אם רק יכולנו לבחור אחרת | מוצ"ש מקץ, נר שביעי של חנוכה

הדבר המופלא ביותר שברא הקב"ה הוא את אפשרות הבחירה. אנחנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו, ללא יוצא מן הכלל. בעבר הפחות-רחוק-משאנו-חושבים, אפשרויות הבחירה של האדם היו מצומצמות. בעיקר בשל האפשרויות אותן הצליח לפתח המין האנושי, וכך, כמו במשחק ארקייד סטנדרטי, האפשרויות היו נעולות בפנינו. לפתע, בתוך מאתיים שנים, נפתחו בפנינו אפשרויות שהאדם הממוצע לא יכול היה להעלות על דעתו – רק לפני מאתיים שנים.

וגם: הדבר המקסים ביותר שפגשתי בשירות הצבאי, השיעור של אומת המומינים, אובדן הדרך של הנשיא, אזהרה מפיו של שגריר בריטניה וקטע חדש מ"מעגלים של אור"

קצת על הבחירה | קצת על העבר | קצת על המומינים | קצת על ריבלין | קצת על קווארי | מעגלים של אור


 

זה בא לידי ביטוי בכל דבר במציאות. דילמה, שפעם הייתה פשוטה מאוד, הופכת לדילמה שמעוררת כאבי בטן. אנחנו יכולים לאכול כל דבר חי, צומח או דומם ובכל יום יש לנו שלוש פעמים (או יותר, בעצם – יותר) לבחור מה אנחנו רוצים לאכול. רק אפשרות אחת אינה קיימת: לא לאכול. הלבטים הללו הופכים קשים יותר כשאתם שניים שמחפשים לבלות זה עם זו, אך צריכים לקבוע איפה, מה ואיך. הקושי מתעצם כשמכניסים פנימה גם את מרכיב המחויבות. האם אני רוצה להתחייב למשך תקופה ארוכה לבחירה הזו? הרי אם נגלה חרטה, נשלם מחיר לא פשוט. כלכלי, רגשי, תדמיתי. הרי אנחנו לא רוצים להחליף את מה שכבר דחינו והשלמנו עם הפרידה ממנו במשהו שנגלה בהמשך שיעלה באותה התוצאה.

בקיצור, החלטתי להיפרד מה-LG G2 שלי בשעה טובה, אבל אני לא מצליח לבחור בין גלקסי S6, הג'י 4, המייט S ועוד. למה? כי מצד אחד הג'י שלי אכזב אותי. לקח לו שנה וחצי לעשות את זה, ובכל זאת. מצד שני יש לו שתי סוללות – שזה בעצם פיצוי על אחת הציפיות שלי שהתבדו מהג'י 2. מנגד, אולי עדיף לעשות את מה שעשיתי עם הג'י 2 ולבחור במכשיר החדיש ביותר שפורץ דרך – ה-V10. את הממשק של גלקסי אף פעם לא אהבתי, אבל הוא כן מוכח וטוב, עם מצלמה מצוינת (שרמר אמר) ועם סוללה שנטענת מהר. המייט אס נראה לי מגניב כי הוא שומר על שני דברים שלמדתי לאהוב מLG, הקשה כפולה על המסך וכפתור לחיץ מאחור. מצד שני, הוא חדש מדי ולא בטוח שהוא מוכח כל כך, מגניב ככל שיהיה.

אפשרות הבחירה היא דבר נפלא שנתן הקב"ה לבני אדם. הוא נתן להם לבחור בין האור ובין החושך, בין הטוב ובין הרע, בין החיים ובין המוות, וברובן ההכרעה יותר פשוטה. אתה מנסה לעשות טוב, בסופו של דבר. אבל הבחירה בין הגלקסי לשני מכשירי ה-LG פשוט קורעת לב. 


 

קצת על ארז ברנע

זה היה שבוע או אולי שבועיים אחרי שהגעתי ליעד. אחרי שנה וחצי בלשכת הגיוס בירושלים, דרשתי מעצמי יותר. עזבתי את הלשכה ברחוב רש"י בירושלים בחמת זעם ובתקווה לעתיד ורוד יותר, או לכל הפחות משמעותי יותר. כשהגעתי אל קצינת המיון בתל השומר היא לא ידעה דבר על שיבוץ מוקדם שלי. השמועות שנפוצו בלכה כי אלך לשרת במחסומי המשטרה הצבאית בהר גילה, כך הבנתי דקה אל תוך השיחה, היו שקריות לחלוטין.

"מה אתה רוצה לעשות?", היא שאלה אותי. לפתע כל הצבא נפרש בפניי – לפחות בעיני דמיוני. אמרתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי, יציאות של אחת לשבוע, אולי בתחום החינוך. כשאמרתי את זה לה אז, שר ההיסטוריה צחק בפניי. הוא חבש כתר מלכות עתיק, שרשרת פרסית גדולה ושרביט שעליו היה חרוט המשפט "האדם מתכנן תכניות". לא צחקתי איתו, על אף שידעתי מה גורם לו לחמוד לצון. בצו הראשון שלי שאלו אותי את אותה שאלה בדיוק, ואני, כמו כל פעם בה אני קורא ספר משמעותי עניתי לפיו: "אני רוצה לגרום לעולם להקשיב". להקשיב אחד לשני, להיות בני אדם טובים יותר, זו הייתה הכוונה.

בהתאם, מרבית האפשרויות שהצבא הציג בפניי היו בתחום החינוך ואת כולן דחיתי במחי יד. שנתיים וחצי לאחר מכן, שיוועתי להגיע לעמדה בחינוך, או עמדה כלשהי. "על קורס נתיב שמעת?", שאלה קצינת המיון. השבתי בחיוב, ואמרתי שמדובר בתכנית הגיור הצבאית. היא הנהנה וסיפרה כי הם מחפשים מש"קים דתיים, שיוכלו להעביר תכנים לחיילים שעוברים את הקורס. הסכמתי מיד. שר ההיסטוריה נענע את כתרו משל היה כיפה שיש ליישר. הקצינה לא ידעה כמה משמעותית הייתה הכיפה בזמנו, וכמה זמן היא לא הייתה על ראשי קודם.

זה היה שבוע או אולי שבועיים אחרי שהגעתי ליעד. התחלתי להכיר את הסמינרים בכפר עציון מקרוב, אך לא הצלחתי לגבש עמדה סביב השאלה שעומדת מתחת לפני השטח בכל מפעל הגיור: האם הגיור שלהם צריך להתקבל בקרב העם או לא. הביקורות התמקדו באורכו של הקורס(בזמנו שמונה שבועות על ציונות ושני סמינרים בני שבועיים על תהליך הגיור עצמו), שאפשר למתגיירים לסיים את התהליך בתוך פחות מחצי שנה. אך אני רציתי לראות את האיכות, את טבעם של המתגיירים.

ואז ראיתי את זה, ונשביתי בקסמי הגיור.

 


קצת על המומינים

דו"ח העוני החדש של הביטוח הלאומי מספר סיפור קשה. כל ילד שלישי הוא עני, 1.2 מיליון ישראלים הם עניים וכותרות העיתונים עושות מטעמים ואף על פי שהממשלה משקיעה יותר ויותר (תקציב הרווחה הוא הגבוה ביותר אי פעם, ולא מדובר בפעם הראשונה שזה קורה בשנים האחרונות), התקשורת מספרת לנו כי כמות העניים העובדים גדלה (הגרפים מציגים את הסיפור קצת אחרת, אבל את זה אשאיר לאנשים שבאמת מבינים בכלכלה, כמו אורי כץ).

בזמן הזה, החלו בפינלנד בניסוי מרתק. ככלל, אני סולד מניסויים חברתיים על ידי ממשלות, בייחוד משום שרבים מהם מסתיימים במפח נפש עצום. כך תכנית החומש של מאו טסה טונג גרמה למותם של חמישים מיליון סינים. ברעב. ובכל זאת, מדובר בניסוי מרתק.

על פי הניסוי, שנערך בקרב אוכלוסייה מצומצמת, שירותי הרווחה יבוטלו ותחתם כל אזרח יזכה למענק מהמדינה על סך 800 אירו. כך כל אזרח יזכה לסכום ראשוני כלשהו, המדינה תצמצם את שירותי הרווחה ותגבה פחות מסים, וכל עבודה בה ירוויח האזרח את לחמו תאפשר לו להתקדם ברמות החיים. מצד שני, כישלון של רשת הרווחה עלול לגבות מחיר יקר. לי נראה שזה צעד ראשון בכיוון שיטת הוואוצ'רים, שמיושמת בחלקה במדינה.

סרח. גם הוא יהנה מביטול מוסדות הרווחה?
סרח. גם הוא יהנה מביטול מוסדות הרווחה?

 

קצת על ריבלין

יש משהו מרשים ביכולת של אדם לשנות את הדעה שלך עליו בתוך זמן קצר. יש את אלו שלמרות חוסר הציפיות שלך יאירו באור מיוחד ברגע הנכון וישכנעו אותך שאפשר לסמוך עליהם. מנגד, יש את אלו שהציפיות שלך מהם כה גבוהות, שאתה לא יכול שלא להתאכזב. ויש את אלו שבאמצע. ניסיון העבר לימד אותך שאתה יכול לסמוך עליהם, במידה מסוימת. אתה שומר מרחק, אבל מאמין שביסוד הדברים, השאיפות הן טובות.

לפני חצי שנה, פחות או יותר, עדיין האמנתי שרובי ריבלין נמצא בצד הנכון. כן, הוא מחפש לחבר בין היהודים והערבים, אך זוהי תפיסה רפובליקנית, חשבתי. תפיסת ז'בוטינסקי הרואה את בן ערב, בן נצרת ובני כשווים שכנעה אותי כי הביקורת על ריבלין נובעת מכך שהוא מאמין בארץ ישראל השלמה – על כל המורכבות הדמוגרפית שהיא טומנת בחובה. ערבים, נוצרים ויהודים יתאחדו סביב נס אחד ויתאחדו לישראל אחד. כך האמנתי.

אפילו חשבתי לפרסם מאמר בנושא, בתקווה שיביא מזור מסוים לנשיא – שהובן לא נכון על ידי בני המחנה שלו. פניתי אל בעלת "הפלוג", טל שניידר והצעתי לה את המאמר כרעיון. היא הסכימה מיד, ובצדק. אך כשניגשתי לכתוב את המאמר, ריבלין התבטא שוב. אני לא זוכר על מה ומה אמר, אך הרגשתי שהתזה שרציתי להציג, עומדת על קרקע רעועה למדי. חיכיתי שוב עד שהייתי מוכן ושוב – הנשיא התבטא בנושא מסוים באופן שגרם לי לפקפק ביכולת שלי להגן על שמו כאיש המחנה הלאומי.

מנגד, נאום ארבעת השבטים שלו – החרדים, הדתיים, החילונים והערבים – חיזק את התפיסה הרפובליקנית שלי את דעתו. אך שוב ושוב הוא בחר להביע קרבה אל המיעוטים בישראל. שוחחתי עם הדוברת שלו דאז (ואולי עדיין) והיא טענה כי הפעילות שלו לקירוב לבבות בין יהודים וערבים קדמה לכהונתו בבית הנשיא.

היום (ה') רובי ריבלין גורם לי לרצות להקיא. אין הרבה פוליטיקאים שמעוררים את הרפלקס הזה, אבל הוא, במחי אמירה מטופשת אחת, הצליח. ריבלין אמר לנשיא אובמה כי "כולנו שואפים להנהגה ברורה ומוסרית כמו שאתה מייצג".

כשהוא אומר הנהגה ברורה ומוסרית, הוא מתכוון למה בדיוק? האופן בו אובמה מתעלם פעם אחר פעם מהקונגרס הלעומתי שלו, הדורסנות שלו, האופן בו נמנע מלעסוק בסוגיות הקהילה הלהט"בית עד שבית המשפט העליון פסק כפי שפסק? או אולי זו הנהגת העולם החופשי, שנדרס בימים אלו על ידי העולם השלישי? יכול להיות שריבלין מתכוון אל נאום קהיר שנשא אובמה בתחילת כהונתו?

אי אפשר שלא לתהות מה קורה לנסיכי הליכוד – ריבלין, מרידור, לבני, אולמרט, כשהם מגיעים לוושינגטון. מה גורם להם לאבד את הצפון ולהפוך לנושאי המסר של הממשל האמריקני. הייתי רוצה לומר שמדובר במשיכה לעוצמה האמריקאית, בסמיכות לצלחת הגדולה בעולם. אך אם אכן מדובר בקרבה הזו, כמה עלובים הם מנהיגינו, שרואים מעט עושר ומעט כבוד ונמסים בפניו. לצערי, בפוליטיקה הישראלית ישנו רק מנהיג אחד שהוכח כחף מנפילות מול הקסם האמריקאי – והוא הכי אמריקאי שיש לנו. הוא גם היה הראשון שזיהה את האסון בנשיאותו של ריבלין. בנימין נתניהו.

ריבלין מדליק נרות חנוכה עם אובמה. קצת כבוד והוא איבד כל יושרה
ריבלין מדליק נרות חנוכה עם אובמה. קצת כבוד והוא איבד כל יושרה

קצת על שגריר בריטניה

דייויד קווארי נכנס לתפקידו כשגריר בריטניה בישראל בתקופה מתוחה ביותר בין הממלכה ובין ממשלת נתניהו. יומיים אחרי שנחתם הסכם הגרעין בין שש המעצמות ואיראן. כך, במקום לזכות במסיבת עיתונאים עבשה ומשעממת, בה שני הצדדים מדברים על כל הדברים הטובים שיש לשתי המדינות לומר האחת על השנייה, הוא זכה לקבל קיתונות של רותחין. "בדרך כלל, כששגריר נכנס מדברים בפומבי במסיבת העיתונאים על כל הדברים הטובים ואז עולים למעלה כדי לצעוק על כל המחלוקות. כשנכנסתי, עשו את המחלוקת למטה מול העיתונות ולמעלה בשיחה סגורה דיברנו על כל מה שטוב", סיפר קווארי במפגש עם סטודנטים ביום חמישי האחרון.

"לצערי, אני מדבר יותר מדי על החרם ופחות ממה שהייתי רוצה לדבר על הסחר בין ישראל ובריטניה", אמר השגריר, שדיווח על מספר פעולות שעושה ממשלתו על מנת לצמצם את שיח החרם על ישראל ולהגביר את הסחר עם מדינת היהודים.

"הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות כדי לגרום לאנשים להבין את המצב בישראל לאשורו הוא להביא כמה שיותר אנשים הנה. מעולם לא ראיתי פער גדול כל כך בתפיסה של מקום לפני ואחרי שאנשים ביקרו במקום מסוים. אנחנו פועלים כדי להביא לכאן מובילי דעת קהל שיכירו את המציאות בשטח, ולא רק דרך התקשורת".

כמו רבים בדיפלומטיה העולמית, גם קווארי סבור כי ארגון החרם על ישראל, ה-BDS, אינו רב השפעה. "אם תבחנו את שיתופי הפעולה של מוסדות אקדמאיים עם האג'נדה שלהם, תראו שההשפעה של הארגון היא קטנה", הוא אמר.

בפורום סבן הזהירו קרי וקלינטון את ממשלת ישראל כי היא מבודדת את עצמה מן העולם כשהיא לא פותרת את הבעיה הפלסטינית וגם לקווארי הייתה ביקורת על הממשלה הנוכחית. לדבריו בסקר שנערך בבריטניה באחרונה, רק כ-20% חשים תמיכה בישראל, ומנגד, 19% חשים התנגדות קשה לישראל, אך כ-60% נמצאים באמצע. "הם לא חושבים עליה יותר מדי. לדעתי יש פחות תמיכה בישראל. זה נכון גם לאירופה וגם לארה"ב. זה תסכול שנובע מתהליך השלום התקוע. אנשים רוצים לראות שזה נע לכיוון כלשהו. אני חושב שאם המצב יימשך ככה, דעת הקהל על ישראל תהפוך גרועה יותר".

קווארי (שני מימין)ברגעים יפים יותר עם הממשלה הישראלית
קווארי (שני מימין)ברגעים יפים יותר עם הממשלה הישראלית

מעגלים של אור

"אור, אני צריכה לדבר איתך רגע, בואי שבי", אמרה לה נעמי.

היא התיישבה על הספה, מנסה להבין מה אימה רוצה. נעמי הציעה לה לשתות משהו.

"אמא, מה קורה?", אור שאלה.

"הכול בסדר אור, שבי בבקשה", נעמי השיבה.

אור הקשיבה לאימה מתארת את כל השנים האחרונות. התיאור היה מוכר. מעט אוכל, מעט אור, מעט יוזמה, מעט חיים. איכשהו יצא שהיא תיארה חמש שנים בשלוש דקות. אבל את השבועיים האחרונים? חצי שעה, אולי יותר.

"מצאתי את עצמי מביטה במראה ונהנית מעצמי, אחרי הרבה שנים אני רוצה לתת לך ולשירן את מה שלא הצלחתי לתת, את מה שאבא לא יכול לתת לכן. אני רוצה להיות שם בשבילכן", היא אמרה.

"אני יודע אמא, ובאמת כיף שחזרת לעצמך", אמרה אור, בזמן שהניחה יד תומכת על כתף אימה.

"אני רוצה לחזור לעבוד", אמרה נעמי.

"מצוין. מה הבעיה?", שאלה אור.

"תראי, אני עוד לא יודעת שום דבר, אין שום דבר סופי, אבל שלחתי את קורות החיים שלי לכמה וכמה מקומות, אבל רובם נמצאים לא בחיפה", היא אמרה והותירה את המשפט מעט פתוח.

"מה זאת אומרת לא בחיפה?", שאלה אור, שהחלה להבין אך העדיפה לא להבין.

"במרכז, או אולי אפילו בירושלים", השיבה נעמי.

"זה הרבה נסיעות בשביל עבודה, אמא. אולי תמצאי משהו שכן נמצא בחיפה?", שאלה אור.

"אני רוצה למצוא משהו לא בחיפה", אמרה נעמי, ומצאה את עצמה יושבת לבדה מול ספה שעד לפני דקה ישבה בה בתה הגדולה שבמופגן לא הייתה מרוצה מהאמירה הזו.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s