תשמרו על הכוס שלכם ריקה | מוצ"ש וישב

יש את אלו שמביטים בחצי הכוס הריקה, מתמקדים בשאיפה למלא את החלל. הם מנסים כל מיני דרכים, עקלקלות יותר ופחות, מתגלגלים אנה ואנה, תוהים איך הגיעו עד הנה ולא מבינים מדוע הכוס עדיין ריקה. ומנגד, יש את אלו שמביטים בחצי הכוס המלאה, ומתמקדים בריק ובחלל שעוד לא התמלא. גם הם, כמו קודמיהם, מחפשים את האפיק שיניב את ההכנסה המוצלחת. גם הם, כמו קודמיהם, מחפשים פתרונות שגויים לבעיה האמתית. הכוס אינה ריקה, ועל כן – אינה יכולה להתמלא. פתאום, נעשה לי ברור מאוד מדוע מתחת לחופה שוברים את הכוס. זה לא לזכר החופה. זה לזכר חצי הכוס המלאה, שהתרוקנה לחלוטין, ויש לשוברה – כי כעת יש מקום לכוס חדשה, ריקה לחלוטין, שתוכל להכיל את האור הגדול שבפתח.

וגם: מה מפספסים האמריקאים, איפה טועים תומכי מגש הכסף ומה מתכנן מנכ"ל משרד האוצר כדי להוזיל את יוקר המחייה וקטע חדש מ"מעגלים של אור".

וודאו שהכוס שלכם ריקה

קצת על הרוח החדשה

שוק מחנהיודה בירושלים לבש ביום שני מדי מלכות, וירושלים ללילה אחד חזרה להיות עיר בירה. מדברים לא מעט על השינוי התרבותי שעובר על העיר, אך רק השבוע הרגשתי את ההבדל. השוק, גדוש פאבים, אירח את האנשים שמנהלים את המדינה – מנכ"לי משרדי הממשלה.

היו הרבה שיחות מעניינות להגיע אליהן, אך מפאת הדוחק, רגליי משכו אותי אל שיחתו של מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, שפועל עם משה כחלון להסדיר את עניין יוקר המחייה בארץ הזו. עם ציונות, כידוע, לא הולכים למכולת.

צילום: אלישבע מזי"א
צילום: אלישבע מזי"א

באב"ד הסביר לא מעט דברים, כששאלות האנשים הצביעו על דבר אחד. "מגש הכסף" הוא אחת ההצלחות התקשורתיות הגדולות ביותר. כולם ראו את זה. השואל הראשון קבל על הקפיצה של פקידים ממוסדות הפיקוח אל התאגידים עליהם פיקחו, השני שאל על מתווה הגז ועל הנבזות שלו, אחר שאל על הדיור. באב"ד לא נרתע ולא נלחץ. חלק מהאנשים היו מתלהמים, אך הוא הגיע עם סיפור והוא דבק בו.

הפקידים, הוא אמר, הם אנשים טובים. הם מגיעים למגזר הציבורי כדי לעשות טוב, כשברור לכולם שהמגזר הפרטי היה מניב להם הרבה יותר כסף, בטח ברמה האישית. לדבריו, אם היו מפעילים את הצינון שהציעו אנשי מגש הכסף להחיל על הפקידים הממשלתיים, איש מהם לעולם לא יכול היה לעבוד, לעולם. אך הטיעון הטוב ביותר שלו כנגד מעבר הפקידים לרשות התאגידים היה שהפיקוח הממשלתי כולל נגיעה בכל כך הרבה נושאים, כך שהחיכוך עם תאגיד כזה או אחר הוא בלתי נמנע. היות וזה תחום העיסוק שלו, אך טבעי שהוא יהיה מוכשר לצרכי אחד התאגידים מולם עסק.

האיום האיראני של מתווה הגז הוא לא "הגז יישאר באדמה", אלא בוררות בינלאומית. המדינה, כך הרשמתי מבאב"ד, חוששת מהיום בו נובל אנרג'י וישראמקו יתייאשו משינויי ההסכמים התכופים (ששינסקי 1, ששינסקי 2, והשינויים שעומדים כיום על הפרק) ויפנו לבוררות חיצונית. שם, אומר באב"ד, מעריכים גורמים משפטיים כי הסיכויים שישראל תנצח אינם גבוהים. אדרבה, המדינה חוששת כי היא ככל הנראה תפסיד. זאת משום שהיא סיכמה – לטוב ולרע – עם חברות הגז על המתווה ושינתה אותו פעם אחר פעם. זה לא רק יפגע במאגרים הקיימים, אלא בשמה של ישראל כמדינה אטרקטיבית ליזמות. בשוק קטן כמו שלנו, זה חיוני.

לגבי משבר הדיור. כל תכנית ממשלתית להורדת יוקר המחייה היא תכנית עם פוטנציאל לשחיתות או לשגיאות, ואולי עוד לא נמצא שביל הזהב שיוריד את המחירים באמת. הרי הניסוי של כחלון בשוק הסלולר לא טיפל בבעיה האמיתית בישראל: התשתיות. כל עוד כמות התדרים בארץ אינה מספקת, אין מקום אמיתי לחברות חדשות – לכן יש חברות וירטואליות. בקרקעות, בעיית התשתית היא אחרת. 93% מהקרקעות בישראל הן ברשות מנהל מקרקעי ישראל, לו יש אינטרס מובהק לנסות ולהרוויח מהמצב הקיים בו מחירי הקרקעות והדירות עולה.

התכנית של באב"ד ושל כחלון היא מחיר למשתכן. אולי יש מקום לתת עליה את הקרדיט דווקא לאורי אריאל, שר השיכון הקודם, אני לא בטוח. מה שבטוח, שר האוצר הקודם, שדחף את תכנית מע"מ 0, לא קידם אותה. התכנית היא כזאת: כשהמנהל משחרר קרקע לבנייה במכרז, הוא לא דורש מהקבלנים את המחיר הגבוה ביותר אלא את המחיר הנמוך ביותר בו ימכרו את הדירה לציבור, גם מתחת להערכת השמאי הממשלתי. לדברי באב"ד, המחירים נחתכים ברבע. התקווה והציפיה היא שהדבר יוביל לירידת מחירים גם בדירות אחרות על בסיס היצע וביקוש.

נקודה נוספת שיש לזקוף לזכות תכנית זו היא הקריטריונים שמוטלים על הרוכשים. לא עוד חרדים או לא חרדים, שירתו בצבא או לא, אלא רק מי שבעל דירה ומי שאינו. האוצר בעצם מחפש באופן ייעודי לסייע למי שאין לו דירה להשיג אותה. מי שירצה להטיל ביקורת על כך שהבעיה אינה בביקוש – גם בו טיפלו באוצר באמצעות הטלות מסים שונים – אלא בהיצע, יקבל מענה גם הוא. באב"ד סיפר כי בשנה הקרובה ישווקו שבעים אלף דירות חדשות ובאמת ישנם דיווחים על פרויקטים נוספים של בנייה.

דבר אחרון. גם לתחום המזון התייחס באב"ד, ואמר כי משבר העגבניות דחף את המדינה לעשות דבר נכון. כזכור, אחרי החגים לא היו מספיק עגבניות בארץ בשל פגעי מזג האוויר ומחיריהן האמירו לשחקים. המדינה החליטה להתיר את ייבוא הירקות באופן זמני. באב"ד הודה כי פתרון זה יכול להוביל ליצירת תחרות של ממש בין היבואנים ובין השוק הישראלי והביע תמיכה בכך.


קצת על הכחשת המציאות

תקראו לי ישראלי טרחן, אבל בשנייה הראשונה בה ראיתי את הידיעות על "אירוע הירי" באמריקה, חשדתי כי אחרי הדריסות והדקירות כאן, הפיגוע המזעזע במאלי, פיצוץ המטוס הרוסי בסיני, הפיגוע ההמוני בפאריז, הטרור האסלאמי הגיע לאמריקה. שמות זוג הרוצחים בסן ברנדינו, ריזוואן פארוק ותשפין מאליכ, רק ביסס את תחושת הבטן. האמריקאים לא נקבו במקור ההשראה לירי, שאינו הראשון מסוגו במדינה. הם העדיפו לתת לסוכנות הביון לעשות את שלהן ולחקור, במקום למהר ולתייג את האירוע כאירוע טרור.

לא שוללים כי מדובר בפיגוע טרור. גם כן סוכנות ביון
לא שוללים כי מדובר בפיגוע טרור. גם כן סוכנות ביון

האם זוהי התקינות הפוליטית המערבית שמעקרת את מנהיגיה מהיכולת לנקוב בשם האויב? האם מדובר בתפיסת עולם שמסרסת אותם מלפעול מול הבעיה? ובכן, במידת מה, אפשר לומר שהם למדו מאיתנו. היום, כשכל יום יש פיגוע אי אפשר להכחיש שמדובר בכזה, אנחנו כבר לא זוכרים. אבל לפני שנה, שנתיים ושלוש, כשאבן הייתה גורמת להידרדרות רכב, היו קוראים לזה תאונת דרכים. בעצם, גם היום לא מכירים במותו של נתנאל ערמי כרצח על רקע לאומני (איזה ביטוי מזעזע).

גם מדינת ישראל מעדיפה להטמין ראש באדמה ולהעלים ראיות מפיגועי טרור. זה טוב לכלכלה, זה טוב לתחושת הביטחון המדומה, זה טוב לנפש. גל הטרור הזה שמזעזע אותנו חדשות לבקרים, מה הוא בעצם? גל טרור, גל בעצימות גבוהה, עצימות נמוכה, הסלמה, הדרדרות? לא, הוא אינתיפאדה. מאורגן או לא, ממומן או לא, תוצר של הסתה או לא, זה מה שהוא. אבל מי ממנהיגינו מעז לקרוא לילד הרצחני הזה בשמו? אף לא אחד מהם.

אז מה לנו כי נלין כשאובמה והולנד מסרבים להגדיר את האסלאם הרדיקלי כאויב של הציוויליזציה שהם עומדים בראשה, כשאנחנו מתעלמים מהאויב שמאיים על הבית הלאומי שלנו כבר מאה שנים?

שנים אנחנו מתיימרים לעמוד בחזית המאבק המערבי נגד האסלאם. אנחנו טוענים, בהסתמכות שמופרכת בימים אלו על ידי גלי ההגירה מערב, כי אחרי שהם יסיימו איתנו הם יגיעו למערב. ובכן, הם לא מצליחים לסיים איתנו – אז הם עוברים ישר למערב. אנחנו עדיין מביטים אחורה, אל עבר המפקדה המוסרית שלנו, משל היינו שלוחה קולוניאלית של ציוויליזציית המערב הקורסת ומבקשים ממנה תשובות. היא מביטה אלינו כמי שיודעים להילחם בטרור ושנינו מבולבלים. כי אמנם אנחנו יודעים להילחם בטרור, ואם המערב יאחד כוחות, גם הוא ידע. אך איש אינו יודע להילחם באויב שרואה ואינו נראה.


 

קצת על החוק הבינלאומי

אתמול פרסם אודי סגל כי משרד החוץ מפיץ לשגריריו מסמך משפטי המסביר מדוע ההתנחלויות דווקא כן חוקיות על פי החוק הבינלאומי. זהו צעד נוסף בדרך לדיפלומטיה ימנית ממש ששולטת במוסדות הארכאיים האלו, שנשלטו שנים רבות (גם ואולי בעיקר דווקא בכהונתו של ליברמן). אני לא יודע אם הטיעון יישמע, אני לא יודע אם בקהילה הבינלאומית יהיו מוכנים לקבל אותו, אך לראשונה מזה שנים רבות נתניהו פועל באופן אקטיבי על מנת להשיג הכרה בהתנחלויות. הוא עושה את מה שהיה צריך לעשות כבר מאז 67': לומר שזה שלנו.

בכל פעם שהקהילה הבינלאומית אומרת שהיא מסרבת להכיר בהתנחלויות ואנחנו מקבלים את זה, נכנענו לפלסטינים. הקהילה הבינלאומית נשענת על החוק הבינלאומי כאילו מדובר בתובנה מוסרית כלשהי, אבל מדובר בקביעה פוליטית יותר משהיא משפטית. המסמך החדש בעצם מציע דרך חדשה. אם הפלסטינים רוצים ללכת לבית המשפט, לנו יש קושאן משפטי משלנו שמציג את הטענות בצורה פשוטה למדי.

ישראל כבשה את השטחים במלחמת מגן, והריבונות הקודמת שהייתה כאן – ירדן, מעולם לא זכתה ללגיטימציה בעצמה. כל הטענות על קולוניאליזם אינן תקפות בגלל זיקה יהודית בת אלפי שנים לשטח. כמו כן, נראה שהתבססו על תפיסתו של מנחם בגין כי "יש שופטים בירושלים", כיוון שקמו אלפי "אלוני ממרא" בסמכות וברשות בתי המשפט – ולראייה, דווקא הפינויים וצווי ההריסה.

אגב, השינוי חל בביקור האחרון של נתניהו בארה"ב והוצג בפני קרי בביקור האחרון שלו. נתניהו הציע להעביר לרשות הפלסטינית שטחים בהם גרים בפועל פלסטינים בתמורה להכרה אמריקאית בגושי ההתיישבויות. רה"מ אמנם טען כי לא ימסור מטר לפלסטינים בישיבת הסיעה לאחר מכן, אך את רעיון ההכרה בגושי ההתיישבויות לא הכחיש.


 

קצת על מגש הכסף

יש תופעה כזו בשמאל בה מתנשאים על אנשי ימין כאילו הם אמוציונליים ובוחרים על פי החלטות רציונליות, נכון? אז שטופי המוח של מגש הכסף.


מעגלים של אור

אורן ואור המשיכו להתקרב. כל רגע פנוי שהיה להם, היה מנוצל לבילוי משותף. במהרה, אורן הרגישה בבית איתה והיא איתו. הם נסעו לזיכרון יעקב, שם הראה לה את המקום בו גדל. הוא לקח אותה אל הטיילת, כמובן, אבל גם אל בית הספר בו למד ואל הבית בו גדל.

"אתה מתגעגע למקום הזה?", היא שאלה.

"כן", ענה כמעט מיד. "אני חושב שהמקום הזה תמיד ילווה אותי, לא משנה לאן אגיע. היה כיף לגדול כאן, את יודעת? זה הבית שהכרתי כל החיים שלי. אם אוכל לחזור לכאן מתישהו, זה יהיה נהדר", אמר.

"מה המקום האהוב עליך ביותר כאן?", היא המשיכה, מוצאת פינה חדשה לחקור בתוכו.

"אה, זו שאלה קלה", אמר בחיוך והציע את ידו כמי שעומד ללכת כאן ועכשיו. היא אחזה את ידו והשניים התקדמו שלובים יד ביד בדרך לתצפית אל עבר הים.

"זה מקסים", היא אמרה.

"כן. בשבילי זה המקום הכי יפה בעולם", הוא אמר.

כשאור הביטה בים, מנסה לבלוע מבט חדש אל מה שהכירה וראתה כבר כל כך הרבה פעמים, אורן לא הפסיק להביט בה. היא הפנתה מבט אליו, ושאלה אותו "מה?", כאילו מחפשת שיאמר לה מה גורם לו להביט בה.

"אני…", הוא התחיל לומר, אך גרונו התייבש.

"מה, אורן?", היא שאלה שוב, דוחקת בו שיאמר את מה שהוא רוצה.

"אני חושב שכדאי שנתקדם", הוא אמר.

"עוד מעט", היא ביקשה.

"אבל כל פעם שאת אומרת עוד מעט, אנחנו נשארים שעה", השיב.

היא הניחה את ראשה על כתפו ועטפה את עצמה בזרועותיו, יודעת שהוא נסוג ממה שרצה לומר בתחילה, אך מחכה שיגיד זאת שוב.

"תודה שבאת לפה", הוא אמר במקום.

"תודה לך", היא הדגישה. "אני שמחה שיצא לי להכיר את המקום הזה דרכך. הוא מקסים".

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s