לא צחוק, הדמוקרטיה באמת בסכנה

לאורך כל השנה האחרונה, אי אפשר היה שלא לתהית עם מה נישאר כשהכול ייגמר. התקווה הייתה שהקורונה לא תותיר חותם של ממש, וחוץ מחובת המסיכות הלא נאכפת, נדמה שהמגיפה פסקה בישראל.

המשבר הבריאותי אמנם מאחורינו, אך המשבר הכלכלי הינו איתן. גירעון בגובה חסר תקדים, יחס חוב-תוצר שזינק למימדים מבהילים ואבטלה שבמדיניות גרועה עלולה להפוך למכה עדיין כאן. שר האוצר החדש, יהיה מי שיהיה, יצטרך להפשיל שרוולים, לטנף את הידיים ולמצוא את הדרך לחלץ אותנו מהבור שנקלענו לתוכו יחד עם שאר העולם. החיסונים אמורים להקל את העבודה, אך שרידים למגיפה ככל הנראה יישארו איתנו בשנים הקרובות.

היו רגעים שנדמה שהקורונה דווקא פותרת משברים מסוימים. לא מדובר בסידורי עבודה מהבית או צמצום הפקקים בכבישים, אלא המשבר הפוליטי. ארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים מעידים כאלף עדים על חולי קשה בשדרת ההנהגה, אך הפתרונות אותם מוצאים הפוליטיקאים מצביעים על מצב חירום של ממש.

בתחילה, לאחר שתי מערכות בחירות מתישות וללא הכרעה, מצאו עצמם גנץ ונתניהו זה בזרועות זה. עם מעט אמון והרבה רצון טוב, הסכים גנץ לפרק את מפלגתו לשתיים ונכנס לממשלה. גנץ שחשש מהפרת אמון, דרש הפרת איזון. פריטטיות, הם קראו לזה. למרות שכמות הקולות סביב שולחן הממשלה הפכו שווים ככל הניתן, המחנות נותרו נפרדים כשהיו.

בדרך הם חצו קו אדום אחר קו אדום להתנהלות תקינה של ממשלה. מוסד ראש הממשלה, התפקיד החזק בישראל, נחלש. במחצית השרים הוא לא יכול לגעת, את המדיניות הוא קובע רק בהסכמה והיועץ המשפטי לממשלה הפך לבורר.

בהיעדר אמון נעדרות גם הסכמות. ומתוך רצון טוב, נחצה קו אדום נוסף. השוט היחיד שהונח על צוואר הממשלה להעביר תקציב באיחור סביר הותר גם הוא, עם פשרת האוזר הנואלת.

קריסת הממשלה הפריטטית הייתה ידועה מראש. מעל לראשו של גנץ תיקתק שעון גדול, מאותת לקראת סיום, אך הניסיון לייצר הארכה מלאכותית שבר עוד ועוד מוסכמות יסוד.

מערכת בחירות לאחר מכן, ונדמה שקצה של הדמוקרטיה כפי שהכרנו אותה מתקרב. ראש המפלגה הגדולה בכנסת מושלך אחר לאופוזיציה. יו"ר המפלגה השנייה בגודלה מנהל את המגעים אך לא את הממשלה. המנגנון הפריטטי שנולד בחטא נותר איתנו, וראש ממשלת ישראל נתמך על ידי ששה חברי כנסת – כשהוא אחד מהם.

בנט לא הראשון למנף את עמדת לשון המאזניים לשיפור עמדות מיניסטריאליות. קדמו לו אריה דרעי, משה כחלון, אביגדור ליברמן ואחרים. אך הוא מחולל שינוי חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית. האיש שכתב איך לנצח מגיפה מותיר אותנו הרבה אחרי הקורונה עם שוקת פוליטית שבורה. מפלגות לא יתחרו עוד על מירב הקולות, אלא על עמדת ביניים דמיונית, שתאפשר להם לא להגשים את ערכיהן או עמדותיהן, אלא לדרוש את הנתיב המהיר לכס ראשות הממשלה.

הפריטטיות נוצרה כפתרון זמני למצב חירום, אך במקום להסיר באבחה את הפלסטר ממשלת בנט ולפיד מכניסה אותו כשתל לגוף המערכת הפוליטית. אם הגוף לא ידחה את השתל, הדמוקרטיה עלולה להיות בסכנה.

תגובה אחת בנושא “לא צחוק, הדמוקרטיה באמת בסכנה

  1. מר לם היקר,
    אתה מה שנקרא "מתעלם מהפיל שבמרכז החדר". לפיל יש שם – בנימין נתניהו. אני לא חושב שיש אדם אחד בישראל, תהיינה השקפותיו הפוליטיות אשר תהיינה, שבינו לבינו לא יודה שהמחוזות אליהם לקח בנימין נתניהו את הפוליטיקה הישראלית, ולמעשה ממש את כל מדינת ישראל – הם הזויים וחולניים. האבסורדים אותם הזכרת בכתבה – רובם ככולם הינם אכן עיוותים קשים וסטיות קשות מהמבנה הפוליטי התקין והכוונה שהיתה בכינונו – הם כולם תוצאה של עיוות השדה הגדול שיצר כאן נתניהו.

    מותר לפוליטיקאי לרצות להמשיך לאחוז בשלטון, מותר לו גם להיאבק על כך "בציפורניים". אבל נתניהו הוא זה שחצה – וחצה בשעטה ובסערה – את כל הקווים האדומים בנושא הזה. הרגע כנראה בו הסכר נפרץ ממש היה כשהאיש פיזר את הכנסת כדי למנוע את מה שכונה "חוק ישראל היום". חוק שהיה פוגע ביכולתו של חינמון תעמולה ופולחן האישיות האישי שלו להמשיך לפעול באין מפריע. כאן נשברה הממלכתיות. ראש ממשלה לא יכול להביא לפיזור פרלמנט כי הפרלמנט עומד לחוקק חוק שבא לתקן סכנה לזירת העיתונות הכתובה במדינה, רק כי החוק מפריע לאמצעי תעמולה פרטי שלו להמשיך לפעול בעבורו באין מפריע. כאן לראשונה ובאופן מובהק נשברה ההפרדה בין הממלכתי לאישי. ומכאן הדברים רק הלכו והתדרדרו.

    אתה צודק לגבי האבסורד והאנומליה בכך שראש מפלגה (זו אפילו לא ממש מפלגה, אלא יותר רשימה) בת 7 מנדטים, תימרנה את המערכת הפוליטית כך שהעומד בראשה מתמנה לתפקיד החשוב והמרכזי בישראל. ימינה נתנה כאן מופע אימים של הפוליטיקה הביביסטית-מקיאווליסטית, בשעה שברור שהדבר העיקרי שדרוש כיום הוא חיסול סוג הפוליטיקה הזה וטיהור יסודי של הזירה ממנו. אבל מותר להיות אופטימי שהקמת הממשלה הזו, למרות האופן בו ימינה השתלטה עליה, תביא לשבירת הקיפאון העמוק, הסטטוס קוו החולני שתקע את המדינה כמה שנים עכשיו, ושתתחיל בכנסת ובתוך המפלגות תנועה ושינוי וזרימת דם חדש. אם הליכוד ישכיל לנקות את אורוותיו ולחזור להיות גוף דמוקרטי בעל אידאולוגיה, במקום חצר ביזנטית פרטית של משפחה מופרעת שהקיפה את עצמה בנמוכי-מצח שכוחם בחנופה ל"מנהיג" ובניבולי פה, יש סיכוי טוב שהעיוותים שזיהית בזירה הפוליטית יעלמו מעצמם, כשהליכוד יוכל לחזור ולהציע את עצמו כמפלגה כלל-ישראלית ממלכתית המובילה את הימין השפוי בישראל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s