על המרחב ועל הזמן – מבוא תיאורטי קצר
עלינו להבין את ההתפרצות האלימה של פרטים מתוך התרבות הערבית-מוסלמית בעין של מרחב וזמן ואם נדייק, כהפרעה או אתגר בממדים של מרחב וזמן. באמצעות זמן ומרחב אנו בונים סמלים-מגדירים אשר בתורם מהווים אדנים לתרבות על כלל מרכיביה.
בשורה התחתונה, אנו חייבים להביט על הר-הבית/אל אקצא כמות שהוא:
נקודת היתוך בין זמן ומרחב.
בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה' טען הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט כי החלל והזמן הנן שתי צורות אפריוריות(הקודמות לכל ניסיון) בהן פועלת התודעה, החלל והזמן משמשים כמעין פילטרים בלתי ניתנים להסרה של התודעה שלנו, פילוסופים יוונים התייחסו למציאות בעין זאת עוד לפניו. אני מאמץ את הטענה לפיה המרחב והזמן מהווים את המסגרות שבאמצעותן, ורק דרכן, אנו קולטים את המציאות. קרי, כשננסה להבין ולהגדיר את המציאות בתודעתנו אנו נעשה זאת באמצעות שתי 'פלטפורמות'-עוגן: חלל(מרחב ממשי ויחס של פרטים אליו) וזמן(ציר התרחשות ושינוי במרחב ועל המרחב, הכוללת בו-זמנית את העבר, ההווה, והעתיד).
ההבנה הנ"ל מאפשרת לנו לבחון ולהבין את האלימות הנוכחית בצורה עמוקה, אנו בונים ומגדירים את עצמנו על בסיס יחסי-גומלין בין עצמנו למרחב, לזמן ובין הזמן למרחב.
נדרשת הנגשה של המושג 'נקודת היתוך בין זמן ומרחב' לאדם בעידננו, האינדיבידואליזציה והדמוקרטיזציה בעולם המערבי שהשפיעה על סביבתנו הולידה מצב בו הולכות ומתמעטות נקודות ההיתוך בין זמן ומרחב המגדירות תרבות-ציבליזציה. באופן יחסי לעבר, כמעט ולא נותרו אתרים שכאלה בעולם המערבי. ישנם הותיקן, במובן מה חלקים מפריז, כמה כנסיות וקתדרלות במזרח אירופה כגון קתדרלת ויטוס הקדוש שבפראג, קתדרלת ואוול שבקראקוב פולין, קתדרלת סטפנוס הקדוש בוינה, ואתרים כגון האקרופוליס של אתונה, בעבור האמריקאים ישנן אנדרטאות המחזקות את הדת האזרחית של ארה"ב. בעולם המוסלמי ישנם אתרים מרכזיים מהסוג הנ"ל ועליהם ניטש מאבק אימתני: מקדשי מכה ומדינה, האתרים הקדושים לשיעה כגון כופה וכרבלאא ועוד. גם ביהדות קיימות 'נקודות היתוך', למשל ארץ-ישראל. את הזיקה בין עם ישראל לארצו לכד, לדעתי, חנן פורת ז"ל, ממקימי גוש אמונים, בצורה הטובה ביותר בראיון אותו העניק ב-1975: "הייחוד העמוק של עם ישראל הוא בכך שהקשר שלו אל ארצו, של אדם מישראל אל רעהו, איננו פרי מציאות טריטוריאלית ולא פרי מציאות ריאלית אלא פרי הוויה נפשית עמוקה."
המדובר במקומות בהם ומהם אדם יוצר את זהותו היחסית: יחס פרט-כלל, במובן העמוק של המילה – כ'דקירה' של הזמן במרחב – להלן בסיס המושג 'תודעה היסטורית' במרחב.
על זהות היסטורית לפי ניטשה(בקצרה)
כיום אנו נוטים לזלזל בתודעה ההיסטורית כשארית פרימטיבית, אנו חיים במגלופוליס(ערי הענק) השונות, מניו יורק ולונדון ועד, אפילו, ת"א. בתוכן אנו מוקפים זמן מלאכותי ומרחב מלאכותי, אחוזי תזזית-היום ותזזית-הרגע, הלומי צעצועי-מבוגרים. אנו מביטים כבהמות על המוסלמי או היהודי הרואים בהר הבית או בירושלים כיסוד לזהותם: "מה להם לקיצוניים הללו לרדוף אחר העבר – הב לי הווה! ואשמח בו עד כלות!" – טענתי פשוטה כמו פרובוקטיבית: זה שתודעתו הווה לא יבין את השוני בין אדם ובהמה.
– להקת 'פינק פלויד' הבריטית נגעה בתחושה הנ"ל בשיר 'Time' (מתוך האלבום "הצד האפל של הירח"):
"Ticking away the moments that make up a dull day / Fritter and waste the hours in an off-hand way / Kicking around on a piece of ground in your home town / Waiting for someone or something to show you the way"
[בתרגום חופשי] "מתקתק הלאה עוד רגעים המרכיבים יום משעמם / מעביר אט-אט ומבזבז את השעות כלאחר-יד/ עומד ללא נוע על פיסת קרקע בעירך / מחכה למישהו או משהו שיראה לך את הדרך"
המרחב סטטי והזמן חולף – תודעתנו קולעת כצמה את מסריהם של חברי להקת 'פינק פלויד' לחוויה. הזהות ההיסטורית היא שורש השוני בין אדם ובהמה, בין מודע ולא-מודע, המודעות בסיסה בזכרון. הפילוסוף הגרמני ניטשה תאר זאת בצורה מצויינת בפתיחת ספרו 'כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים'.
בתחילה תאר את הבהמה:
"אנא התבונן בעדר העובר לפניך במרעהו : אין הוא יודע בין תמולו ליומו, מקפץ הוא אנה ואנה, לוחך, נח, מעכל וחוזר לקפץ, וכך מבוקר עד ערב ומדי יום ביומו, אסור בעבותות קצרים להנאה או העדר הנאה, דהיינו אסור ביתד הרגע החולף, ומשום כך לעולם איננו לא מדוכדך ולא מואס."
ממשיך ניטשה ומתאר את קנאת האדם המביט על הבהמה הנ"ל:
"וקשה לו, לאדם, לראות את העדר בכך, כי הוא מתיהר באנושיותו על פני הבהמה ומאידך מביט לעברו מתוך קנאה באושרו – שהרי זה הדבר היחיד שהוא רוצה בו, לחיות כבהמה הזו, ללא מיאוס וללא סבל, אך רצונו הוא לשווא, כי הוא רוצה בכך לא כאשר תרצה הבהמה שאול ישאל האדם את הבהמה: 'למה לא תדברי עמי על אושרך ורק תנעצי בי עינייך?' ואף היא הבהמה רוצה היא להשיב אמריה לו: זה משום כך שאני שוכחת מיד את מה שהיה ברצוני לומר – ותיכף ומיד היא גם שוכחת תשובה זו ונאלמת: ועל זאת שוב יתמה וישתומם האדם."
האדם מקנא בבהמה נטולת הזיכרון- בבהמה שכל כולה, בהגדרתה הסובסטנטיבית, התהוות בלתי פוסקת של הרגע. הבהמה מגלמת נוכחות טוטלית בהווה, כדי כך שאין זמן מלבדו – מכאן שהבהמה הנה מרחב טהור, אובייקט.
ניטשה ממשיך ודוקר את מרחב ההיסטוריה שבאדם – את המקום שמבדיל בינו, בעל כורחו, ובין בהמה, המקום ההופך את הקנאה לחסרת תוחלת:
"אך גם על עצמו יתמה, הלמאי אין הוא מסוגל ללמוד את השכחה והוא תלוי בלי הרף בשרשרת העבר: ויהא רץ רחוק ככל שיוכל, ויהא רץ מהר ככל שיוכל, השרשרת רצה עמו. דבר פלא הוא: זה הרגע החולף, כהרף הוא בא וכחטף עובר, היה כאין ואל האין הלך, חוזר ובא כרוח רפאים ומדריך את מנוחתו של הרגע שלאחריו. בלי הרף נתלש דף ממגילת הזמן, נושר ונישא ביעף – ולפתע פתאום חוזר ביעף, היישר לחיקו של האדם. ואז יאמר האדם "אני נזכר" ויקנא בבהמה אשר מיניה וביה היא שוכחת ורואה כל רגע וכיצד הוא גווע באמת, שוקע וכבה לעולמים. בחשכת ערפל וליל."
ניטשה מבאר נאמנה: "כך תחיה הבהמה באורח לא-היסטורי;" רוצה להגיד ללא ממד זמן –אין הזמן חורג מנקודת הווה אחת כפי שבהנתן העדר היחס בין הפרט והמרחב אין המרחב יכול לחרוג מנקודה גיאוגרפית מצומצמת. בבואו לעסוק בסוגיית האדם אומר ניטשה בצורה ברורה כי ההיסטוריה נדרשת לו לאדם על מנת להיות הוא עצמו: "היסוד הבלתי היסטורי, וההיסטורי שניהם כאחד דרושים לבריאותו של פרט, של עם ושל תרבות." – כפי שצריך האדם לשכוח ומכאן חייב האדם 'הווה', כך, בד בבד, קיים באדם עבר וקיימת היכולת לזכור. הוא יעשה זאת ממניעים רבים – ביקורת, הגדרה, שאיבת יוזמה לחיים, בניית רצונות נשגבים ועוד אולם לא מניעים מקדימים את הזכרון, להיפך, הזיכרון הנו חלק מההגדרה של האדם. ההיסטוריה אליבא דניטשה היא יסוד מגדיר למותר האדם מן הבהמה(וללא 'אין').
'מבט מרחבי'
עליהם ועלינו – הרב השל מול רוג'ר ווטרס
עליהם!
And you run and you run to catch up with the sun but it's sinking / Racing around to come up behind you again / The sun is the same in a relative way, but you're older / Shorter of breath and one day closer to death
ואתה רץ ורץ בניסיון להשיג את השמש אך היא שוקעת / ממהרת סביב על מנת לזרוח מאחוריך פעם נוספת / פחות או יותר השמש זהה, אבל אתה הזדקנת / קשה(קצר) יותר בנשימתך, קרוב בעוד יום אחד למוות
מתוך השיר 'Time' של להקת פינק פלויד
מה אנו?
מה אנו? אולי עלינו לעצור ולשאול בראשית 'מי אנחנו?'- נדמה שאבדנו בין משא ההיסטוריה וחיובה לשם קיומנו – "למה הפכה ההיסטוריה? האם לא הפכה למשא שעלינו (על היהודי) להוריד מגבנו?" – כך ישכנעו אותנו המתבוללים-בהווה, אלו שחושקים בחירות הבהמה מהצמה ההיסטורית הצומחת מראש-שכל כל אדם. הם פועלים לשם עצמם כשם שהבהמה פועלת לשם עצמה – אולם ללא כוונה אלא כמפל של נסיבות – הבהמה איננה אנוכית אלא 'מרחבית' – היא קיימת כנקודת זמן מכילת-כל בתוך מרחב גיאוגרפי מוגדר, 'האדם המרחבי' הנ"ל איננו מרחבי במובן המגדיר אלא אנוכי. הנה תיאור מופלא של מסעו הטרגי של האדם המתקדם ביותר לידי 'תודעת-טיפקס', זה שלא יכול לשכוח את עצמו לכן מעניש בכך שהוא פועל למחוק את כל מה שזוכרים אחרים – אלו הם מנפצי המיתוסים המונומנטליים, מחסלי הגיבורים ומעלימי התולדה ההיסטורית. בתארו את 'אנשי הטיפקס' של זמנו ראה הסופר וההוגה מ.י ברדיצ'בסקי את היהודים ש'יצאו מחוץ למחנה':
"פה רק פוגשים אנו אנשים, אשר אף תפקחנה עיניהם מעט לדעת ולהשכיל, תיכף תבוא בהם על ידי זה טינה רבה לעמם ולמסורת אבות, והם חושבים את כל קדשי האומה ואת האומה כופא כאסורים על ידיהם, כאוייבים לחייהם ולכל משאת נפשם…'ההשכלה' אצלנו לא היתה רק מלחמת הדעות ובקשת חירות המחשבה, כי אם בה התגשם החפץ לפרוק מעליה את עול האומה ולהילחם כנגדה, כמו נגד אויב מבחוץ."
('שיצאו מחוץ למחנה' ב'שאלות והערבות' מתוך 'מאמרות')
הרב השל, רב אמריקאי ידוע שם ובוגר לימודי פילוסופיה, מתאר את אקלים הציבליזציוני הנדרש לשם צמיחתם של אותם 'אנשי טיפקס', הרב השל ממשיג את המרחב הקיומי הנ"ל כ"ציוויליזציה טכנולוגית":
"הציוויליזציה הטכנולוגית היא כיבוש המרחב על ידי האדם…בציוויליזציה הטכנולוגית אנו משקיעים זמן לשם השגת מרחב. הגברת עוצמתנו בעולם המרחב הפכה ליעד העיקרי בחיינו…אין ספק כי אחת ממטרות האדם היא להשיג שליטה בעולם המרחב. ואולם, מימוש מטרה זו הופך למסוכן כאשר השגת העוצמה בעולם המרחב מביאה לאובדן שאיפותנו העמוקות בעולם הזמן"
(מתוך ספרו של הרב השל 'השבת')
עליהם ועלינו
האדם הלכוד במרחב יברא את הקוסמולוגיה, את העולם בדמות-המרחב. (האמונה היוונית, האריסטוטלית, על קדמות העולם יוצרת עולם מרחבי לחלוטין במהותו, עולם ללא אוטונומיה של זמן בתוכו כי אם עולם בו נמצא גם תכלית-כל, האדם המרחבי יחתור לעוצמה) לכן, לדעתי, לאחר השיר TIME באלבום של פינק פלויד צריך היה לבוא השיר Money – או אז היינו רואים את החיבור הפאגני המוצא אלוהות במרחב. בסופו של יום, האדם המרחבי הנ"ל, לעניות דעתי, לכוד בזמן-כמיהה אחד: המרדף הבלתי אפשרי אחר מצב הבהמה כפי שתיאר ניטשה – המרחב כשלעצמו איננו 'רע' או 'טוב' ושאר קטגוריות אנכרוניסטיות, המרחב הוא חלק ולא שלם, ולכם המרחב לבדו לא יספק את 'אנשי השכחה הגדולה' כמו שהזמן לבדו לא ישמר את 'אנשי הזיכרון הגדול'.
אכן! לאנשי המרחב אקרא 'אנשי השכחה הגדולה', מדמים עצמם חופשיים בעודם לכודים במרחב. הבהמה למרחב נוצרה, אך הם נוצרו למרחב-זמן; הם נועדו לחיות גם בהיסטוריה – והנה, על כן פתרונותיהם לוכדים את הזמן במרחב: "נעניק להם טריטוריה, נעניק להם משאב, נעניק להם רווחה" – כך יחילו על האחרים – ערבי-מוסלמי; ערבי-נוצרי; יהודי-דתי; יכפו את מבטם הלוקה, והרי מה נאשים שזה שאימץ לו עין-בהמה לא יראה מבט הנשקף מעיני אדם שלם ומלא בתודעה היסטורית?
עלינו מולם
וָאָבֹא אֵלֶיךָ.
בָּאתִי עָדֶיךָ. מוּל פִּסְלָךְ אֶקֹדָּה. / פִּסְלְךָ – סֵמֶל הַמָּאוֹר בַּחַיִּים;
אֶקֹּד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנַּעֲלֶה, / לַאֲשֶׁר הוּא נִשָּׂא בִּמְלֹא כָּל הָעוֹלָם,
לַאֲשֶׁר הוּא נֶהְדָּר בִּמְלֹא כָּל הַבְּרִיאָה, / לַאֲשֶׁר יֵשׁ מְרוֹמָם בְּסוֹד-סוֹדוֹת הַיְצִירָה.
אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי, / אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת-הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ
פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם, / מוֹרְדֵי הַחַיִּים מִיַּד צוּרִי שַׁדַּי,
אֵל אֱלֹהֵי מִדְבְּרוֹת הַפֶּלִי, / אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה, –
וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין…
סיום השיר 'אל מול פסל אפולו' מאת המשורר שאול טשרניחובסקי
"כל מה שאמרו אריסטו בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח עד מרכז הארץ, הוא אמת בלי ספק, ולא יטה ממנו אלא מי שלא יבינהו… אמנם כל מה שידבר בו אריסטו מגלגל הירח ולמעלה, הוא כדמות מחשבה וסברה, מלבד קצת דברים"
הרמב"ם, מורה נבוכים, ב', כ"ב
"היהדות היא דת הזמן השואפת לקדש את הזמן. שלא כאדם המוגבל לצרות-אופקים-מרחבית – עבורו הזמן הוא נטול-מגוון, חוזר על עצמו, הומוגני; עבורו כל השעות שוות, נטולות-סגולה, קליפות ריקות…היהדות מורה את הדרך להשגת דבקות בקדושה שבזמן, ולהשגת דבקות במאורעות הזמן הרוויים קדושה"
הרב יהושע אברהם השל, מתוך המבוא לספר 'השבת'
בסופו של מהלך נתקשה לחמוק מהעובדה שאם אנו יהודים אנו חייבים להיות הן 'אנשי מרחב' והן 'אנשי זמן'.
זמן רב מדי חלף עד כי שתי התכונות, שתי הקוגניציות הללו נחשבו למנוגדות כפי שתיאר המשורר היהודי-גרמני הידוע היינריך היינה: […]'יהודי' או 'נוצרי' הם בעיני מילים קרובות במובנן בניגוד ל'הלנים'(יווניות), שגם בשם שזה אינני מכנה עם מסוים, אלא כיוון רוחני ודרך ראיה המוקנים על ידי חינוך. בהקשר זה הייתי רוצה לומר: כל בני האדם הנם יהודים או הלנים, בני אדם עם יצרים סגפניים, שונאי תמונות, תאווי רוחניות או בני אדם שבמהותם הם אוהבי חיים, כמהי התגלות וריאליסטיים…" (מתוך הספר 'היינריך היינה על לודוויג ברנה')
במשך קרוב לאלפיים שנות גלות נותקו היהודים בעל כורחם מהמרחב. בלא בחירה ומתוך כורח חברתי בלתי פוסק. כך נעשו 'אנשי הזמן' הטהור ובהם כל מחשבה כחד כוכביא, כל משפט-הלכה כתרי כוכביא וכל פעולה כתלת כוכביא ותכנס השבת ויבוא הקודש על פני הווה!,כל מעשה הנו מצוות קידוש השם. האדם היהודי קידש את עצמו מ-המרחב בצורה טוטלית. הוא היה ל"איש הזמן המוחלט"; ברדיצ'בסקי, בתארו את המרידה והתלישה של בני דורו, דור המדבר של המודרנה היהודית, מקדושת הזמן המוחלטת מחה והיה קול קורא לדור שמאס בתודעת 'אנשי הזמן המוחלט':
"עם עתיק אנו בני-ישראל על ידי ירושות רבות, שטף של מחשבות, רגשות וערכים המסורים לנו מאז, ואין בידינו לחיות בעצם תומנו, בעצם הווייתנו. אנחנו איננו שלנו, חלומותינו אינם שלנו, מחשבותינו אינן שלנו, ורצוננו אינו זה הנטוע בתוכנו. את הכל לימדו אותנו מכבר, הכל מסרו לנו כבר…עד שבני-אדם בנו החפצים להכיר את עצמם, אובדי-עצות המה, ואינם יכולים למצוא את 'האני' שלהם".
כנגד 'איש הזמן המוחלט' – שגילומו המלא הוא החסיד הגואל עצמו בכל רגע בכל מקום בתוך עצמו(גאולה אישית בתוך עולם שלא נגאל) הציב טשרניחובסקי, אחד מיורשיו הרעיוניים של ברדיצ'בסקי, את שירו 'אל מול פסל אפולו'. פסל אפולו מייצג את תאוות החיים היוונית, את החוכמה "הזרה" שיש בפילוסופיה הזרה ובמרחב – והנה נשגב הפסל, נשגב המרחב, יפה הטבע, בריאה האומנות, כל אלו מתגלמים בפסל אפולו – ורצונו של היהודי, של טשרניחובסקי, אסור בתפילין – התפילין כסמל לזמן המוחלט והמקדש אוזקים אותו אל הניתוק מהמרחב. טשרניחובסקי היה אפיגון לכמיהה אותה היטיב לבטא המשורר היהודי(בעל כורחו) היינריך היינה.
בעבור טשרניחובסקי התפילין הם סמל ל'זמן המוחלט' בעוד הארץ, ארץ-ישראל(!) מן השיר 'שחקי שחקי':
ישוב יפרח אז גם עמי, / ובארץ יקום דור, / ברזל- כבליו יוסר מנו, / עין-בעין יראה אור.
יחיה, יאהב, יפעל, יעש, / דור בארץ אמנם חי, / לא בעתיד, בשמים – / חיי רוח לו אין די.
אז שיר חדש ישיר משורר, / ליפי ונשגב לבו ער / לו, לצעיר, מעל קברי / פרחים ילקטו לזר.
העם יפרח בארץ, ומהארץ יקום דור ללא "ברזל כבליו" או עור רצועות התפילין(?)\ וברוח ההלניות של היינה הדור הנ"ל יחיה, יאהב…דור חי במרחב(לא בעתיד, בשמים) – ושירו(האסתטיקה שיגלם ויבטא) מעל קברו של טשרניחובסקי יישזר לזר. הארץ, וספציפית ארץ-ישראל הייתה לסמל המרחב-המתקן.
פסל אפולו ודפנה של האמן האיטלקי ברניני
כמיהה זאת הנה רדיקלית-מורדת. נפל דבר בציונות, קיומנו הלאומי הממשי הנו קיום מרחבי. ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי, גישת הפרקסיס וההגשמה העצמית של בנ"ג. כל אלו ועוד בנו תפיסה יהודית מרחבית על אפם וחמתם של אנשי הזמן. 'אחד נבנה מן השניים' יאמר הציוני בין אם יבין או בין אם יבצע סינתזה כבמזיגה נסתרת! ולאלו יענו הרב קוק, חנן פורת, הרב צבי יהודה קוק שהאחד נוצר הן מ'השבת'(כמושג זמני טהור) והן מפסל אפולו(כמושג מרחבי טהור) – ואחד הוא העם היהודי במצבו הריבוני כיום. אולם לא 'אחד' נטול עבר כי אם 'אחד' בדמות העבר המרחבי. את תפיסת המרחב של הציונות הדתית מצאתי מהדהדת דווקא בתיאורו של אחד מיריביה, ברדיצ'בסקי:
"העם הוא קיבוץ חמרי-ארצי-נפשי וקשור ותלוי בחמרו ובארצו. ואם נתקיימנו עד עתה בלי ארץ, חיינו על ידי השאיפה לארץ; ואם לא ישבנו תחת גפננו ותאנתנו, חיינו על ידי זה, שקיוינו לישב תחתיהן באחרית הימים, ולו גם יהיה ביומו של משיח. אין נשמה בלי גוף ואין עם קיים לנצח בלי אדמה, בלי אדמה לשבת עליה"
הקיום הנ"ל בוער בנו כעם ויוצר צורך – יצר הנדרש לבוא על סיפוקו – כפי שהחמצן הכרחי לפעולת הגוף, כך המרחב הפך להכרחי לפעולת האורגניזם היהודי-הציוני. הכמיהה הנ"ל באה לידי סיפוק באמצעות נטיות אוונגרדיות לממש את הסינתזה של הזמן(הייחודיות ההיסטורית) במרחב הגיאוגרפי הרלוונטי. בעבר היה זה היהודי שבגולה אל מול היהודי בארץ-ישראל, והיום מדובר ביהודי שבפלשת, גליל, שומרון, בנימין אל מול היהודי הרוצה 'לעלות', משמע בדמות יהודים הרוצים לעלות להר הבית, חלקם להתפלל בו וחלק זעיר מהם אף לבנות את בית המקדש השלישי באמצעות פעולה ממשית במרחב(ולא כרעיון גאולי).
לא ניתן לחמוק מהמסקנה הפשוטה: יש מידה של הגיון וצדק בטענת ערבים ומוסלמים כי העלייה להר הבית מייצגת מגמה שתפקיע מריבונותם – ריבונותם על הזמן ועל המרחב שהר-הבית מייצג תפגע – ואני אומר שהמגמה הזאת לא רק חיובית כי אם גם הכרחית!
אכן, ישנה מגמה תרבותית מקיפה בקהל היהודי להגדרה עצמית ע"ב היסטורי: תרבותי או דתי. ההגדרה מתגלמת בכמיהה הולכת וגוברת לממש את האחיזה של הזמן במרחב והמרחב בזמן, מכאן אנו יכולים לראות בצורה אחרת את הפעולה הממשית באתר הזמן-המרחב הגדול מכולם: הר-הבית.
את ההתקוממות הנ"ל נתקשה לתאר ל'ציוני-תרבותי-חילוני' של המאה הכ"א – ההתקוממות מתקיימת במישור שלא קיים ב'איש השכחה' – ממד הזמן. פרופסור הלל ויס, פרופסור לספרות עם ישראל ורדיקל פוליטי תאר את תפיסתי בלשונו, גם אם אסתייג ממסקנותיו המעשיות תיאורו שלם: "קנינו ממכם את הציונות כולה במכירת חיסול. אתם ברחתם מציון, נמלטתם מן הציונות, השארתם לנו את ההיסטוריה ואת צו הדורות…ייבשתם את הגלות מעצמותינו, וספגתם אותה בחזרה אל עצמותיכם".
ה'ציוני-תרבותי-חילוני' של המאה הכ"א יקפוץ כקפיצת הפשפש, כיאה לנקודה היסטורית נטולת משא, ויתקוף את היהודים העולים, אלו השוברים את הסטטוס-קוו, יתאונן ויבקר את היהודים כבדי-ההיסטוריה ותאבי זמן-מרחב על כך שאינם פשפשים כמוהו – מדלגים הנה והנה בלא משא או צמה-היסטורית – מת"א לרמת גן, מרמת גן לב"ש, מב"ש לחיפה, מחיפה לנהריה ומנהריה לכרמיאל – מלוא כל הארץ פשפשת, אך תמיד ידלגו הפשפשים מעל אתרי הזמן-מרחב שלנו: צפת, חברון, שכם טבריה ומעל הכל ירושלים – שם הפשפש חש עצמו במידתו הממשית.
הפשפשים הללו דומים לאותן רוחות רפאים(עד למלחמת העולם השנייה) מאירופה, גם שם, בין אם מטעמי הלכה ובין אם מטעמי תורה-זרה, ניסו להשיל מעל זהותם היהדות, הן החרדים והן הרפורמים, את כורח המציאות – החלל הראשון במאבקם היה החיבור היהודי בין זמן ומרחב: ארץ-ישראל.
עליהם מולנו – 'עלילת אל אקצא בסכנה'
"עלילת 'אל אקצא בסכנה' דומה במהותה לעלילות הדם האנטי יהודיות המוכרות מימי הביניים ואילך. היא סיפור שקרי שצמח על רקע דתי, אך היא גם סיפור בעל מרכיבים פוליטיים ולאומיים מובהקים…מפיצי העלילה, מאז ימי המופתי הגדול אל-חוסייני ועד ימי ראאד סלאח בתקופתנו, אינם מהססים לשלב בה מרכיבים אנטישמיים, איומים והסתה לאלימות ולשפך דם."
מתוך 'סוף דבר' של הספר 'עלילת אל אקצא בסכנה' מאת נדב שרגאי
"אם תרצו אין זה דברי אגדה"; אם תרצו.. אם תרצו בכך.
איזה רוח אמונה מרחפת גם על הדברים האחרונים האלה; אבל מה שחסר לשניהם יחד הוא – הכרת הכוח המניע את הציבור, הכוח הבונה באמת והמצרף את האישים הפרטיים לאותו הבניין הגדול; חסר להם חשבון תולדתי וידיעת הדברים ביסודם, חסר להם חשבון תולדתי הווי-עממי, חשבון שמצטרף גם מדברי ימי עם ישראל וצרכיו ומדברי ימי שאר העמים והלשונות אשר מסביב.
אין שאלת ישראל החברתית-עממית וקלקלתה תלויה בזה, שאין לנו חברה מתוקנת בצדק וביושר, אלא בזה, שאין לנו חברה עממית כלל ואין לנו האלפא ביתא העממית-חברתית לצירוף המילים הגדולות, אשר אליהן יישא העם נפשו"
מ.י ברדיצ'בסקי על מחזהו של הרצל 'אלטנוילנד'
הם פועלים, הם – כיחידה קולקטיבית בעלת מקור היסטורי משותף ומרחב קרוב ומקודש בזמן – הם פועלים במישור פעולה שזר לפשפשים ולבהמות – הם קיימים בזמן, הם חיים אותו במרחב בצורה בולטת, ומקור תפיסתם נמצא במקום אחד: בהר-הבית/אל אקצא, וממנו בתוככי כל אחד ואחד. לכן – כל שנדרש ליצירת גל אלימות הוא ערעור היסוד המקודש ביותר לתודעת האדם – המסד והבסיס: עלילת 'אל אקצא בסכנה'. עלילה זאת נוגעת ב'עצב' רגיש – ב'עצב' המחבר בין קיומו המרחבי של המאמין המוסלמי וקיומו ההיסטורי – ובעודה נוגעת היא לוחצת, ובעודה לוחצת היא מכאיבה ללא רחם באמצעות עלילות שווא וקריאות אין סופיות לפעולה.
ניתן לדמיין את ההמון המוסלמי-ערבי ככלי נגינה בעל מיתרים או קלידים, האליטה הדתית והפוליטית שצמחה מתוכו ומהווה בשר מבשרו יודעת את מלאכת הניגון-על-ההמון. עלילת 'אל אקצא בסכנה' הנה מנגינה שהם יודעים לנגנה בווירטואוזיות ייחודית, יכולת השייכת לגדולי האנטישמיים מהנזיר הגרמני מרטין לותר ועד למלחין הגרמני וגנר, לנגן.
- אם אפנה לאיש המרחב הטהור, לאיש השכחה הגדולה, אפנה כנגדו את הטיעון המרחבי מכל, הטיעון הליברלי, ואטען כי מדובר באתגר מרתק לתזה הליברלית! הרי קשה להתעלם מכך שהפעולה היהודית הנה פעולה לא אלימה תחת סייגים רבים, שחורגים מלשון הכלל הליברלי לסובלנות דתית, בעוד הפעולה הערבית-מוסלמית בתגובה הנה פעולה אלימה ופורקת כל עול מוסרי.
- אם אפנה לאיש הזמן הטהור – לחרדי החסיד מאחת החצרות הגדולות שבירושלים. אטען כי גישתו נטולת יכולת יוזמה. לו היינו סומכים על טוהר-הזמן המקודש שלו ועל הפתרון המרחבי שמהווה נקודת איפוס, המשיח, הרי היינו עודנו באירופה. אין יכולת לשאוב מסקנה מזה שקפוא ומעודד קפאון כחזון.
- אולם אם אפנה לאיש המרחב והזמן אודה, אתוודה ואדגיש שאין לחמוק מהתפקיד ההיסטורי שעומד לפתחנו, אין לנו רשות מדורות עבר ועתיד לוותר על נקודת היתוך המרחב והזמן החשובה ביותר לזהות היהודית. פעולתנו הרדיקלית לא דורשת או כוללת אלימות, באופן מהותי אני לא קורא למרוד בממלכה ולקדם מהלך היוצא נגד חוק שעבר בבית הנבחרים, אינני זקוק לשקר. אמת! היהודים שרדו ללא נקודת מרחב-זמן ממשית, אולם עברנו מטאמורפוזה, אנו לא כבולים לקדושה הטוטלית, אנו הפכנו, גם, לאנשי מרחב.
על כן נכפה עלינו, כחלק מתהליך תחייתנו, תחייה מהזמן הקפוא והמרחב הקפוא, תקומה תודעתית, אישיתו לואמית, בפרט ובציבור גדול ומובחן, לפעול פעולה ממשית למען שימור אם לא חיזוק מעמדנו על רחבת הר-הבית. כל וויתור עלול לשבור את תשתית נוף הגדרתנו הקולקטיבית כלאום מובדל – ישנה קורלציה, ישנו מתאים, בין המושג יהודי-ציוני והאתר הר-הבית.
לא ניתן לעטר את זהותנו באחד ללא שנעטר אותה בשני
– ולהיפך, לא ניתן לוותר על אחד בלא לוותר על השני.
קצת על הרבה 
אני רוצה לחרוג קצת מהשפה הפילוסופית של קאנט והשל, ולהציע שפה תיאולוגית.
חומר הנפץ הטמון בהר הבית טמון במימד התיאולוגי שמסמל אותו מקום.
האם הוא יהיה המקום השלשי בקדושתו לאסלאם, או הראשון בקדושתו ליהדות?
האם אללה הוא זה שישלוט שם, או שדווקא ה' אלוקי ישראל?
האם דין מוחמד בסיף ו"דרב אל חרב", או "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים.. כי מציון תצא תורה.. וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"?
לא "אל אקצא" בסכנה, כי אם האסלאם.
אם נבואת התנ"ך על בניין בית המקדש תתקיים, הרי שמוחמד אינו חותם הנביאים, ונבואתו לא מבטלת את נבואות קודמיו.
ואם נבואותיו לא מתקיימות, אז אולי הקוראן לא ירד מהשמים?
האם יתכן כי דוקא במקום בו עלה מוחמד לשמים, שם נבנה הבית שסירס את נבואתו?