קצת על סכרת

ודאות | 52 | ארץ נהדרת | משפחה | קור | 75 | חברים


ודאות היא דבר חמקמק להתגעגע אליו, אבל כשהבטתי בעיר ירושלים ממרומי הקומה השמינית של בית החולים שערי צדק, ידעתי שזה בדיוק הדבר שחסר לי בחיים. ודאות. משורר תהילים כותב 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני', ואני הבטתי בעיר שכבר מזמן לא ביקרתי בה מזווית שמעולם לא ראיתי וידעתי שלא רק הימין נשכח ממני, אלא גם כל כיווני הרוח.

ניסיתי להיזכר מתי איבדתי את הוודאות שלי. כשלא הצלחתי, עשיתי מה שאני עושה כשאני לא מוצא את המפתח לאוטו: ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי אותה. ואין לי מושג איפה המפתח.

זו הייתה השבת הראשונה בה אבא אושפז בבית החולים.

עד אז כבר הספקתי לישון כמה לילות במשך השבוע בבית החולים וידעתי שבכל לילה שאני לא בבית עומס הבקרים מוטל על כתפיה של דודאית. המחשבה של אבא, לבדו בבית החולים, לא משה ממני. מה הוא יעשה, איך יעביר את השעות? אין אנשים שהוא יוכל להיות איתם, אין קרובים שהוא יוכל לדבר איתם. רק הוא והקירות.

גם כשהייתי שם, איתו, לא יכולתי להישאר איתו כל הזמן. רציתי קצת נורמליות. אז יצאתי לקבלת שבת, בקומה ה-8 של שערי צדק. המרפסת פרשה בפניי זווית של ירושלים שמעולם לא ראיתי ופתאום הבנתי: אני מתגעגע לוודאות.

ירושלים תמיד הייתה משהו מיוחד עבורי. היא הייתה העיר שגדלתי עליה. את מרכז העיר הכרתי כמו את כף ידי. היא הייתה המקום בו עשיתי קניות. היא הייתה המקום אליו יצאנו לבלות. היא נכנסה לי עמוק לנשמה ככל שהכרתי את עברה לעומק והיא נכנסה ללב כשהתחלתי לצאת. וכשהבטתי בה, פתאום הבנתי: אני כבר לא מכיר את העיר הזו כמו פעם. אני מתגעגע לדמות שהכרתי, אבל הגעגוע הזה מגיע מאדם שהוא כבר מזמן לא אני אל עיר שאני כבר לא בטוח שנמצא באותו מקום ואל אנשים שכבר מזמן לא גרים בה יותר.

ובשבת הזו, ובתקופה הזו כשהייתי עם אבא, למדתי להכיר נדבך אחר של ירושלים לעומק. את שערי צדק. מיקרוקוסמוס של העיר הזו. הצוות, המעורבב מדתיים וערבים – אבל אף אחד לא חרדי. החולים, שכל כך רבים מהם חרדים. החנויות ומכונות המשקאות והמעליות, כולן מותאמות לשבת – בעל כורחו של חלק מהציבור. והזמן. הזמן עומד מלכת. זה נכון לשבת, אבל זה נכון גם לכל יום. צלצלת לאחות? תחכה. היא בהפסקה, או עסוקה, או מטפלת במישהו אחר, או במחלקה אחרת. מחכה לתשובה מרופא? תאזור סבלנות, כי זה ייקח זמן עד שהוא יחזור.

*

חדר 52, מיטה 2

אמא שלחה הודעה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: אבא ואני בדרך לבית החולים, כתבה. רופא ראה את הרגל שלו והבהיל אותנו לשערי צדק. אעדכן בהמשך. הבוהן הגדולה, הידועה בכינוי 'אגודל' השחירה בשבועות האחרונים והחלה גם לכאוב. בשל הקורונה ואולי גם ניסיון לגמד את הצרה, אבא שלי נמנע מללכת לרופא. לבסוף, אמא שלי ניגשה עם צילום לרופא – והוא שלח אותה לשערי צדק.

תמיד שמעתי מדודאית איך בחדר הלידה מאבדים את הכבוד העצמי. ידיהם של רופאים כבר מזמן הפכו חודרניות, פולשות לאזורים שהשתיקה יפה להם ורק האהבה נוגעת להם, אך אין יכולת להתנגד כשאת תלויה ברופאים ואט אט את משחררת, בעל כורחך, את המודעות ואת הרצון להתנגד.

ובכן, מסתבר שהתחושה הזו לא מוגבלת רק לחדרי לידה, היא נוכחת בכל בית החולים. מאדם עצמאי, מתפקד וחיוני, אבא הפך חיש מהר לאדם חסר זהות. הוא לא היה עוד אבא, או דוד לם, הוא היה "חדר 52, מיטה 2". למעשה, זה היה הנ"צ של המקום בו הוא שהה. מימינו ומשמאלו הקיפו אותו שני וילונות. מאחורי וילון 1 נמצא מוחמד, מוסלמי. לא הצלחתי להבין אם הוא בעל תפקיד משמעותי בכפר ממנו הגיע, או שהוא מבוגר, אך התנועה סביבו כל הזמן געשה. מן העבר השני, היה אדם אחר, אמריקאי, שעבר ניתוח כלשהו והצהיר מראש כי לא יישאר איתנו לזמן רב.

אבא, או 52/2, נזקק לעזרה. פעם זה היה ללכת לשירותים, פעם זה להוציא עירוי, פעם זה לתקן עירוי, פעם זה לבקש בקבוק שתן. הוא כמובן לא היה היחיד. 42/1 צרחה את נשמתה עד שהצוות הרפואי בפנימית הגיע לעזרתה. כן, אם יש משהו שלמדתי בתוך זמן קצר שנדמה כמו נצח הוא שהמקום היחיד בבית החולים שבו מישהו ממהר לאנשהו נמצא במחלקת טיפול נמרץ. בפנימית ד', אף אחד לא מיהר לשום מקום. קראת לאחות? חכה בסבלנות. היא בהפסקה, היא אוכלת, היא מטפלת במישהו אחר, היא במחלקה אחרת, היא תכף תבוא. הייתה רק בעיה אחת עם התירוצים: לא היה להם סוף. ובכל פעם בה נזקקנו לעזרה והיא לא הגיעה, יכולתי לדמיין את אבא שלי מתכווץ עוד קצת בתוך עצמו. אני מצאתי שיטה שעבדה עבורי, אך השיגה תוצאות מיידיות. וקצרות טווח. בליץ. הפעלת לחץ פיזי מתון על הצוות הרפואי כדי לקבל את הטיפול שאבא צריך. ועכשיו. לפעמים גם זה לא הספיק. כלומר, לא רק שזה לא הספיק, לפעמים זה עודד מבטי נאצה מצד חלק מהצוות. והאבסורד היה שככל שגילינו יותר עצמאות, כך הצוות הרפואי דרש מאיתנו עוד תלות. הם מביאים לו אוכל, הם מקלחים אותו, הם מלבישים אותו.

אם ההמתנה לאחיות מורטת עצבים, היכולת לקבל תשובות מרופאים תולשת שיערות. למה אבא פה, בגלל כף הרגל. איך אפשר לפתור את זה, אנחנו לא יודעים, מתלבטים, מתייעצים, בוחנים, שוקלים. בואו נריץ בדיקות. הבדיקות לא חד משמעיות, כדי לבצע עוד בדיקות.

הבעיה עם חוסר הוודאות בבית החולים הוא שאתה לא יודע את חומרת המצב. כשאני נקלע לזירה לא מוכרת, אני מנסה לנתח המצב ולהבין, מה המצב האופטימלי ומה הפסימיסטי. לאחרון אני נערך ולגבי הראשון אני משתדל לא לפתח ציפיות. הגענו לבית החולים ולא ידעתי מה המצב. הבנתי את הצורך לבדוק מקרוב את אבא, אבל רציתי להבין מה לוח הזמנים מבחינת הצוות. הם נתנו לו טיפול אנטיביוטי אבל רצו לדעת מה קורה בפנים. הם הזמינו אותנו לבדיקת CT ואני הגעתי לבית החולים במיוחד כדי לקחת אותו. המרדים שאל כמה שאלות טכניות, כולל: "האם אבא אלרגי ליוד?"

אני לא ידעתי את התשובה ותרגמתי את השאלה לאבא. "כן", הוא הפתיע אותי. "היינו לפני כמה חודשים במרפאה שבה בדקו את האלרגיות שלי – וגילינו שאני רגיש ליוד".

עיניו של המרדים שידרו לי שאנחנו מבזבזים לו את הזמן. "אי אפשר לעשות סי. טי", פסק. "צריך לבצע הכנה לקראת, כדי שהיוד לא ישפיע". עוד יום חלף בלי שהיינו באמת קרובים להבין מה קורה עם אבא.

***

"יש לנו ארץ נהדרת"

כשאבא יצא סוף סוף מהניתוח, פניו שידרו קדרות. חששנו. האם הוא יודע מה קרה בניתוח? בגלל זה הוא עצוב?

השאלות מילאו את חלל האוויר, שהלך ואזל מריאותיי. אם יש דבר שגורם לי לבכות כמו ילד, הוא לראות את אבא שלי בוכה. זה ממוטט אותי מיד. בחתונה שלי התרגשתי רק כשראיתי כמה הוא נרגש מהאירוע. כנראה הוא הוריש לי את הרגשנות והסנטימנטליות שלו. והנה הוא שם, שוכב במיטת אשפוז, אחרי שנכנס ויצא ונכנס שוב לבית החולים, ויצא מחדר הניתח ואיבד חלק ממנו – תרתי משמע.

הוא על סף דמעות. ואיתו גם אני.

אויר, אויר, לאן נעלמת?

והיא דוחקת בי, נו, קדימה. תשאל אותו.

"מה 'תשאל אותו'"

"תשאל אותו למה הוא עצוב?"

"מה למה הוא עצוב, את לא היית עצובה?"

"נראה לך הוא יודע?", היא המשיכה.

איך הוא לא ידע, איך. בטוח בגלל זה הוא עצוב. אני לא אומר לה את זה בינתיים, אני מנסה למצוא נקודה בקיר שתכבד את הנוכחות של אבי במצבו, אבל כזו שתמנע קשר עין ישיר. לא רוצה לבכות, עדיין לא.

אתה עצוב, אבא? היא אומרת לבסוף.

הוא מביט בה, לא לגמרי מבין.                    

"על מה אתה חושב, מה עובר לך בראש?" אני מנסה גם.

והוא מביט לתקרה, ואומר: "אני אוהב את המדינה הזאת כל כך".

קולו נשבר, אבל הוא ממשיך.

"באיזו עוד מדינה ישאלו אותך, מי תרצה שידאג לקבורה של איבר שכרתו?"

הדמעת זלגו כבר מעצמן. הוא בסדר, נרגש ממשהו שרק אתמול התבדחתי עליו, אבל מסתבר שכל כך חשוב. כן, רק במדינת היהודים חושבים מה לעשות עם בוהן גוועת ואיפה לטמון אותה באדמה ואיך היא תתחבר כשהכול ייגמר ויגיעו אותם הימים שאחרי הכול.

יש לנו ארץ נהדרת

**

הכול על השולחן

הוא לא ידע, כי אני לא שיתפתי.

משפחה תמיד הייתה אצלי נושא קצת רגיש. בערב סיום שעשינו לתיכון, כל אחד מאיתנו כתב פתקים לחברי הכיתה, עם איזה מסר שיצא איתו הלאה. אחד שלא היה קרוב אליי כתב בפשטות: אני לא יודע כמה אחים יש לך.

ההורים שלי מבוגרים. תמיד היו. אבא חגג בשמחת תורה את יום הולדתו ה-76. אמא נולדה באותה שנה בה המדינה נולדה. תמיד היינו רק אחותי ואני. היא הבכורה ואני בן זקונים. לא דיברתי על המשפחה כי לא היה לי במה לשתף. אחיך מתחתן? איזה אח? רוב המשפחות שהכרתי היו עם פי כמה יותר ילדים מאיתנו. העלייה של ההורים מארצות הברית, אבל גם לכל אחד מהם רק אחות אחת. אז לרוב האנשים שהכרתי היו גם הרבה יותר אחים, והרבה יותר דודים, והרבה יותר בני דודים. לא יכולתי לתרום לשיחה יותר מדי, כי לא קרה יותר מדי. וכשכן סיפרתי, לאנשים היה מבט מוזר, שמחשב – רגע, ההורים הביאו את הילדים בשנות ה-40? חושבים ולא מוסיפים מילה, אבל עוצרים רגע לחשוב. וכשמשהו קורה אצלם במשפחה, אצל איזה אח חוגגים חתונה, ודוד לכמה אחיינים אתה כבר, ובמה אבא שלך עובד ובמה אמא שלך עובדת. אבא לא עבד, אמא דווקא כן, אבל כשהרגשות סביב המשפחה הן בושה על חוסר עבודה, מבטים תוהים על מבנה המשפחה וחוסר יכולת מהותית לתרום משהו לשיחה – הבנתי שאין לי מה לספר על המשפחה. כי באמת לא היה הרבה.

ואז בגיל 31 אין דבר שמעסיק אותי יותר.

אנשים שמכירים אותי חצי שנה שואלים על בסיס שבועי מה שלום אבא. חלקם מספרים שהם מתפללים עבורו, אחרים מציעים עזרה. אין יותר מדי במה, אלא אם אתם יודעים להציל רגליים מכריתה או למגר את הזיהום שחדר לפצעים שלו, אבל מדי יום המשפחה שלי על השולחן.

אבא

אמא

אחותי

אני.

והכול כל כך כבד. בכל פעם שאני בעבודה, אנחנו יושבים לאכול צהריים. זה כנראה קורה גם כשאני לא נמצא, אבל הדינמיקה ברורה. בחור אחד בזוגיות טרייה שמעסיקה את עולמו, בחורה צעירה רווקה שחיה את החיים בגיל הזהב. ואני, שנע במשולש בין הבית, העבודה ובתי החולים. הם שואלים ואני עונה. וכשאני עונה, זה תמיד מרגיש לי קצת קודר. כאילו עננה של אפילה סביבי. וזה בסדר, כי זה המצב ושם אני נמצא. ואם לא אדבר ולא אשתף המשולש ינצח.

בכל פעם שאני עומד על צלע אחת, שתי הצלעות האחרות יושבות עליי. אם אני בבית החולים, נטל הילדים והחופש הגדול רובץ על אשתי והמשפחה שלה, והעבודה שלי לא מתבצעת. אם אני בבית עם הילדים, אז האישה מרוצה, אבל יש תמיד חשש מבלת"מ שכמעט תמיד קורה, והעבודה שלי לא מתבצעת. ואם אני בעבודה, נטל הילדים והחופש הגדול רובץ על אשתי והמשפחה שלה, יש תמיד חשש מבלת"מ שכמעט תמיד קורה, ולא תמיד העבודה שלי מתבצעת. הבוס מפרגן. הוא מאוד מכיל את הסיטואציה, והוא אומר בכנות, לא מעניין אותי ימי עבודה. מעניין אותי שתצליח. אבל כשצלעות הבית והבית חולים לוחצות, אני אפילו לא מצליח לנסות. אז להצליח? אני רוצה להיות שם, בעבודה. אני רוצה להצליח. אבל הטלפון תמיד יכול לצלצל ואני תמיד אהיה חייב לענות. אני רוצה להיות בלב שלם עם הילדים, אני רוצה להיות אב טוב, אבל חשוב לחנך גם למוסר עבודה וכיבוד הורים. ואני מקווה שזה נקלט איפשהו שם. ואני באמת רוצה להיות שם בשביל אבא שלי, אבל זה מאוד כבד להרים אדם שלא מסוגל לעמוד על שתי הרגליים בעצמו. הנטל פשוט כבד מדי.

*

קצת על הקור

ארבע פעמים אבא נכנס לחדר הניתוחים. ובכל פעם, הוא יצא מרוצה. זה עדיין לא מנע מהרופאים להציג גישה אחרת, מפוכחת יותר. קודרת יותר.

כשהגענו אל בית החולים, הבוהן הגדולה של כף הרגל השמאלית נראתה לא טוב. בדיעבד, לאורך הזמן, חודשי הקורונה שצמצמו את ביקורינו אצל ההורים וחוסר ההיכרות שלנו עם הנושא הובילו לפספוס עצום מצידנו של מה שבאמת התרחש בתוך הגוף של אבי. אבא סבל מסכרת נעורים כבר מגיל 14. במשך שישים שנים התמודד עם המחלה, ועל אף שהקפיד לבדוק את רמות הסוכר בדם מדי יום -אני לא יודע אם אפשר להקפיד על הכול כל הזמן. כף הרגל הוזנחה. פעם אחת שביקרתי, אמא סיפרה לי שהציפורן בבוהן הגדולה, באגודל, נשרה. אולי אם בנקודה הזו היינו פונים למרפאת פצע, הדברים היו נראים אחרת. אבל לא הבנו, לא פנינו, והם התגלגלו כפי שהתגלגלו.

רק כשהכאבים הלכו והתגברו. ואז נפל האסימון. משהו לא בסדר.

יום אחד, באמצע יוני, קיבלנו הודעה בקבוצה המשפחתית: אבא ואני על אמבולנס בדרך לבית החולים שערי צדק, כתבה אמא. זו הרגל שלו. כשהתקשרתי לשאול מה קרה, היא הסבירה שהגיעה לקופת החולים עם תמונות של הרגל וכשהרופא ראה אתן הורה מיד לפנות אותו לבית החולים בהקדם האפשרי. בוהן מספר 1 כינו אותה הרופאים, הייתה שחורה כמעט לחלוטין והבוהן הקרובה אליה נראתה מעט גוועת. הטיפולים החלו, וכללו חבישות, שטיפה מקומית ואנטיביוטיקה. אט אט בוהן 1 חזרה לחיים וקיווינו לטוב.

אחרי שערכו לו בדיקת סי.טי גילו מה מקור הבעיה. העורק הראשי של רגל שמאל נסתם. בהיעדר זרימת דם, החיות באיבר מצטמצמת. ואז הבנתי. כשאיבר חי נעשה שחור, הוא נעשה מת. בית החולים קבע לו ניתוח מעקף נקודתי בהקדם האפשרי: שבוע וחצי לאחר השחרור שלו.

האתגר הגדול ביותר בבית החולים הוא הזמן וחוסר הזמינות של הרופאים. רופא יכול להגיע אל המטופל, לדבר איתו, להסביר לו חלק מהמצב, אך כשהמטופל או המשפחה רוצים לשאול את הרופא שאלות – ובכן, שילכו לחפש. אז הלכנו וחיפשנו את הרופא, ד"ר גבריאל, במכון כלי הדם שבקומה 3. ניסינו להסביר לו שככל שהניתוח יידחה, המצב רק יחמיר. זה ניתוח דחוף, אמרנו. אין פה סכנת חיים, הוא קבע. עדיף לגדוע איבר מלסכן חיים, הוא קבע.

בזמן הזה, בו הוריי השתכנו אצל מירי, הדברים החמירו. השטיפות נמשכו, בחסות אחותי, אבל היעדר האנטיביוטיקה וחוסר ההשגחה הרפואי הנדרש, הובילו לכך שכשהוא חזר לניתוח המעקף – הבוהן השנייה הייתה שחורה לחלוטין.

ידענו שהיא מתה, כי כשהגענו למחלקה הכירורגית, האח אמר לנו שמוכרחים להוריד אותה. "היא מתה", הוא פסק. כשהרופא המנתח בישר לנו על הקטיעה הופתענו אך שמחנו, כי חשבנו שכך יחל תהליך ההחלמה. אבל לא ידענו אם אבא שמח. כשהוא יצא מהניתוח, לא ידענו אם הוא יודע. אחר כך סיפר לנו שאמרו לו שזו אפשרות סבירה שיקטעו את האיבר המת.

הזמן חלף, השהות בבית החולים נעשתה לשגרה החדשה. קומה חדשה, מחלקה חדשה, יחס חדש. אבא היה משוכנע שהטיפולים משפרים את מצב הרגל, אבל החיות בבהונות הראשונה והרביעית לא גדלה. טבעת לבנה החלה להופיע במרכז הבוהן הרביעית. הרופאים החלו לרמוז שמשהו לא מתפתח כשורה. זרימת הדם, הם אמרו, טובה, אבל הנמק נותר כשהיה. הכאבים חזרו.

הקטיעה הבאה הייתה רק עניין של זמן, ואם בפעם הקודמת הוא נכנס לניתוח מעקף ויצא בעל מום, הפעם הוא נכנס לחדר הניתוחים כדי לכרות חצי מכף הרגל. מהניתוח הראשון הבנו שברגע שאתה נכנס לחדר הניתוח, הרופאים מנצלים את ההזדמנות לראות את האיברים באופן בלתי אמצעי ומקבלים החלטות במקום. הורדנו לו קצת יותר מחצי כף הרגל, אמרו, אבל השארנו את העקב. אבא נהג להשוות בין הרגליים שלו, מרים את שתיהן ומצמיד אותן. זה נראה כמו מחבט גולף, אמר בהלצה על הרגל החבושה שלו. בכל פעם שריפדו מחדש את הרגל, לא יכולתי להסתכל. בתחילה הכל היה בסדר. אבא היה משוכנע שמה שיוצר את הכאב הוא היוד, שנועד לחיטוי הפצע. הוא היה אלרגי לפולידין, אבל בהיעדר תכשיר טוב יותר – בזה השתמשו. הם סיפקו בתמורה משככי כאבים. אבא הצליח להיעמד ואפילו לעשות כמה צעדים. הרופאים שידרו מסרים חיוביים. הפצע נראה די טוב. אין לו מה לעשות בבית חולים. כדאי שהוא יתחיל תהליך שיקום. היינו בטוחים שאוטוטו זה הסוף.

התחלנו לחפש מכון שיקום בירושלים והסביבה. בשערי צדק תשע מיטות, בהדסה רשימת המתנה, בהרצוג היו אפשרויות ומעלה אדומים… מעלה אדומים רחוק מדי.

בוקר אחד נאמר לנו שאבא חווה התקף בלילה.

גל צינון שטף את גופו, מרעיד אותו ללא שליטה. רמות החמצן בגוף צנחו בבת אחת. אילולא היה לו שותף ערני בחדר, לא בטוח שהרופאים או האחות היו מודעים כלל למצב. הכאבים בכף הרגל חזרו. לא רק בטיפולים, אלא גם בין לבין. הפצע הזדהם. לגופו של אבא חדר חיידק עמיד לאנטיביוטיקה. חיידק גראם שלילי זה נקרא, אמר לי אחד הרופאים. רק זה כשלעצמו עלול להרוג אדם, אמרה לי אמא. היא קראה באינטרנט על התופעה וגילתה שגם צעירים בשנות ה-20 לחייהם עלולים למות מכך. בשל הרעידות הצמדנו לאבא סטודנטים שהגיעו להשגיח בלילה, למקרה שיהיה לו התקף נוסף. אחרי ארבע לילות ללא התקף, הפסקנו גם את זה. הוא הועבר לשיקום בהרצוג, אך נדרש למעקב. רק אז פתחנו את מסמכי השחרור וראינו משהו שלא הבנו אותו בתחילה.

"נעשה דיון נרחב עם המשפחה והמטופל על כריתה של הרגל מתחת לברך, אך לא התקבל מענה", נכתב. ואנחנו לא הכרנו דיון כזה. בשלב הזה, החלטתי לעשות מה שאחותי ביקשה שאעשה זמן רב קודם לכן – בתקריות קטנות של יחס קלוקל של הצוות לאבי המטופל. פניתי אל מנכ"ל בית החולים. מעולם לא נעשה דיון כזה, בוודאי לא נרחב, הסברתי. הרופא התקשר לאחותי להסביר. היה דיון, דיברנו על זה. הסברתי לכם שבמידה והסכנה תיווצר, נצטרך לגדוע עוד. מכתב השחרור הטיל את האחריות לשחרורו המוקדם עלינו, אלא שהיה זה דפוס חוזר – אחרי האשפוז הראשון טרם הניתוח, אחרי קטיעת חצי כף הרגל.

בחסות הקשר שנוצר עם הנהלת בית החולים, זורז תור למעקב. הבאתי את אבי מהרצוג אל המעקב, שם ניסה הרופא לבצע הטרייה. האח המסייע, היה יוסף קלטינס. הבטתי בו, וראיתי משהו מוכר. התלבטתי. יש מצב? אין מצב? זו תהיה סגירת מעגל משונה מאוד.

חודשים ספורים לאחר שהתחלנו לצאת, לקחתי את דודאית למשחק כדורגל. זה היה יום ההולדת שלה, אבל משום מה נראה לי שהיא לא הייתה מרוצה מהמחווה. היא נולדה בראשית פברואר, אמצע החורף. אצטדיון טדי תמיד היה גדוש רוחות, אבל ביציע העליון של טדי היה אז קפוא במיוחד. ערן זהבי, אם אני לא טועה, כבש אז צמד. שער אחד בלתי נשכח – פצצה של דוד קלטינס, קשר צעיר של המקומיים, לחיבורים של חואן פאבלו. המשחק נגמר בתיקו 2-2 ודודאית מאז לא דרכה במגרש כדורגל – כפי שלא דרכה ב-23 השנים שקדמו לכך.

שמו של האח, היה כאמור קלטינס. לפי ויקיפדיה, קלטינס הצעיר גדל במבשרת להורים שעלו מהולנד. שאלתי את יוסף מהיכן הגיעו. הולנד הוא ענה. ההסתברות הלכה וגדלה. אתה אבא של דוד? הוא חייך, ואמר כן. איך ידעת? כמה קלטינס כבר יש, באיזור ירושלים. הוא סיפר שיש רק ארבע משפחות נוספות ברחבי הארץ. אבא לא רצה להמשיך את התהליך, כאב לו מדי. הרופא הציע שנתאשפז מיד ונבצע את התהליך באותו יום, אך אבא התעקש שלא. יצאתי לעדכן את אמא שלי, ואחרי כן יוסף תפס אותי לשיחה. רק אתה יודע מה טוב לאבא שלך. הרופאים, האחיות, כולם מתחלפים סביבכם. הם לא רואים את מה שאתם רואים – אתם יודעים הכי טוב.

סיכמנו שנגיע שבוע לאחר מכן לניקוי יסודי של הפצע, כולל הסרה נוספת – של הסחוס שלא מאפשר לפצע להתאחות. כשהכאבים חזרו, הבנתי שאנחנו בדרך לכריתה נוספת. הפעם – מתחת לברך.

הרופאים התמהמהו ביציאה מחדר הניתוח, מה שאפשר לי להגיע בזמן כדי לשמוע את הבשורות בעצמי. הניתוח עבר בהצלחה, היא אמרה. אבא בסדר, הוא נראה מאושש וערני. הוא יעלה בקרוב למחלקה. היא סיפרה שבמהלך הניתוח ראו שרקמת השריר ברגל נראית לא טוב, כאילו אספקת הדם לאזור לא מספיקה. אנחנו מקווים, היא אמרה, שהפצע ייסגר והוא יוכל להתקדם. אבל בכל משפט שאמרה היו שלוש נקודות.

ושלוש הנקודות האלו אמרו, שברפואה המודרנית יש שתי אסכולות. אחת, לכרות כמה שיותר כדי להימנע מכניסה חוזרת ונשנית לחדר הניתוחים ולהתקדם לשיקום כמה שיותר מהר. השנייה, לכרות כל פעם מעט ולראות אם המצב משתפר. אם לא, לבצע כריתה מינימלית נוספת ואז לבחון מחדש.

אבא שלי נכנס למכונה לייצור סלמי והרגל שלו היא הנקניק.

קודם הבוהן, אחר כך חצי כף הרגל ועכשיו כל כף הרגל והקרסול, עד מתחת לברך.

*

75 שנים הפרש

ההשוואה בין הילדים בלתי נמנעת. עברי החל ללכת כבר בגיל 11 חודשים. אליה כבר בת 14 חודשים ועדיין לא יציבה לחלוטין בעמידה. כשאני מחזיק לה את היד וצועד איתה מעט, אני לא יכול שלא לחוש את האירוניה העצומה בכך שהדור הקודם למשפחה לומד ללכת מחדש גם הוא.

עם רגל אחת והליכון, אבא מקפץ לו לאורך המסדרון. מצד לצד, הוא הולך בדרכו. אם יתמזל מזלו, יזכה בפרוטזה. אם לא, יבלה את מרבית ימיו בכיסא גלגלים.

כל עוד אליה לא הולכת, רוב המסעות שלה נעשים על העגלה. אני דוחף אותה והיא מבסוטה, מסתכלת קדימה. לפעמים רואה איזה כלב ומתחילה לצקצק לו בלשונה, מחקה את הצלילים שאני מפיק כשאני מנסה לקרוא לכלב.

75 שנים מפרידות ביניהם, אבל הדמיון… הוא לא נותן מנוח.

חברים טובים באמצע הדרך

כשהייתי בתיכון, הייתי בטוח שקיצן של חברויות התיכון שלי יגיעו ביום האחרון ללימודים. אפילו הגדלתי לעשות וכתבתי לחבר טוב דאז מכתב פרידה בערב פרידה באותה שנה. הוא כלל מילה אחת: ביי. טעיתי, לשמחתי. טעיתי בגדול. רק בשבוע שעבר פגשתי כמה חברים מאותם ימים, וזה היה נהדר.

מאוחר יותר, הבנתי שחתונות הן קו פרשת מים. אם בדקה ה-90 אתה קולט ששכחת להביא כסף ואתה מתפדח להגיע בלי לשים מתנה והטרמפ כבד עליך ואתה בוחר לא ללכת – אתה בוחר לצאת ממערכת היחסים. בכלל, בימים שאחרי החתונה זכרתי היטב מי בא ומי לא, ומי רקד ומי לא.

אבל עכשיו, אחרי התקופה הזו, אני לומד שיש חברויות ויש חברויות. החיים מרחיקים ומקרבים אותך מחברים מסוימים, אבל זו בחירה הדדית אם לשמור על קשר או לא. וכשאדם שלא היית איתו בקשר כמה חודשים טובים מרים טלפון ושואל איך אפשר לעזור – זה מחמם את הלב. כששכן מספר לך שמתפללים על אבא בשבתות שאתה לא נמצא, זה מרגש. מנגד, כשחבר טוב לא טורח להרים טלפון, אתה מבין – הוא לא חבר טוב.

אני יודע, הורה בבית חולים זה מיני שבעה. מה אומרים, איך שואלים, איך ניגשים? זה נורא מביך כל העיסוק הזה, גם נורא מדכא. אבל כשמישהו מתעניין הוא מראה שאכפת לו – וכשהוא לא מתעניין בדבר הכי חשוב שעובר עליך בחיים – כנראה שלא אכפת לו.

אנשים זרים שפונים פתאום, באמצע החיים, לספר, לשתף, לשאול, הם החברים האמיתיים. אלו האנשים שדופקים לך באמצע הערב בדלת, עם שתי בירות ומאפים שהכינו – כי אין להם מושג מה אומרים אבל אף אחד לא אמר אי פעם 'לא' לאוכל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s