זוהיר בהלול ניצל את חוק הלאום על מנת להודיע על מה שהיה ברור מזמן: הוא מסיים את כהונתו כחבר כנסת. הגם שכולם זוכרים את יחסיו העכורים עם יו"ר מפלגתו אבי גבאי, הכותרות יישארו זהות: ח"כ ערבי התפטר מהכנסת בגלל חוק הלאום. על בהלול הוא "מעיק", עבור ח"כים ערבים אחרים הוא "גזעני"; בעיני כחלון, לפחות אם תשאלו אותו השבוע, הוא נחקק בחופזה.
שלושה ח"כים דרוזים הגדילו לעשות ועתרו לבג"ץ נגד החוק: חמד עמאר (ישראל ביתנו), אכרם חסון (כולנו) וסאלח סעד (המחנה הציוני). סעד, שהיה חבר הוועדה המיוחדת שניסחה את החוק התריעה כי יעתור לבג"ץ באם יאושר הסעיף בחוק שמעניק לשפה הערבית מעמד מיוחד ולא יעגן אותה כשפה הרשמית של מדינת ישראל. "מה כל-כך אכפת לכם שהעברית תהיה "שפת המדינה" והערבית תישאר "שפה רשמית?", שאל בדיון שעסק בסעיף.
הסעיף שהקפיץ את מחאת הדרוזים הוא סעיף 4, הנוגע לשפת המדינה: "החוק קובע כי "עברית היא שפת המדינה". עוד מוסיף החוק כי "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק". בתת סעיף נוסף מודגש כי "אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק־יסוד זה".
חוק הלאום בא לעולם על מנת לאזן את מה שקרה לספר החוקים במדינת ישראל מאז פרצה "המהפכה החוקתית" של אהרון ברק, שניצל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת חוק יסוד: חופש העיסוק על מנת להעצים את הממד הדמוקרטי בישראל באופן שטשטש את זהותה. חוק הלאום נועד בראש ובראשונה להזכיר כי על אף שוויון הזכויות, מדובר בראש ובראשונה במדינה יהודית.
המאבק הדרוזי על הכרה בשפה הערבית כשפה רשמית של מדינת ישראל הוא מאבק שגוי מיסודו וגובל בחוסר הכרת הטוב. בני העדה הדרוזית הקריבו את עצמם עבור מדינת ישראל, והקורבן הזה ראוי להערכה רבה – אך מכאן ועד שינוי מרכיב באופייה של המדינה – המרחק עצום.
החשש הגדול שנושא מאבק הדרוזים(או הבדואים, או הצ'רקסים, או כל קבוצת מיעוט שתבחר להיאבק בחוק הלאום כפי שנחקק) הוא כמובן "צמצום תחושת השותפות". אם חוק כזה או אחר מעביר את תמיכתם מישראל לתמיכה בפלשתינאים, אז שותפותם מלכתחילה לא הייתה אלא עניין של אינטרס, וככזאת אין להתחשב בה.
חולשת הדעת שאחזה בבכירי הממשלה: בנט, כחלון, נתניהו, באומרם כי החוק בעייתי רק העלתה את מנהיגי הדרוזים על עץ שיסרבו לרדת ממנו. ובמקום שהחוק יעשה את מה שאמור היה לעשות בתחילה – לאזן את פסיקות בית המשפט העליון – התבטאויות השרים ורה"מ ישמשו כקרדום לחפור בו נגד משילות הממשלה. חבל.
מחאת הלהט"ב: דיון אמוציונלי, תהליך לא סטרילי
הרבה מילים נשפכו השבוע על חוק הפונדקאות, הרבה עיתונאים השתפכו לטובת הקהילה הגאה. ובאמת, איך אפשר להסביר למה אמא יחידנית כן יכולה להביא ילד לעולם ואבא יחידני לא? הכול החל כאשר הקואליציה אישרה תיקון בחוק הפונדקאות שיאפשר לאמהות חד-הוריות לפנות לאפיק הפונדקאות על מנת להיות אם. ככל מאבק הקשור בזכויות ובהטבות אותן דורשת הקהילה הגאה, זה היה דיון אמוציונלי במיוחד, כאשר הצד שמנגד נאלץ להתחבא ולחכות עד יעבור זעם. העובדות נזרקו הצידה לטובת דרישות הקהילה.
למרבה הצער, ככל שהתקשורת התגייסה לצד הקהילה הגאה, כך האפשרות לדון בהשלכות הפונדקאות הלכה והצטמצמה. איש לא הזכיר את הסבל שעוברות הפונדקאיות, אף אחד לא טרח להזכיר שרק שתי מדינות בעולם מאפשרות פונדקאות לגברים יחידנים, או שישראל הייתה חלוצה בתחום הפונדקאות כשהייתה הראשונה בעולם להסדיר את הפונדקאות בין נשים עקרות ונשים פונדקאיות. לא טרחו לומר לציבור שפונדקאות נועדה לפתור בעיה בריאותית, לא לייצר אינקובטורים אנושיים עבור גברים שרוצים לנתק את התינוק מאמו יולדתו.
כאב, אני יכול לספר מקרוב על החששות שליווה אותנו בהיריון הראשון שלנו לאורך כל תשעת החודשים הארוכים. מהחשש שמדובר בהיריון חוץ רחמי (היריון בסיכון מהשנייה הראשונה), דרך שלבי ההתפתחות השונים והתהייה אם יש תקלות בהיריון ועד לשלבי הסיכון בלידה עצמה. היריון הוא הליך ארוך שפוגע בגופה של האישה. כאשר גברים להט"בים רוצים גישה חופשית לפונדקאות, הם עושים זאת על חשבונן של נשים שמסכנות את גופן עבורם.
אחת הטענות שראיתי נגד המתנגדים לפונדקאות היא שהם מביעים את התנגדותם רק כאשר מדובר בדיון שכולל את הזכות לפונדקאות עבור גברים יחידנים, קרי: הומואים. בעצם, טענה זאת נועדה להסית את הדיון מהיתרונות והחסרונות בפונדקאות לעבר טענות אד-הומינם על הומופוביות. כמתנגד לפונדקאות (בכלל, למעט פונדקאות אלטרואיסטית), זאת טענה ששווה התייחסות.
הטכנולוגיה שהביאה לעולם את הפונדקאות מאפשרת הלכה לייצר ילדים. לא להביא אותם לעולם, אלא לייצר אותם כתוצר שמגיע מארבעה גורמים שונים, ביולוגיים ולא-ביולוגיים. היו די ניסיונות בעולם לגדל ילדים ללא הורה מוגדר או עם יותר מזוג הורים מוגדר. די להבחין בילדים להורים גרושים, בילדים מאומצים ואפילו בילדי הקיבוצים, בכדי להבין שזאת לא דרך בריאה לגדול בה.
קצת על הרבה 