"הוא אמר לי 'תמיד תחייכי', לא הבנתי למה"

בשנה שלפני, ירדנו למרכז המסחרי בקרית ארבע, והחלטנו לשבת בפיצרייה. המבוכה הגיעה כששלפתי את הארנק וגיליתי שנתקעתי בלי מספיק כסף. "עזוב", הוא אמר, עליי. המחווה הפשוטה הזו, בת תשעה שקלים, הולכת איתי מאז. כדרכם של נערים, או אולי בדרכי העקומה של אז, לא מיהרתי להחזיר את החוב. מתישהו אחזיר, הבטחתי. מתישהו מעולם לא הגיע.

מהקיץ של 2005 כולם זוכרים דבר אחד, אבל בשבילנו הוא היה נורא הרבה יותר. ההתנתקות עמדה לצאת לדרך, ואנחנו, נערים בני 15-16, נקלענו לתוך הקלחת. שבוע לפני החופש הגדול, לפני המתכונת בהיסטוריה, ירדנו לשבוע עבודה ולימודים בגוש קטיף. זה היה שבוע מעט הזוי, אבל סופו היה טראגי במיוחד.

זה היה יום שישי, שעות לפני כניסת השבת. אביחי לוי יצא מגוש קטיף לעבר הבית בבית חגי, רגע לפני שנסע לשבת בבאר שבע. זה כמו לנסוע מתל-אביב לירושלים דרך באר שבע, אבל אביחי רצה לקפוץ בבית, לאכול קוסקוס של אמא.

יחד עם חבריו להדרכה בבאר שבע, נחמיה ואביעד, יצא לטרמפיאדה מחוץ ליישוב ולא הבחין ברכב שביצע פרסה הרחק ממנו. כשהרכב עצר, אביחי, ראשון כתמיד, היה זה ששאל לאן הנהג מתכוון להגיע. הנהג שלף רובה וירה באביחי, אחר כך גם באביעד ובנחמיה. אביחי מת במקום, אביעד נלחם על חייו במשך יומיים עד שמסר את נשמתו לבורא ונחמיה נפצע קל, כשהרסיסים בידו מזכירים תמיד את מה שהיה.

"אני מבטיח להזמין את כולם לבית שלי בקיץ הזה"

אביחי היה אחד מאותם אלו שתמיד היו ראשונים לכל. הוא היה הבכור למשפחת לוי, בנם של יחיאל וחווה, אחיהם הגדול של אליסף, יהל, ליאם ואחינועם. אחד מאלו שבאמת אפשר לומר עליהם שחיו בשביל דברים גדולים יותר.

ליאם הייתה בת 10 כשאביחי נרצח בפיגוע. בשיחה עם ערוץ 20 היא נזכרת בקשר שהיה לה עם אחיה הבכור. "אביחי ואני היינו הבכורים בבית. אני הבכורה בבנות, והוא הבכור בין כולם. היה בינינו קשר מיוחד, של בכורים. תמיד הוא הגן עליי. בבית הספר, אם היה צריך, הוא היה בא, בודק שאני בסדר".

היא אומרת לי שהיא מתרגשת שגם 12 שנים, יש מי שזוכר. יותר משהיא רצתה לספר, והיא רצתה, היא רצתה גם לשמוע. כמי שלמד בשכבה עם אביחי מכיתה ב' עד כיתה י', שחלקנו בעיקר הפסקות ומשחקי כדורגל, היה לי מה לחלוק, אבל בעיקר היה לי חשוב לזכור, להיזכר ולהזכיר, שאביחי היה כאן.

השנה האחרונה שלו בישיבה התיכונית בקרית ארבע, הייתה רווית השעיות ושיחות עם ההנהלה, אבל לא בגלל שטויות רגילות של מתבגרים. לוי היה מדריך בסניף בני עקיבא בבאר שבע, והקדיש לכך כל דקה פנויה שהייתה לו. לפעמים, הקדיש לכך יותר מהזמן הפנוי שהיה לו. כשההדרכה הגיעה על חשבון הישיבה, הרב אבינועם, ראש הישיבה, ניסה להעמיד לו גבולות. הוא דרש ממנו שלא יצא מתחומי היישוב. לוי ניסה לעמוד במגבלה, אך עיניו סיפרו על העלבון שספג. בין המילים, היה ברור שהוא כבר החל להרהר אם ימשיך איתנו לשנה הבאה.

"כשהביאו לאמא שלי את הארנק", מספרת ליאם, "היא מיד פתחה אותו, רצתה לראות אם הייתה לו תמונה של מישהי או משהו, אבל כל מה שהיה שם זה דפים מפעולות וציטוטים שהוא אהב".

שבוע לפני סיום הלימודים, הישיבה החליטה להוריד אותנו לשבוע עבודה בגוש קטיף. זה היה השבוע האחרון שלו איתנו. "יש לי זיכרון, מהשבוע שהייתם בגוש קטיף", היא אומרת לי, "שהוא הגיע הביתה עם הרבה סרטים כתומים והוא היה צריך לדעת כמה סרטים יש שם, ופשוט ישבנו אצלו בחדר וספרנו את הסרטים. הוא סיפר לי על הבגרויות, ועל איך אתם נמצאים שם בבתים, ואיך אתם עובדים שם, ושאתם ישנים על מזרנים".

ככל שהשיחה מתגלגלת, כטבען של שיחות כאלו, הזיכרונות מתגברים. אני אומר לה, שלפעמים זה נראה שהמתים יודעים לפני. "אביו של אלחי טהרלב, החייל שנרצח בפיגוע דריסה, סיפר שבברית המילה שלו, הוא זז, כאילו סירב לעבור את התהליך. מאז, אמר האבא, הוא ידע שמשהו יקרה. גם לאביחי היה כזה", אני אומר לה.

"אמא שלי ממש מספרת שהוא ממש דיבר על דברים אחרונים שהוא רצה להספיק ולא ידע אם יוכל. בכלל, זה שהוא הגיע הביתה לאכול קוסקוס, הרגיש כאילו הוא בא להיפרד מאיתנו. ביום שישי הוא הגיע, לא היה הרבה זמן בבית. הוא נפרד מכולנו, וחיבק אותנו. לפני שהלך, הוא אמר לי "תמיד תחייכי", ואני לא הבנתי מה הוא רוצה", משתפת ליאם.

מאיתנו הוא נפרד גם כן. בשעות האחרונות שלנו בגוש קטיף, אביחי עשה כל מה שביכולתו כדי להצטלם עם כולנו. הוא הפיל אותנו, דגדג, הציק, הרביץ אפילו אם היה צריך, אבל בסוף הסיטואציה, הוא דאג שמישהו יצלם.

אני זוכר היטב את הדיון האחרון שהמחנכים ביקשו מאיתנו לערוך. הם דיברו על המחזור, ועל העתיד שלו, ולאן הוא הולך, ואיך יתגבש. כשלוי דיבר, היה ברור שהוא מתכוון לכל מילה. "אנחנו כבר שנתיים ביחד", הוא אמר, "ולכל אחד יש את החבורה שלו. אבל יש גם כאלו שאין להם חבורה של ממש. אני מציע שכל אחד שיוצא לטיול בקיץ, או נפגש עם חברים בקיץ, ידאג להזמין מישהו נוסף, שלא קשור אליו. אני אישית מבטיח לדאוג שכולם כאן יגיעו בקיץ הזה אליי הביתה".

שלושה ימים לאחר מכן, כולנו היינו אצלו בבית. משם יצא מסע הלוויה להר הזיתים.

"משהו ממני הלך איתו עד לרגע האחרון"

כמו לרבים מבני הנוער והילדים אז, בתקופה ההזויה של ההתנתקות מגוש קטיף, לליאם היה אוסף צמידים כתומים על זרועה. בין השאר היה לה צמיד שנחשב לנדיר, כזה שהאותיות שנחקקו עליו בלטו החוצה. "ביום שישי שהוא הגיע, הוא אמר שיש לו חניך שממש התלהב מהצמיד, ואמר שהוא ייקח את הצמיד איתו ויחזיר אותו ביום ראשון. הוא לא החזיר אותו. מרגיש לי שמשהו ממני הלך איתו עד לרגע האחרון".

אחד הזיכרונות שטבועים בראשה של ליאם, היה מסע פסח ששניהם יצאו אליו בבני עקיבא. היא כחניכה בסניף בני עקיבא בבית חגי ואביחי כמדריך מסניף באר שבע. איכשהו, יצא שדרכיהם הצטלבו, ואת המסלול עשו יחד. "באמצע המסלול נקעתי את הרגל, והוא עשה לי אבו יו-יו בכל המסלול. הוא העביר את התיק שלי לחבר אחד שלו, ואת התיק שלו לחבר אחר ופשוט סחב אותי על הכתפים לאורך כל המסלול".

אביחי היה גבוה מאיתנו, בראש לפחות. בכל תמונה אפשר לראות את זה. מטבע הדברים, הוא נמשך לספורט, לכדורגל – אבל בעיקר לכדורסל. אני זוכר שבגוש קטיף הוא ביקש ממני ומחבר נוסף לתעד אותו מטביע כדור בסל שהיה שם.

ליאם מספרת על פעם אחת שניסתה גם היא להשתתף במשחק כדורסל של אביחי. "המגרש היה קרוב מאוד לבית, והוא תמיד הלך לשחק עם חברים. יום אחד החלטתי לעקוב אחריו, כי רציתי גם לשחק, אבל לא רציתי שהוא יראה אותי, כי חשבתי שהוא יתפדח. אז פשוט הלכתי מאחוריו, והוא קלט אותי בפינה. אני זוכרת שהוא הרים אותי על הכתפיים כדי שאוכל לזרוק לסל ואהיה מבסוטה. הוא שיתף אותי במשחק, ואני הלכתי הביתה עם חיוך. זה היה נחמד מצידו".

לנצח בן 16

"זה מרגיש לך שהוא ילד, בן 16?", היא שואלת אותי.

"כן ולא", אני עונה. "הוא הרי היה גדול ממני תמיד בחצי שנה. הוא לא ילד, הוא פשוט לא הספיק הרבה דברים שהוא יכול היה להשיג, לא ראה דברים שהוא יכול היה ליהנות מהם. הוא נתקע בגיל 16".

"אני מסתכלת עליו והוא נראה לי עצום", היא אומרת. "היום, כשאני מסתכלת על ילדים בגיל 16, והם נראים לי קטנים יותר. אתם נראיתם ענקיים".

"בשבתות בוגרים, כשחזרנו ליתק"א, ראינו את הנערים החדשים, בני ה-15 וה-16 שנכנסו לנעליים שלנו, ואני תמיד צובט את עצמי ואומר שאין מצב שגם אנחנו היינו כאלו קטנים או טיפשים, אבל מצד האמת כנראה שכן".

את אחיה הגדולים, אביחי, אליסף ויהל, כינו בבית "שלושת המוסקטרים", וכמו כל אח גדול בכל משפחה, הם נטו להציק לאח הקטן מהם. "אביחי היה מציק לאליסף, שהיה מציק ליהל, שהיה מציק לי. ושלושתם ביחד, איך נאמר, אהבו לעשות עליי ניסויים. יום אחד אביחי חזר בשבת, והם היו משועממים מאוד. הם החליטו לבדוק אם אני יכולה לעוף. הם גלגלו אותי בתוך שמיכה, עשו 3,4 ו… אני לא יכולה לעוף".

כמו אביחי, היא הפכה למדריכה בבני עקיבא, כמו אביחי, היא למדה בקרית ארבע. כשהיא הייתה בת 16, היא סיפרה על התחושות שלה באזכרה, על כך שהיא כבר גדולה ממנו – והוא נותר לנצח בן 16.

"אנחנו רוצים שהוא ימשיך איתנו הלאה, אבל אי אפשר"

בשנה שעברה ליאם השלימה את שביל ישראל, אותו הקדישה לזכר אחיה. "בגלל שהיה לנו את הקטע של הבכורים, אמרו שאנחנו מאוד דומים. בשנה שעברה עשיתי את שביל ישראל, והקדשתי אותו לו. היה משהו נחמד בזה שמישהו ליווה אותי לאורך הדרך. כשהייתי בת 16, הייתה לי בגרות בהיסטוריה, והייתי מדריכה בבני עקיבא והכול היה דומה לי איתו. כל כך פחדתי לנסוע לבגרות, ופשוט לא הסכמתי לנסוע, עד שלבסוף אבא לקח אותי בעל כורחי".

"בשיחות שלנו במשפחה, כולם אמרו כל הזמן, 'ליאם עושה כמוך, ליאם עושה כמוך'. כשטיילתי בשביל ישראל היה נחמד שמישהו ליווה אותי לאורך כל הדרך".

את מרגישה שזה בעקבותיו?

"ככה זה יוצא, אחרי זה קל לקשר את זה. בשביל ישראל הרגשתי אותו שם. גם בדברים קטנים, במסלולים שהוא עשה, בתמונות שהוא נמצא בהם במסלולים מסוימים, אבל באותו רגע לא חושבים על זה. בשנים האחרונות יצא לי לספר עליו המון".

למה?

"קודם כל הגעגוע. אנחנו גדלים וכולם ממשיכים ואנחנו רוצים שהוא פשוט ימשיך איתנו, ואי אפשר. אז אנחנו מספרים עליו יותר. אחיינית שלי בת 4 והתחילו לספר לה עליו. זה יוצר סוג חדש של דיבור מבחינת המשפחה. וגם הפחד שישכחו, פשוט יצא לי לדבר עליו עם הרבה אנשים, שיכירו, שידעו. נראה לי בסוף הוא בן אדם ששווה להכיר".

כמה שנים אחרי הפיגוע, המשפחה עברה להר חומה, לבית שהיה בבעלותה. "היה את הפיגוע של איימס(משפחה נוספת מבית חגי שנרצחה בפיגוע – ע"ל), ולאמא שלי די נמאס. בסופו של דבר הוא נרצח מול הבית, קשה כל יום לעבור שם".

ליהל יש שני ילדים, אחד מהם איתן-מלאכי, נולד ביום ההלוויה של אביחי, י"ט בסיוון בשנה שעברה.

מאז הרצח, האזכרות עצמן הולכות ומתמעטות. "קשה להשיג את כולם", מסבירה ליאם את הקושי. "אבא אהב לארגן הפקות ענק, ואנחנו פחות. יום הזיכרון די קרוב לזה, אז זה התערבב. אנחנו עולים בשניהם. ביום הזיכרון זו אזכרה כללית עם המשפחה. יתק"א שולחת מדי שנה את תלמידי כיתות י' לאזכרה ביום הרצח, אז יש שתי אזכרות נפרדות".

יחיאל לוי במדרשת רמת הגולן. צילום: באדיבות המשפחה

"אבא שלי היה בטקס ביום רביעי ברמת הגולן, זה היה מול נערים בכיתה י'. הוא סיפר על שיחה שהייתה לאביחי עם אמא שלי, הוא אמר לה שהוא רוצה לעשות רישיון. היא הסכימה רק בתנאי שיסתפר, כי הייתה לו רעמה וחמצון קטן בשיער. ואז הוא אמר "טוב, אבל הכי הכי אני רוצה להצליח את הבגרות בהיסטוריה", מי היה מאמין שכמה ימים אחרי זה, תיטמן בין דפי ההיסטוריה".