרון התחרטתי, ומאוחר יותר אגלה שזה השתלם.

בינתיים מצטרפים להמולה שני גופים פוליטיים: הבית היהודי ויוצאי תנועת כ"ך. כשעולים חברי הכנסת אני תוהה לעצמי אם אינני כלי שרת של המפלגה הזאת, שמנצלת גופים חוץ פרלמנטריים כמו 'אם תרצו' ו'ישראל שלי' לגיוס קולות עתידי. הרי 'זו ארצנו' סייעה לליכוד בדיוק בדרך הזאת בבחירות 96', כקונטרה למורשת השלום של רבין, ואולי עכשיו הן מסייעות לבית היהודי בבחירות 2015 כקונטרה למורשת השלום של נתניהו. והכהניסטים בשלהם. "תתפטר!", הם דורשים מהשר אורי אריאל. "מכרת אותנו!" הם צועקים לו. אני משתדל להתרחק מהם פיזית בסלידה.

הבנתי שאיש מחברי הכנסת של המפלגה שלי, הליכוד, לא יגיע. לפחות שישה מהם מתנגדים למהלך הזה, אך איש מהם לא חשב לנכון להצטרף למחאה, אפילו לא פייגלין. לא ידעתי למה, הרי קהל של שלושת אלפים איש, כולל נערים ונערות שלא נשלחו על ידי מוסדות חינוך באו מרצון, ועדיין –  הליכוד נשאר על הגדר, מתחבט בין ערכיו ובין דרך מנהיגו, יושב על המדוכה.

בין הקריאות המזעזעות נגד ראש הממשלה ובין חוסר האונות של מארגני ההפגנה, חשתי את שובו של כפר מימון. מולנו בית הכלא, מסביבנו גדרות וכוחות משטרה, ובתווך אנחנו. הדוברים מבקרים את נתניהו על שניצל את רצון מצביעיו לראות דרך אחרת, על כך שהשלה אותם, על כך שחרג מדרכו ושאינו מקיים את שאמר בעבר. הרבו לצטט את דבריו מ-2008:

"הממשלה החליטה לפני ימים אחדים לשחרר מאות מחבלים ואני שואל למה? תמורת מה? מה קיבלנו? בין המחבלים החליטה לשחרר שני רוצחי ישראלים ואני שואל למה? צריכה להיות סיבה מיוחדת יוצאת מן הכלל לעשות דבר כזה ואני עדיין שואל למה? לחזק את אבו מאזן, אבל למעשה, השחרור מחליש את ישראל ומחזק את גורמי הטרור. משדר חולשה ואובדן דרך".

האבסורד בעיניי היה ברור. אמנם נכון שנתניהו חרג מדרכו, אך הוא איננו היחיד שאינו דובר אמת כאן. גם מארגני ההפגנה הבטיחו שרשרת אנושית, ולא קיימו. אז יכול להיות שהם יטענו שהמשטרה לא התירה להם לעשות זאת. הגיוני מאוד אפילו. אבל חוסר המוכנות לחרוג מהקווים שמציירת המשטרה הם אלו שיוצרים דורות על גבי דורות של הפגנות. לא לשווא הנוער מתחלף אחת לדור. כל דור עובר נקודת ייאוש, בה המנהיגים שלו אינם מוכנים לקחת את הצעד הנוסף, בדיוק כפי שקרה בכפר מימון. במקום לפרוץ את הגדרות – הם פשוט עשו סיבובים בתוך הישוב.

החברים שלי, ראיתי, היו מתוסכלים כמוני. יש הרבה אנרגיה בקהל הזה, אבל היא לא מנוצלת לשום דבר. "היי, בואו נארגן שרשרת אנושית", אמרתי. "מה? אתה רציני?" שאלו. "כן". לא ידעתי אם הדבר אכן יהיה אפשרי, או איך לשכנע אנשים לעשות זאת, אבל הייתי בטוח שזה המעשה הנכון. התחלתי לאסוף אנשים בקצה אחד של המתרס, קרוב ליציאה אחת. ובעודי הולך להביא עוד אנשים, אני שם לב שהאנשים שהבאתי כבר אינם. הלכתי על קונצפט אחר: לרכז את השורה מהמרכז לקצוות. התחלתי עם קבוצת בנות שהייתה איתי, והן עזרו לבנות את השרשרת. בעודי מתרוצץ על אדמת הטרשים בין האנשים, משתדל לעשות כמיטב יכולתי לקרוא לעוד ועוד, ראיתי את השרשרת צוברת תאוצה, ובמהרה היא הגיעה אל שתי היציאות. עשיתי זאת!

אבל כעת עמדה מולי בעיה חדשה: מה עכשיו? החוליות בשרשרת התחלפו, הכח כבר נוצר, הם חיכו למשהו נוסף, ואני חששתי לחצות את הקווים. האם נצעד למחנה עופר? האם נעורר את כוחות הביטחון? לא. לא נראה לי שזה נכון, לא נראה לי שאני יכול לקחת אחריות לכל זה. אז עצרתי. השרשרת החזיקה זמן מה גם בלעדי, ובמהרה תמה ההפגנה. בסיום הערב חשתי מסופק ומאוכזב בו זמנית. אני יודע שאפשר אחרת, אני רק צריך למצוא את הדרך הנכונה.