למה ניסיתי לעזוב את פייסבוק | מוצ"ש לך לך

השעה הייתה אחת, או שתיים, או שלוש לפנות בוקר. הייתי עייף, ושכבתי במיטה. אפילו אמרתי "לילה טוב" לאנשים הרלוונטיים בגלל השעה. אך ידיי לא  היו נקיות, ועיניי לא היו מרוכזות. הבטתי כמו בהרבה לילות בצג הפלאפון שלי, סוקר את הפיד. שוב ושוב. כמובן, זה היה הפיד שקראתי לפני חמש דקות, או שעה, או שעתיים. בשלב מסוים הוא לא משתנה יותר מדי.

וגם: איפה טועים המבקרים את הסמארטפונים, הגבר שחיפש נעליים, שיעור היסטוריה קל ותחילתו של פרק חדש במעגלים של אור.

קצת על הפייסבוק | קצת על הסמארטפונים | קצת על לך-לך | קצת על הנעליים | קצת על ההיסטוריה | מעגלים של אור

קצת על הפייסבוק

כמו בהרבה שבתות, ירדתי לפני כחודשיים אל מערת המכפלה לקבל את השבת ברוח טובה. כשהחל סבב הריקודים במניין הקרליבך המקומי, לקחתי צעד אחורה. אלא שאז מישהו קלט את עיניי ושאל "היי, אתה עקיבא לא?", הבטתי בו בחזרה ולא היה לי נעים – אך לא זיהיתי אותו. כשהוא הבחין במבוכה שלי, הוא הסביר שהוא זיהה את פניי מהפייסבוק. האמת, הפייסבוק ככל הנראה היה אחד הגורמים שעזרו לי להגיע לאן שהגעתי ביותר ממקום אחד.

אבל באחת, שתיים, שלוש לפנות בוקר, הוא לא עוזר. במקום להמשיך לאחוז בפלאפון, תפסתי את עצמי והחלטתי להקפיא את החשבון שלי. זו הייתה החלטה של רגע, אך היה בה משהו משחרר. בבוקר למחרת, עד 11 בבוקר חשתי שאני מסוגל לפרסם לפחות שבעה פוסטים, אבל החשבון היה חסום ואהבתי את זה.

באחת בצהריים המפיק מהעבודה שאל אם אוכל להעלות משהו לעמוד של ערוץ 20. ניסיתי להסביר לו שמחקתי את הפייסבוק. הוא היה בשוק. הסברתי לו בגמגום שאני מנסה לקחת צעד אחורה, שאני רוצה שקט. הוא הבין, אבל תהה איך אוכל לתפקד באופן מלא אם אני לא מחובר. סיכמנו שנמצא פתרון בהמשך.

הפתרון לא הגיע, אך הצלחתי להדחיק זאת במשך מספר שעות נוספות. ישבתי במשרד ב-YNET והרגשתי שיום העבודה שלי היה הרבה יותר פרודוקטיבי. הצלחתי לעשות דברים שלקחו לי כמעט פי שניים זמן קודם. ואז לא יכולתי יותר להדחיק את הפיתרון. התחברתי לפייסבוק.

"טוב, אבל רק מהעבודה", הבטחתי לעצמי.

בינתיים התחלתי לחרוך את רוטר ואתרי חדשות נוספים כדי להבין מה קורה, צילומי מסך שנראו לי שווים להעלאה צולמו והועברו אחר כבוד לגלריה. דברים שבאמת רציתי להעלות, הועלו לטוויטר, שזה בערך אותו דבר רק עם הרבה פחות אנשים ואנשים שפחות אכפת לי מהם. את רוח הבדיחות השנונות והציניות העברתי לחברים או לחברים מהעבודה. זה היה שונה, מרענן, חדש.

אלא שהעבודה שלי לפעמים נמשכת לבית. בייחוד בימים בהם אני עובד מהבית. ואי אפשר להעלות פוסטים לעמוד הפייסבוק בלי להיות מחובר מהפייסבוק ברמה כלשהי. לא הייתה לי ברירה והתחברתי מהמחשב האישי.

העליתי פוסט אחד ביום. הראשון. ביום השני כבר העליתי שניים, בטווח זמן קצר ביותר.

"טוב, אבל רק במצב מוסתר", כדי שלא אהיה מחובר אוטומטית. המחשבה הייתה שכך בכל פעם שאתחבר בעצמי אבין את משמעות המעשה. זה החזיק יום נוסף, אז התחברתי במצב רגיל – עדיין לא בהתחברות אוטומטית. כשינון התחתן הפלאפון כבר היה מחובר והשאיפה לסלפי ולתמונות בזמן הנכון נראו חשובות.

אחרי כמעט שבוע של ניסיונות כושלים להיגמל מהפייסבוק, הפשרה הנוכחית היא ניתוק החשבון האישי מהפלאפון ואי חיבור אוטומטי דרך המחשב. מדי פעם אתחבר, אפרסם פוסט פה ושם, אבל אני לוקח צעד אחורה.

Facebook-addict1-600x400


קצת על הסמארטפונים

כל מי שמבקר את המכשירים הסלולריים על כך שהם מנתקים איש את רעהו מעולם לא נכנס לחדר וראה שלושה אנשים קוראים דיו על גבי נייר.

MR & PR 1,B,D,E


 

 

קצת על לֶךְלְךָ

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְלְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

במסע החיים חשוב לזכור שבסופו של דבר, יהיה בסדר.


קצת על הנעליים

הוא עמד שם, נבוך באופן מובהק מהמעמד. היא נעמדה מולו ובחנה את מבטו, מנסה לעזור לו. היא רצתה להבין את הצורך שלו, ולכן שאלה למה הוא צריך את הנעל. שפת גופו שידרה רצון לברוח, אך רגליו היו נטועות בקרקע, ובזוג נעליים חדש שהוא בחן בזמן שהם שוחחו.

הוא היסס לענות לה, אך לבסוף כמעט לחש "ליציאות". מבט חטוף בו גילה כי עברו שנים מאז שיצא לאנשהו עם מישהו. הוא לא רצה לצאת, אבל הוא הבין שאין ברירה. הוא לא רוצה לבלות את שארית חייו בגפו, הוא חייב מישהי שתהיה שם לצידו. כי לורה כבר לא תהיה.

חיים צועק עליו כבר חודשים שהוא חייב להתאפס על עצמו. "הילדים שלך כבר מספיק בוגרים להתמודד עם זה ובכלל – הם לא הפריעו לה למצוא מישהו אחרי חצי שנה, נכון?", אמר לו.

ההחלטה לקום ולעשות מעשה לקחה הרבה זמן. מדי התביעה צברה טיעונים. פעם אחת הוא נכווה באצבע כשניסה לבשל חביתה, בעצם, לטגן. לטגן. גם אי האבחנה בין בישול וטיגון ואפייה וכל מה שקשור למטבח היה טיעון כבד. הכוויה הייתה מוצג מספר 42 לכך שהוא צריך למצוא יבשה חדשה בלב הים הזה. הילדים תמיד התלוננו שהוא לא שמח, והוא היה בטוח שאם ימצא את המישהי הנכונה, יהיה להם יותר כיף לבוא אליו. הוא אהב אותם וחשש שהם יתרחקו ממנו ככל שיעברו השנים – אם הם לא יהיו. זו הייתה מסכת הטיעונים מ-1 עד 40, או 41 לפחות.

הוא אכל הרבה כריכים, בילה שעות נוספות בעבודה, התחמק מהחזרה הביתה אל המיטה הקרה והבודדה ככל שיכל. בגיל חמישים, זה לא נעשה קל יותר.

ואז יום אחד הוא מצא את הסיבה שהטתה את הכף לחלוטין. הבוס שלו, תומר, לא הבין למה הוא עובד כל כך הרבה שעות ואמר לו ברגע של הארה אישית. הוא מקבל כאלו לפעמים. כלומר, רוב הזמן הוא צועק ודוחק בכולם לעבוד קשה יותר, אבל אם נשארים איתו מאוחר מספיק בלילה אפשר לאתר את הצד הרך שלו.

"תשמע", הוא אמר לו והניח יד על הכתף, באופן שהיה אינטימי ומביך כאחד, "אני יודע שקשה לך לחזור הביתה. אני מכיר את זה. אבל אל תישאר פה. לך, תמצא תחביב, תעשה משהו, תחזור ללמוד. אני לא יודע. אני רואה אותך עובד קשה ואני מעריך את זה, אבל בתוך שנה אתה תקמל ותנבול פה לחלוטין ואני לא מוכן שזה יימשך ככה. קדימה, קח את עצמך ותמצא משהו".

אבל הוא לא רצה למצוא משהו. כלומר הוא כן, אבל הוא לא רצה להכיר אנשים חדשים. אז הוא ברח אל הספרייה העירונית. בכל ערב בשש הוא ישב לקרוא ספר כלשהו. ערב אחד הוא ראה אותה. את סיבה מס' מאה להתאפס על עצמו.

בשערותיה כבר נזרקה השיבה, אך פניה העגולות היו נעימות ועיניה האירו בו משהו שהוא לא הרגיש כבר שנים. טבעת הוא לא ראה, אך הוא הניח שיש לה ילדים. הוא היה משגיח בה מבעד לספר. יום אחד הוא תפס את עצמו "קורא" ספר ילדים בעודו בוהה בה.

כשהוא סיפר לחיים עליה, חיים התרגש. "זה מדהים, לא ראיתי אותך ככה מאז סימונה מדימונה בצבא", הוא חייך. שניהם ידעו שהוא מדלג על נאווה, הגרושה ששברה לו את הלב ולקחה לו ששים אחוז מהנכסים בעזרת עורכת דין שכל הקללות שבעולם לא יוכלו לתאר את מה שהוא מרגיש כלפיה, אבל זה היה בסדר. כי הספרנית הדליקה נר קטן בליבו.

חיים אמר שהוא חייב להתארגן. "אתה לא יכול לבוא אליה מוזנח ככה. אם אתה רוצה להזמין אותה לצאת אתה חייב להתלבש יותר טוב. נגיד הנעליים האלו, אתה לא יכול לצאת איתן".

"מה הבעיה עם הנעליים?", הוא שאל במבוכה, מנסה להסוות את כפות הרגליים ללא הצלחה.

"סמוך עליי, לך תקנה נעליים חדשות ואתה תראה", אמר לו חיים.

"איזה נעליים?", הוא שאל שוב, רוצה לקבור את עצמו ואת הנעליים שלו עמוק יותר בקרקע.

"נו, נעליים ליציאות", השיב חיים.

וכך הוא מצא את עצמו בחנות בגדים-בשמים-הלבשה תחתונה-הנעלה עומד נבוך מול מוכרת שרק רצתה לסגור עוד מכירה.

"ליציאות", הוא ענה, בתקווה שהיא תצליח לקלוע למטרה. הוא התלבט אם לשלוח לחיים תמונה של הנעליים, אך הבין שחלק מהעניין הזה של החיים החדשים דורש יותר עצמאות. אין צורך להחליף את נאווה בחיים כמי שקובע לו כל מה שיעשה.

כשהוא יצא מהחנות עם הנעליים החדשות, משהו באמת הרגיש אחרת.

אחרי חודשיים בהם ראה אותה יום יום, הוא אזר אומץ לעשות את הצעד הראשון וניגש אל הספרנית לומר לה שלום כשהוא יצא.

brown-leather-shoes-with-jeansman-ties-shoe-laces-stock-footage-video-27891---shutterstock-d3rhng6e


קצת על ההיסטוריה

אם ישנו עם פלסטינים, חאג' אמין אל-חוסייני הוא אביו וחוזה העם. כמו מקים המוסד הממשלתי הראשון, ערפאת, גם הוא לא היה מצליח ללא תמיכה מבחוץ. הרברט סמואל, יהודי, מונה לנציב העליון על פלסטין המנדטורית ועמד בפני מצב כמעט בלתי אפשרי שבו הוא, נציב עליון יהודי מטעם ממשלת הוד מלכותו מחויב להקים בית לאומי ליהודים ושולט על רוב מוסלמי בטריטוריה הנחשבת קדושה לשלושת הדתות. הנציב החל לנקוט בצעדים לחיזוק מעמדה של הקהילה המוסלמית על מנת לנסות להפיג במידה מה את תחושת הניכור שלהם וכך דאג לבחירתו של חאג' אמין אל חוסייני למופתי דווקא בגלל היותו ידוע כפטריוט ערבי.

הנציב אף דאג למנות את המופתי לנשיאו של גוף חדש שנוסד, המועצה המוסלמית העליונה ב-1922. למועצה הוענקו סמכויות נרחבות אשר העניקו למוסלמים מידה רבה של אוטונומיה. חאג' אמין אל חוסייני השתמש בסמכויותיו וקבע חלק ניכר מדפוסי הפוליטיקה הפלסטינית. הוא ניהל מאבק תמידי כנגד הציונות תוך הצבת שאלת פלסטין בראש סדר היום של מדינות האסלאם.

בקיץ 1929 הבועה המסוכסכת התפוצצה. לאחר כשנה של מאבקים והתנצחויות בלתי פוסקות ומהומות בין דתיות הכריזו המוסלמים מלחמת קודש נגד היהודים ונגד הבריטים. המוסלמים קראו להגן על מסגד אל-אקצה ובעקבות שמועות שהיהודים מתכננים מתקפה על המסגד החלו תוקפים הראשונים באכזריות.

עיקר הזוועה התרחשה בחברון ששם נטבחו 64 יהודים מה שהביא לקץ הקהילה היהודית הוותיקה בעיר. טבח חברון היה אירוע טראומטי ביחסי ערבים-יהודים בארץ שהחריף את החשדות והחרדות בין הצדדים וקבע סטריאוטיפים לדורות. בגזרת הערבים הנוצרים, אלו החלו לפתח ספקות אודות השתייכותם לתרבות הערבית הלאומית מאחר ודרישות להמרת דתם של הנוצרים החלו להופיע בעיתונים. כך גם לפני שנים אחדות פורסמה עדותה של כריסטי, נוצרייה מבית לחם שסיפרה כי העיר הנוצרית איבדה את הרוב הנוצרי והגיעה לאחוז חד-ספרתי בלבד של נוצרים במקום הקדוש לדת הותיקן.

1929 הייתה נקודת מפנה עבור הקהילה הפלסטינית המתגבשת הצועדת לעבר חיפוש זהותה העצמאית הייחודית. בשנות ה-30 נכבדים פלסטינים הקימו מפלגות פוליטיות במטרה להשמיע את קולם אך הבעיה הייתה בהנהגתם שיותר דמתה לקבוצות חברתיות או חמולות מאשר מפלגות.  במרבית אזורי ההתיישבות הערבית קמה מפלגה נפרדת באופן אשר לא אפשר ייצוג מאורגן של הפלסטינים.

חאג' אמין אל חוסייני היה הבולט והנועז ביותר בדפוסי פעולותיו הפוליטיות כאשר הוא פועל בכל החזיתות – בחזית הפנימית הפלסטינית ובחזית החיצונית נגד היהודים והבריטים. הצעד הבא שלו היה המרד הגדול בשנים 1936-1939, הידועות כמאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול כאשר נרצחו שני יהודים בידי ערבים. תגובת היהודים לא איחרה לבוא ושני ערבים נהרגו בידי יהודים. מאותו הרגע במשך ימים מעטים מעדי אלימות ומאבקים התרחשו בכל רחבי הארץ ועד מהרה נהפכה האלימות הבלתי מאורגנת למרי ערבי מקיף. אלפי ערבים מכל שכבות החברה התגייסו למרד, התגייסות אשר בישרה על התגבשות התנועה הלאומית הפלסטינית.

מחברה איכרית, אוטרקית והומוגנית למדי הפכה החברה הערבית לחברה המבינה ביחסים הבינלאומיים והפוליטיים אשר פילוגים וזרמים שונים מחבלים ללא הרף בניסיונותיה להשיג יעדים קולקטיבים. אירועי השנים 1936-1939 שימשו ציון דרך בהיסטוריה הפלסטינית. חלק מדרכי הפעולה שננקטו המהלך המרד, וכן אופיו החברתי, צמחו מתוך השינויים היסודיים שהתחוללו בחברה הערבית עצמה אך גם נוכח האתגר הגובר שהציבו מולם הציונים בחמש השנים שקדמו למרד.

בתגובה הדגישו הערבים את האידאולוגיה שלהם אשר שוללת לחלוטין כל זכות פוליטית או מוסרית של היהודים על הארץ ומעשיהם ביטאו את המסקנה הנובעת מאג'נדה זו. לאחר שמאסו שני הצדדים בשלטון הבריטי השאלה שנותרה פתוחה היא מי ישלוט במדינה הזאת. בנקודה זו, כבר ניתן לדבר על סכסוך בין שתי תנועות לאומיות נפרדות, בין שני לאומים הנלחמים על אדמת ארץ ישראל או פלסטין, תלוי את מי שואלים.

באוקטובר 1937 אל-חוסייני בורח מפחד הבריטים ללבנון ושנתיים לאחר מכן נס גם מלבנון. כשהגיע אל עיראק נטל חלק פעיל בפרעות נגד היהודים במסגרת מה שנקרא "פרהוד". בשני ימי חג השבועות של 1941 רצחו המוסלמים 179 יהודים ופצעו מעל 2,000 מהם. באוקטובר של אותה שנה הספיק להיפגש עם מוסוליני לפני שהגיע לפגוש את ראשי המשטר הנאצי. כשפגש את היטלר, זכה לקבל הבטחה כי "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים".

כשאתם קוראים על תלמידי תיכון שמתכננים פיגועים בשער שכם, כשאתם רואים ילד בן 13 שדוקר את בן גילו משום שהוא יהודי, כשאתם רואים סטודנטית לתואר שני מתאבדת על דקירת סכין, כשאתר מד"א מדווח כי "מתחילת החודש (1.10) ועד היום (20.10), עומד מספר הנפגעים בשרשרת הפיגועים על 122, בהם 10 הרוגים ו-112 פצועים", בלתי אפשרי להתעלם ממעורבותו של אל-חוסייני בהיסטוריה הפלסטינית. תהיה זו עוולה מוסרית להתעלם מהמייסד של העם הפלסטיני ומהשאיפות שלו ביחס אל היהודים.

כשחוזה מדינת היהודים כותב את אלטנוילנד, הוא מתאר אחוות עמים אמיתית, שלום בין יהודים וערבים במדינת היהודים. כשחוזה עלילת אל-אקצה בסכנה פועל, הוא מחפש להשמיד את היהודים בכל מקום בו הוא דורך.

לכן כל אפשרות לדו-קיום היא העמדת פנים נפשעת. לכן כל שאיפה להסכם שלום היא חלום באספמיה, לכן כל השלכה של רעיונות ליברליים על ערביי ארץ-ישראל אינה פרקטית. המאבק יימשך כל עוד ניתן להם לשאת את חרב המאבק.

היטלר והמופתי. ראו עין בעין את פתרון בעיית היהודים
היטלר והמופתי. ראו עין בעין את פתרון בעיית היהודים

 

מעגלים של אור

כשאורן יצא מהבית אור כבר הייתה רק מטרים ספורים מבית משפחת שרון. הוא ראה אותה, אך לא היה בטוח אם טוב יהיה בעיניה לראותו כעת, מבע פניה אמר עצב, וכאב, ואכזבה כולם כאחד. הוא רצה לסלק ממנה את התחושות האלה, להגן עליה מפניהן.

שירן אותתה לאור על נוכחותו של אורן בקרבתן: "היי, ראית שהחמוד פה?", שאלה.

אור ניסתה לזייף חיוך ,ללא הצלחה. "היי אורן, מה נשמע?"

שירן צחקה. אורן ואור הביטו בה, בניסיון להבין מה הצחיק אותה.

"יש לכם שמות ממש דומים", הסבירה.

כעת החיוך של אור היה פחות מזויף אך עתה אחותה הקטנה הוסיפה מבוכה לכל תחושותיה הקודמות. "כן, כנראה שכן" הסכים אורן.

"ומה השם שלך?", הוא שאל את האחות הקטנה.

שירן הייתה מופתעת מהעניין שגילה בה אורן,כמו גם אחותה הגדולה.

"שירן" אמרה והסמיקה.

"שירן למה שלא תכנסי לבית?" הציעה אור, "אני בטוחה שיוני מחכה לך." והקטנה עזבה את השניים לבדם.

"טוב, שפכי. מה קרה?", הוא ניגש ישר לעניין.
הפעם היה זה תורה של אור להסמיק. היא חייכה במבוכה להתעניינותו הכנה של אורן. אם קודם הייתה חושבת שמוטב היה  לפספס אותו, כעת הפספוס התגלה כברכה.

היא העדיפה לשתוק בתקווה שהוא יאמר משהו קודם, אולי יכווין אותה לומר משהו, והיא תעביר נושא. הוא לא אמר דבר. הוא רק הביט בה. היא לא הייתה רגילה לתחושה הזאת. אורן השתוקק לשמוע את אשר על ליבה, כי כאב לו לראות כל אדם סובל ובמיוחד את אור.

"סתם" היא החלה לומר ,בניסיון למזער את הנזק. "לא משהו רציני".

אורן "לא קונה את זה. אבל אני מבין", אמר ופסע צעד אחד אחורנית, כנותן לה את המרחב שהיא הייתה זקוקה לו.

"אתה יודע", היא אמרה במקום, "אני בדיוק בדרך אל תמיר, תרצה להצטרף?", שאלה. אך אורן השיב בשלילה. "אני בדיוק יוצא ממנו, אני צריך ללכת", אמרה ולא גילה לה שהיא הסיבה בגללה הלך. הוא העדיף לנסות ולצמצם את המפגשים המשולשים. הוא העדיף את הזמן היחיד שלו עם שניהם לעצמו.

אור הגיעה לפתח בית משפחת שרון, כשתמיר כבר המתין לה במרפסת. היא התיישבה לידו. "הבנתי שנתקלת באורן", אמר.

"כן", היא אישרה. "הוא בחור טוב."

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s