לרכב על הנמר – האם צריך הימין להנהיג מחאה? האם הוא יכול לצאת מזה בחיים?

1.מהו ההיקף אליו תגיע המחאה?

2.מהן האפשרויות לחבר המחנה ה'לאומי-ימני' לגווניו(דת"ל-שמרנים ליברלים).

3.השוני ממחאת האוהלים.

4.הסכנה.

1. היקף המחאה יכריע האם היא תשוב ותשקע כאחד מאותם גלי מחאה בנושא אשר צפים ושוקעים בסדר היום התקשורתי אחת למספר שנים. אם נסתמך על פעולות מערכות העיתונים הנושא לא זוכה לבולטות משמעותית אולם בעידננו אין העיתונים מחזיקים עוד במונופול.

אם תצליח המחאה לבעור ולחצות את 'תעלת המגן' שחפרו בין חלקי החברה הרי שהנושא יהפוך לנושא המשלהב ביותר שניתן לעלות על דעתו של ההמון(להוציא נושאי הישרדות ובטחון בטווח הקצר). באם הנושא יהפוך לנושא-שבידי-דמיון-ההמון הרי אין טעם לנהל דיון על השתתפות או הסתייגות – הרכבת יצאה מן התחנה ואנחנו עליה.

2.על מנת לחשוב ולחשב את הצעדים הנדרשים ברמה האסטרטגית, הן מבחינת מבחן 'השליטה', הן מבחינת מבחן ה'הנהגה', והן מבחינת מבחן הצדק-הפשוט יש לבחון את המושג 'המון'.

ההמון הוא הכוח החזק ביותר של עידננו; גם "המון של אינדיבידואלים" (אם תרצו) עודנו המון ויש לו תכונות שונות מן היחיד, דינימיקה שונה קיימת בין איבריו(הפרטים) ובין המכלול(הקבוצה). אבי הפסיכולוגיה החברתית, גוסטב לה בון, תיאר את ההמון, לדעתי, בצורה פרובוקטיבית אך מעניינת. לדידו "ההמון דומה במשהו לאדם ישן, שהגיונו פסק לרגע מלפעול, המעלה בדמיונו תמונות בעלות אינטנסיביות קיצונית, המתפזרות חיש בבואן עם החשיבה" – הקבוצה צריכה תמונה גדולה וחזקה, דרמטית ומפחידה – סוג של שרטוט נוסח דנטה. על כן, גרס לה בון, "הדבר המרשים את ההמון הוא צידם המופלא והאגדי של המאורעות…ההמון מסוגל לחשוב רק באמצעות תמונות. רק הן מפחידות אותו או כובשות את לבו ונעשות למניעי פעולותיו."

יש להבין את ההמון מתוך רגשותיו, את רגשותיו של ההמון מתאר לה בון כ"פשוטים וקיצוניים" ולכן "הדעות, הרעיונות והאמונות המוצעות לו, מתקבלות או נדחות על ידו כמקשה אחת ונחשבות לאמיתות מוחלטות או למשגים לא פחות מוחלטים".

באם המחאה תתרחב ל'המון' אין טעם לחברי המחנה הלאומי בכללותו לעמוד מן הצד. עמידה מן הצד בזמן שההמון שופט דברים באקסטזה וגסות אגרסיבית משולה להתאבדות, היא משולה ברמה הפרקטית לאובדן מנדטים. בלשון פתיחתנו הסכנה הגדולה ביותר על 'השליטה' הפוליטית של הימין נמצא בשאלת ההנהגה של המחאה וניכוס ההון-המוסרי(ההון הסמלי) שבה למחנה שלך.

3.רבים טוענים כי המחאה הנוכחית דומה במהותה למחאת האוהלים המפורסמת, אני חולק על אלו הטוענים כך בצורה נחרצת: אין זהות בין שתי המחאות.

א. יוזמה שלטונית – בניגוד למחאת האוהלים, הטיפול השלטוני בפרשה מובל על ידי חברי כנסת בולטים מהימין הישראלי(ח"כ אמיר אוחנה, ח"כ נורית קורן) – יש כאן מומנט ראשוני של צדק-מוסרי אותו מחזיק הימין הישראלי, מומנט זה ניתן לאבד.

ב.ארגון מוסדי – **נכון להווה** המחאה הנוכחית מוחזקת על ידי ארגון אחד ולא על ידי רשת של ארגונים. החזית-החברתית של ארגוני הגג(להלן הקרן החדשה) לא פועלת כאן בצורה ישירה ועודנה כוח זניח במאבק הנ"ל. מצד שני מחאת האוהלים ה]פכה מהר מאוד לכוורת ארגונית בה הניהול התקציבי, הארגוני(מסרים) ותקשורתי הונהג על ידי קבוצות-חזית של הקרן החדשה ושאר מטא-ארגונים.

ג. קהל המחאה – אתמול ראיתי, לנגד עיני, קהל אחר מקהל המחאה החברתית. ראיתי כיפות רבות, פאות ראש. קהל ההפגנה היה בבירור תימני-ברובו ושלטי המחאה כללו מסרים שנגדירם כ'רדיקל-ימין' אשר עסקו בחזקת החפות(לטענת המפגינים) של עוזי משולם. בין לבין אף ביצבצו מספר בודד של חולצות 'כ"ח – כהנא חי'.

ד. מסרים ואביזרים – המסרים שבמחאה לא תקפו את ממשלת ישראל הנוכחית בצורה ישירה ולרוב גם עקיפה. האביזרים לא כללו דגלים אדומים או חולצות זיהוי פוליטיות כי אם מספר מה של דגלי ישראל.

אחסוך את ההשוואה למחאת האוהלים שכן השוני ברור לכל מי שמכיר לעומק את המחאות.

4.הסיכון:

סרטונים שהבאתי מציגים מרכיבים קלאסיים של 'מחאה מקצועית':

מעגלי תופים ומתופפים, פרובוקטורים מקצועיים והתמקדות בהפרת הסדר הציבורי.

בנוסף, מודעה משותפת לארגוני חזית רבים של הקרן החדשה בעיתונות הימית ביום ההפגנה.

שני אלו מעידים על שתי נקודות משמעותיות:

א.ישנו ניסיון, מתוכנן או ספונטני, לחזק את המחאה ולהוביל אותה למקומות פוליטיים בעל-כורחה.

ב. הקרן החדשה מוכיחה כי אין ארגוני החזית שלה עצמאיים במלוא מובן המילה – מה הקשר בין הוועד הציבורי נגד עינויים, רופאים לזכויות אדם, א.סף, מרכז עדאלה, המשמר החברתי, אחוזת הנגב, זזים, עומדים ביחד ועוד? אין ביניהם שום קשר מלבד ארגון העל המתקרא הקרן החדשה לישראל.

מעתה נראה פעולה אקטיבית שמטרתה ניסיון לשייך את המחאה לפעולה אנטי-ממסדית בזמן-הווה.

סיכום:

ההמון כנמר, הוא נע ונעד בלא שליטתנו ובלא הבנתנו כיחידים. מרגע שהנמר מתחיל לנוע לא ניתן לעצור אותו אולם ניתן לנסות ולרכוב עליו – לכוון אותו מעט ולהרוויח את הבטחון וההוד השייכים לרוכב על הנמר.

הימין צריך להקשיב למחאה ולראות התעוררותה, מרגע שהיא נעה, מרגע שהנמר נע, אין ברירה אלא לרכוב עליו.