1. הדבר הראשון שאי פעם איבדתי היה קופסת פילם שהחזיקה בתוכה את כל הכסף שהיה לי. שטר חום ושטר סגול, 150 השקלים הראשונים של ילדה בת שש וחצי. הבאתי אותם איתי לבית הספר כי סיכמתי עם החברה הכי טובה שלי דאז שנהיה ביחד בכסף שלנו, והקופסה נשכחה באולם הספורט. אני זוכרת בבירור שאמא אמרה לי … להמשיך לקרוא אליש: אבדות ומציאות

אני לא אוהבת מטאפורות גרועות. מישהו אמר פעם שבכל משל יש פרט אחד שלא יושב טוב עם הנמשל, כי אם כל הפרטים היו מתאימים - המשל והנמשל היו אחד. תמיד יש משהו שלא עובד, תמיד יש הבדל בין המסמן למסומן. כשאנחנו מספרים את המטאפורות האלו, מעבירים אותן מאב לבן ומלב אל לב, אנחנו מטייחים את … להמשיך לקרוא אליש: עונות

לסבתא שלי יש חוש לקניות. יש לה עיניים לקניות, ידיים לקניות. היא יודעת למצוא את המציאות האמיתיות בתוך הרים של זבל, את החנויות עם המבצעים הכי טובים, את הבגד הכי יפה בחנות במחיר שאפילו אני אוכל לעמוד בו. אבל יותר מהכול, היא יודעת לעמוד על הטיב האמיתי של מה שמצאנו. היא יודעת מה האיכות שלו, … להמשיך לקרוא אליש: ברוכים הבאים לניו יורק

"אז איך הולך לך בשירות?" מאז שגזרתי את החוגר המטאפורי שלי (לא באמת - שני כרטיסי נסיעות שוכנים לבטח בארנק שלי, עם תמונות מביכות והכול) עברה כבר שנה וחצי, אבל החוויה הזו משאירה את חותמה. לקום מוקדם כל בוקר ולהגיע לתקן, למפות את המוקשים של הרוע ולאתר את מכרות האושר שפזורים לאורכו ולרוחבו של העולם … להמשיך לקרוא אליש: כואב אבל פחות

שלושה שבועות, שמונה מבחנים, עשר נקודות זכות: סטטיסטיקה, מילולית, רטוריקה, איכותניות, דיני תקשורת, החברה הישראלית, מבוא ליח"צ, מבוא למחשבה הפמיניסטית. 18 שעות אחרי פמיניזם, מטוס של אייר פראנס יחכה בנתב"ג כדי לקחת אותי לפריז, ומשם לניו-יורק,  ומשם לרחוב אוסטין שבקווינס. אל הבית של סבא וסבתא, אל האולמות העצומים של ברודוויי, אל הרכבת התחתית המשקשקת. אל … להמשיך לקרוא אליש: תקופת מבחנים 3.0

לא הבנת. וגם אחרי שהבנת, עדיין לא הבנת. זה נגמר כשלבי החל לכאוב מעט, לפעמים, במן כאב פועם כזה שבא והולך וחוזר ופועם ומבקר בלי לחכות שאתכונן. ההשכמה הייתה כשקמתי בבוקר וגיליתי בוקר חורפי נדיר. יום בלי ענן אחד אפילו. מסוג הבקרים שהומצאו רק כדי להבריז ממטלות היום ולברוח לאיזה טיול או שאכטה, עדיף במיקום … להמשיך לקרוא על קצה הלשון: חובת הלבבות האבודים

לפני שישים שנה בדיוק, כתבה סימון דה-בובואר: אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה. לפני שלוש או ארבע שנים, בחלק קטנטן מתוך גחליליות, כתבה גילית חומסקי: ילדה בחדר נעול לעולם לא תהפוך לאישה. בקיץ האחרון העברתי שעות על-גבי שעות במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל-אביב, בוחנת ומפרקת ומסובבת את המושגים האלו של גבריות ושל … להמשיך לקרוא אליש: אלישבע והעיפרון הירוק

שאון מכוניות נשמע בפקק תנועה שגרתי בכניסה לחיפה, אבל בשבילה היום הזה היה הכול חוץ משגרתי. בדרכה אל בית החולים רמב"ם, מתבוננת מן הצד השני של הכביש בתנועה הזורמת לאיטה, בדרך מביתה שבעפולה. דמעותיה לא פסקו מלזלוג. הכאב של הצירים רק הולך וגובר. הילד אשר מתגורר בתוכה במשך שלושים ותשעה השבועות האחרונים לא יכיר את … להמשיך לקרוא קצת על הרבה – מוצ"ש בא

אני לא יודע אם אתם יודעים על ההרגשה של הפעם הראשונה שצריך להעלות טקסט לבלוג. מן תחושת אופוריה כזאת מהולה בזרזיף של התרגשות, חופן של חשש, ובלק-אאוט אחד גדול. מי שמכיר אותי בטח גם שיער שכנראה יהיה פה טקסט מן הצעקה האחרונה של האקטואליות, פלוס תוספת תרבות ובני אדם. אבל לא תמיד הכל יוצא, וכנראה … להמשיך לקרוא על קצה הלשון: הבינוני המיוחד והארמון הגבוה

מאז ומעולם הייתי קצת יקית, כנראה. כשקבעתי עם אנשים ושאלתי איפה הם ביחס למקום המפגש, ציפיתי שיגידו לי את האמת. ושיהיו מדויקים. לא אהבתי את הנונשלנטיות שבה אנשים אמרו שהם כבר באוטו ובעצם הם עדיין לא נעלו נעליים עד הסוף. לא אהבתי לשמוע "חמש דקות אני אצלך" ולחכות בפועל יותר מעשרים. לא אהבתי את הכסת"ח … להמשיך לקרוא אליש: בדרכים

את הסיפור הראשון שלי כתבתי בכיתה ב'. כתבתי אותו יחד עם שירה, החברה הכי טובה שלי, ותכננו להוציא אותו לאור כספר בשני עותקים: אחד לנו, ואחד לספריה. הוא סיפר על גילי וגלי, תאומות  בנות 7 וחצי שגרות בארצות הברית ומשתוקקות לעלות לארץ. האחיות של הכינרת, כתבנו בפונט 72 על השער, וכתבנו יחד פרק אחר פרק. … להמשיך לקרוא אליש: אהבה בת 20