שומרי החומות ומפקירי הזהות

החלטת הקבינט לאשר את הפסקת האש מפיחה בו זמנית תקווה ופחד. תקווה, כי תושבי הדרום כמהים לשקט ולשגרה, צמאים לנורמליות ולחיים ללא אימת הטילים. הפסקת האש, באם זו תתקיים – תיתן להם את זה. פחד, כי המשימה טרם הושלמה, חמאס רחוק מלהיות מורתע והישגיו בחזית ירושלים והגדה לא יישכחו מהר בציבור הפלסטיני.

בצד הישראלי ובעיקר בימין יש המעלים, כמו בסבבי עבר, את הדרישה להשיב את גופות החיילים בעזה. למרות שהכוונה היא לכלל הנעדרים, בהם האזרחים החיים המוחזקים ברצועה, המדים, התהילה והמחויבות עושים את שלהם. לא לשווא אלו בני משפחות גולדין ושאול שמובילות את המאבק, מעודדות נבחרי ציבור וזמרים להפגין מחוץ לכנסת דווקא למען ההישג המסוים הזה. המדים מייצגים אמנה: האזרח יוותר על חירותו למען הגנת המולדת והמדינה מצידה תדאג להביאו לקבר ישראל אם ייאלץ להקריב את חייו.

אלא שהמדים שיחקו תפקיד נוסף השבוע. בזמן שחיילי צה"ל עושים הכול כדי לשמור על חיי האזרחים, אזרחים ישראלים מאיימים על חייהם. הוראה מגבוה הנחתה חיילים להימנע ממפגש בלתי אמצעי עם אזרחים כאשר הם על מדים, פן יבולע להם.

בנוסף, חיילי מילואים שביקשו לצאת עם נשק נאלצו לצאת במסע תקשורתי כדי להסביר שלא רק למדינת ישראל יש את הזכות להגן על עצמה, אלא גם להם עצמם – ובייחוד כאשר הם לובשים מדים. בהחלטה קלת דעת אחת, הפכו המדים מסמל להגנה מפני תוקפים – למטרה בפני חץ האויב שבפנים.

כל מי שלבש את ירוק הזית זוכר את תחושת הגאווה שחש בפעם הראשונה שהגיע לכותל המערבי. לא הייתי לוחם, אבל זה לא הפריע לקבוצת תיירים אסייתית לדרוש ממני להצטלם איתם. חייל זה חייל. אותה תחושת גאווה פיעמה בי כשייצגתי את צה"ל במסע תגלית. האורחים, יהודים מצפון אמריקה, לא הבחינו בהבדל בין חייל קרבי לג'ובניק אחרי אלפיים שנה, יש מי שנלחם כדי להגן על הבית וזה כל מה שהם ראו כשהביטו בי ובחבריי למשימה במדים. מי שנאלצים להסוות את זהותם היהודית בהסרת הכיפה שלראשם כדי להגן על ביטחונם התפוצצו מגאווה כשהביטו בנו החיילים, מגיני העם היהודי.

בספרו 'מקום תחת השמש' תוהה בנימין נתניהו כיצד עם שהצמיח לוחמים גדולים כמו שמשון, דוד המלך ובר כוכבא הפך כה חסר אונים כפי שהיה בגלות, עד לתחושה אליה הגיע הצורר הנאצי בחושבו כי יוכל לעשות ביהודים ככל העולה על רוחו. "מי שנאסר עליו לחגור חרב ישכח עד מהרה כיצד משתמשים בה", הזהיר נתניהו, "ונכונותו הנפשית להתנגד להתקפות המכוונות אליו תתנוון ותלך".

הכלת האויב שבפנים הובילה לכך שבלב ארצנו הוצבו אזיקים בלתי נראים על חיילינו. לצד החששות הידועים בהוראות פתיחה באש, הצטרפה הנחייה שהורתה על בושה במקום שצריכה להיות גאווה לאומית. הסתרת המדים בארץ כמוה כהסתרת הכיפה בחו"ל – ויתור על חלק מהזהות בשביל שמירה זמנית על הביטחון. כשמדובר במדים שמייצגים את אנשי כוחות הביטחון של מדינת ישראל , זהו אבסורד מוחלט. אי אפשר לדרוש מהקהילה הבינלאומית לעמוד על זכותה של ישראל להגן על עצמה בזמן שחיילים נדרשים להתפרק מנשקם – כדי, כביכול, להגן עליהם. מי שמרגיל לוחמים לוותר על המדים ולאפסן את הנשק, מנוון את הכוח הצבאי שלו עצמו.

ביחס לסבבים אחרים, נדמה כי היחס בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הושב על כנו. הצבא נוהג כסוס נמרץ שהעגלון המדיני צריך להסות. אך בסבב הזה, בדיוק כמו בסבבים הקודמים, הדרג המדיני מגלה סימנים מדאיגים של רפיסות.

חוט אחד משתלשל בין החולשה אותה גילו ראש הממשלה והשר לביטחון פנים בירושלים ובייחוד בהר הבית, דרך אובדן המשילות והריבונות בדרום, נאום הסימטרריה מהמפכ"ל בלוד ועד להחלטה שניתנה לחיילים, לאפסן את נשקיהם ומדיהם בדרכם הביתה מהבסיס.  למרבה המזל, ההחלטה על הנשק והמדים שונתה. למרבה הצער, הכרסום המתמשך בשמירה על הזהות עלול להוביל אותנו למצב שבו נכונותנו הנפשית להתנגד להתקפות המכוונות אלינו תלך ותתנוון.