ילד שנות ה-90' הממוצע זוכר הרבה תכניות טלוויזיה. הוא זוכר את השקט והביטחון שהשרה סנופקין בסדרת "המומינים", את השיר של "פוקימון", את האופנוברים ממאדים ואת שאלתיאל קוואק. כמו שבוב ספוג עיצב את תודעת ילדי שנות האלפיים, כך הסדרות האלו עיצבו אותנו. אבל לי היה משהו נוסף שעיצב. משהו שתמיד היה ברקע בטלוויזיה, אבל בעצם הוא היה ברקע בבית. זו לא הייתה סדרת טלוויזיה, או סרט מסוים.
על מסך הטלוויזיה עמדו שלושה אנשים. שניים היו עם חליפה, אחד מהם היה קירח. השלישי לבש מדים. הם לחצו ידיים, והאיש במרכז נראה היה מאושר. למרות ששדרני הטלוויזיה הביעו שמחה, ההורים שלי היו מודאגים. מודאגים מאוד. לא הבנתי מה בדיוק קורה, אבל הבנתי שהשמחה של האנשים האלו היא הרעה החולה שלנו.
שתיים עשרה שנים לאחר מכן, כשבנימין נתניהו אחז מחדש בהגה של ראשות הליכוד, חשתי ממש כי המשיח הגיע. אני לא יודע להסביר את זה, על אף הקשיים שהיו לי עם אוסלו. במבט לאחור, אני מניח, תחושת השמחה מהניצחון שלו בבחירות 96' על פרס נשמרה. גם הניסיון הנואל של ברק להשיג הסכם שלום עם שניים מאותם האנשים שהיו על מרקע הטלוויזיה שלי ב-94' חיזקה את הרושם שרק נתניהו מבין מה צריך לעשות. אפילו הדחקתי את ההתנהגות המגוחכת שלו סביב תכנית ההתנתקות.
כשהצטרפתי לתנועת הליכוד כפעיל באוניברסיטה, ראש התא דיבר מתוך אמונה יוקדת בתורתו של זאב ז'בוטינסקי. חברה אחרת סיפרה שתורת בגין עמדה לנגד עיניה, ובזכותו היא עלתה ארצה. ואני? אני הייתי ביביסט. תמכתי בו לכל אורך הדרך. הוא זה שהביא אותי לליכוד, אמרתי.
לצד ההרגשה כי הוא המושיע היחיד של מדינת ישראל, התחלתי להעמיק בכתביו. בספר שערך לזכר אחיו, "כיצד המערב יוכל לנצח את הטרור?", הוא מסביר חזור ושוב כי על המערב להתאחד נגד הטרור. לזכותו ייאמר כי שנותיו כראש ממשלה היו השקטות ביותר בכל שנות חיי. תקופת רבין ופרס הייתה רוויה פיגועים רצחניים ביותר, וברק הוביל לאינתיפאדה השנייה בקמפ דיוויד. שרון הוביל את עזה לקן צרעות עבור ישראל, וגם שנותיו הקצרות של אהוד אולמרט היו מלאות במבצעים בעזה ומלחמה איומה בלבנון. נתניהו, יחסית, לא נפל בפח הטרור הפלסטיני.
בספרו השני, "מקום תחת השמש", הוא פורט על כל נימי המיתרים הימניים שלי. הספר הזה היטיב להגדיר את מה שאני מאמין בו. הוא דיבר על זכות עם ישראל על ארצו, על ההכרח הביטחוני בשמירה עליו, על העוולה המוסרית בהקמת מדינה פלסטינית הוא אפילו דיבר על הצורך לצמצם את הרגולציה כדי לשפר את הכלכלה. כשאני כותב את המילים האלו, אני מתגעגע לתחושת הביטחון בו ספרו של נתניהו עטף אותי.
ואז הגיע נאום בר אילן. לפתע, העוולה המוסרית נעשתה – גם אם מן השפה ולחוץ – התכנית האסטרטגית היחידה שיש לנו. ואז הגיעה ההקפאה. מסתבר שגם ב-92' רבין הקפיא את הבנייה בהתיישבות. נתניהו כתב על המהלך הזה כי מי שרוצה להקפיא בנייה אינו רוצה להעמיד דברים במקומם, אלא לחסל אותם. ההקפאה נמשכה בגאון.
כמובן, לאורך השנים היו את הנאומים שלו באו"ם, ובקונגרס. הוא חזר על אותם מילים שקוסמות לכל ציוני, לכל אדם שמאמין בישראל. הוא שובה את הלב בין רגע. הוא עושה זאת טוב יותר מכל אלו שמתיימרים להנהיג את המדינה אחרת. פעם הוא אפילו לא היה צריך לנאום באריכות, אלא רק להגיב לאחד מחברי הכנסת הערבים, שזיקקו ממנו את אותו נתניהו ישן וחדור מטרה. שמונה מילים שהעמידו את כל הסכסוך הציוני-פלסטיני במקום: "החלק הראשון לא נכון והחלק השני – לא יהיה".
זמן קצר לאחר ההקפאה, הגיע העניין האיראני לשיאו. הכותרות דיווחו על יצהר תמורת בושהר כהצעה אמריקנית. ההצעה מעולם לא אושרה בקבינט, בממשלה או בכנסת, אך תודעתית היא התקבלה. נתניהו דרש מהעולם לעמוד על המשמר ולא לאפשר למשטר האייתולות להגיע לגרעין. כולנו זוכרים את הברווזים ואת איור הפצצה. כמה שנתניהו ניסה למשוך את העולם לטפל באיום הזה.
האיום האיראני הוא איום אסטרטגי לא משום שישראל לא תעמוד בפני איראן גרעינית, אלא כי דמה של ישראל מותר. היתרון האסטרטגי שיש לישראל – באמצעות הנשק שיש לה על פי פרסומים זרים במפעלי הטקסטיל של דימונה – נעלם. החשש המצמית של כל אויב מכך שאם הוא יכאיב לישראל מספיק היא תאלץ להטיל עליו פצצת אטום, כבר לא קיים יותר. כי גם לאויבי ישראל יש כזאת.
הדחיפות בה נתניהו עסק בסוגיה היא נכונה, אך הדרך בה נקט הובילה לכך שמי ששמר על ביטחון ישראל לא היה צה"ל, השב"כ או המוסד, אלא מעצמות העולם. נתניהו ידע להסביר היטב מדוע משלחת של חיל השלום של האו"ם לא תוכל להגן על הישראלים אם אלו יחלקו את ארצם עם הפלסטינים – אך העדיף לתת לאו"ם לטפל באיום הביטחוני הגדול ביותר על ישראל.
החולשה התגלתה מהר מאוד. ישראל שתקה לאורך ניסיונות מובהקים להסלמה מצד החמאס, וההערכות הביטחוניות טענו כי ארגון הטרור אינו מעוניין בקרב, אך זה העדיף להמשיך לעקוץ את הדוב הגדול. בסרטון שהכין צוות הקמפיין של הליכוד לבחירות 2009, נתניהו עומד גאה וזקוף מול המצלמה באיזור אשקלון המופגזת ומבטיח שאם ייבחר לראשות הממשלה – הוא יחסל את שלטון החמאס.
חזרה לעזה. חמאס לא חש שצה"ל הכריע אותו. גם אזרחי ישראל, ואולי יותר מכך – חיילי המילואים שהיו שם, חשו כך. שנתיים לאחר מכן, צה"ל חזר כדי להגשים את נבואות נתניהו ולהתמודד עם מנהרות הטרור. כיום, ידוע לכולם, המנהרות נבנות מחדש. האם ישראל עושה משהו בנידון? לכל היותר מביטה בהערצה ובקנאה בצעדיו של נשיא מצרים, א-סיסי נגד מנהרות שחודרות אל שטח סיני.
שש שנים חלפו מאז אותו סרטון מביך ונראה כי שלטון חמאס הוא אינטרס ישראל מובהק ברצועה. שוב ושוב ישראל – בראשות נתניהו – חוששת כי במקום חמאס יבוא מישהו גרוע יותר. בשם אותו עיקרון מביך, היא מפנה את הלחי השנייה אל צעדיו החתרניים של אבו מאזן.
במחקר מדעי המדינה, שאלו ראשוני ההוגים מדוע בני האדם חשו צורך להקים מדינה מלכתחילה, לשם מה המנגנון הגדול הזה? תומאס הובס טען כי האדם מבין שהוא זקוק לתחושת הביטחון הבסיסית. במה שהוא מגדיר כ"מצב הטבע", הובס אומר כי בתחילה היו כל בני האדם אינדיווידואלים, אך הם לא יכלו לסמוך זה על זה. חוסר האמון מוביל לכך שאיש אינו יכול להתקדם בחייו – כיוון שעין אחת שלו תמיד מופנית מעבר לכתף. על כן, ואני מקצר רבות בתורת הובס, החליטו בני האדם לתת את הסמכות לגוף המרכזי שיגן עליהם. זה הבסיס של כל מדינה – השמירה על חייו של האזרח ומתן תחושת הביטחון.
ויש מי שיאשים במידה מסוימת של צדק עם לא מעט קורטוב של ציניות, כי אלו הגרים מעבר לקו הירוק הביאו את הדין על עצמם. זו בעצם הנקודה שמפרידה אותי מנתניהו. בסופו של דבר, להערכתי, הוא יהיה ראש הממשלה עם הכהונה הארוכה ביותר בתולדות ישראל בעוד כמה שנים. ההישג הגדול ביותר שלו יהיה נאומו של אובמה בעצרת האו"ם, בה החליט לא להזכיר את הסכסוך הישראל-ערבי כלל.
ועדיין, אנחנו מרחק יריקה מיובל שנים לשהות הישראלית בשטחים ולאף אחד אין מושג מה אנחנו רוצים לעשות שם. יורים עלינו מכל כיוון, אבל כל מה שראש הממשלה מחפש הן הצדקות מוסריות לכך שאין שלום הוא באשמתם. הוא מזכיר את המחלוקת הגדולה שיש והייתה לו עם ממשל אובמה(ועם קלינטון) על עתיד ההתיישבות, אך לא אומר מה הוא רוצה.
אני זוכר ששאלתי אותו במהלך קמפיין הבחירות האחרון אם היו לו את כמות המנדטים שייתן לו חופש פעולה להוביל את מדינת ישראל לאן שירצה, מה היה עושה? הוא הפליג לדיבור על ספינות שהוא מוביל בין גלים. אם פעם היה שם חזון גדול, כל מה שנשאר זו פוליטיקה של תמרונים.
הסתייגות:
מערכת המשפט בישראל, כך הודה היועץ המשפטי לממשלה לשעבר דניאל פרידמן, נוטה לפתוח תיקים לאלו שמאיימים על כוחה. במקרה כזה, רפורמה במערכת המשפט נראית כמעשה בלתי אפשרי כמעט. ראו באיזו אובססיה מערכת המשפט רדפה את אולמרט עד שהצליחה לנגוס בבשרו – בייחוד כי פרידמן היה נטול רבב.
הבעיה הפלסטינית נדמית כבעיה בלתי פתירה. מדינה דו-לאומית מפחידה את כל מי שעיניו בראשו, טרנספר אינו אפשרות והקמת מדינה פלסטינית היא סכנה קיומית למדינת ישראל. בהתחשב במצב הזה, אין לנתניהו יותר מדי מה לעשות. כמו כן, יידוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה ואפילו הוצאת פיגועי ירי לפועל מאוד קלים וללא תיאום ביטחוני רב או נוכחות כבדה של חיילי צה"ל בשטחים – עד רמת הממשל הצבאי – בלתי אפשרי לעצור פיגועים.
קצת על ההגנה
אתה מבין? היא בכלל לא רצתה שיהיה לי אקדח. היא לא תיארה לעצמה שבסוף היא תהיה זו שתזדקק לו. היא חשבה שזה מסוכן, שאולי הדרי או נתי ישחקו עם האקדח וייפלט כדור או משהו, אבל אמרתי לה שאין ברירה. אין ברירה. ובכל ערב שהייתי חוזר מהמטווח היא תהתה למה צריך את זה. "אף פעם לא זרקו עלינו אבן", היא אמרה. אבל התעקשתי. התעקשתי כל כך שיהיה לנו אמצעי הגנה, שנוכל להגן על עצמנו. אם יקרה משהו, אמרתי. "אל תגידי לי זה לא יקרה", אמרתי לה. היא לא הקשיבה. היא לא רצתה את זה. עד היום ההוא, היא לא רצתה ולא הבינה.
"השארתי את האקדח בתא הכפפות", אמרתי לה לפני שהיא יצאה לדרך. "אבי!", צעקה עליי כמו בכל הפעמים שהיא כעסה עליי, "תוציא את זה מיד! אני גם לא רוצה שיגנבו את זה". אמרתי לה שאם היא תרצה שהאקדח לא יהיה שם, היא תאלץ להוציא אותו בעצמה. היא מיהרה מאוד ולא היה לה כוח לריב על זה. הנסיעה לירושלים לא ארוכה במיוחד, אבל מסוכנת. היא עוברת ליד כפר שתמיד יוצאים ממנו צעירים לזרוק אבנים. פעם הם אפילו ירו.
נתי תמיד נרדם בנסיעות, אז נראה לי שהוא נרדם מהר גם הפעם. פעם אמרתי להדר שהיא צריכה להשגיח על מה שקורה בכביש, כי לא תמיד אני רואה ומאז היא מזהירה, כמו מורה נהיגה, מכל דבר. בהתחלה זה הציק, עכשיו אנחנו עושים שיחת ועידה בכל נסיעה אז זה נהיה סוג של משחק משפחתי.
פתאום הדר אמרה "אמא, אמא, אל תדרסי את האנשים האלו". ואני לא הבנתי, למה שהיא תדרוס מישהו? למה שמישהו יהיה על הכביש. "צודקת מתוקה", וכנראה האטה. פתאום שמעתי בום גדול ולא הבנתי מה קורה. "אפרת? הדר? מה קורה שם?".
נתי התעורר ובכה, הדר צעקה, ואפרת לא אמרה מילה. שמעתי את תא הכפפות נפתח ואקדח נטען. הנסיעה פסקה והבומים המשיכו. אפרת אמרה לילדים להתכופף ולהסתתר. "אבי, תתקשר למוקד. שיגיעו. אני לא רואה איך אני עוברת את האנשים" – בום – "ערבים האלו".
ילדים, אמרתי להם, תכסו את האוזניים ותעשו מה שאמא אומרת. "אבא, אני מפחד", אמר נתי. התקשרתי למוקד מהבית והתחלתי לחפש טרמפ כדי לצאת אליהם, לעזור להם, איכשהו. לפתע הבומים נשמעו אחרים. לא פגיעות של אבנים, אלא יריות. פיו פיו.
"אללה אכבר!", צעק מישהו מהצד – פיו פיו – ולפתע הוא צרח, מכאב. "אבי", פתאום שמעתי את אפרת קוראת. "הדר נפגעה אני חושבת. לאן לנסוע, לירושלים או חזרה ליישוב?", היא שאלה. שמעתי ברקע אמבולנסים או משטרה, אז אמרתי לה לחכות.
"שמע ישראל", שמעתי אותה קוראת שוב ושוב. הלב שלי נפל לתחתונים. "אפי, אפי! את בסדר?", צרחתי. היא המשיכה לומר שמע ישראל שוב ושוב, וחשבתי שאולי היא מוכת הלם. קיוויתי שהיא בסדר. הדר? נתי? אתם בסדר? שאלתי אותם, בניסיון להבין מה קורה.
"הלו? הלו? יש שם מישהו?", שאלתי בלא מענה. לפתע שמעתי את הדלת נפתחת וקול זר ענה. "כן, זה עידן, אני פרמדיק. אתה בעלה? אני חושב שכדאי שתגיע לפה מהר, אנחנו תכף לוקחים את ארבעתם לירושלים".
לא הבנתי מי הרביעי. "עידן, תגיד לי מה קורה שם, בבקשה".
"שני הילדים נראים בסדר, אני חושב שהם בהלם. איך קורים להם?" הוא שאל אותי. "מה עם האישה? מי זה הרביעי?", עניתי לו. "אני חושב שכדאי שתגיע לפה", הוא חזר ואמר. "נראה לי הוא נפצע קשה. ירי". מי זה, לא הצלחתי להבין. אפרת לא אמרה דבר, אבל שמעתי אותה מתנשמת בכבדות. "אבי? אבי? המחבל… באוטו".
הפרמדיק לא הבין מה קורה, עד שהדר החלה לבעוט במשהו. "ילדה, מה את עושה? האיש הזה פצוע", אמר לה הפרמדיק. "זה… המחבל", לחשה אפרת.
פיו פיו.
קצת על הרבה 
תודה על הצוהר לנפש הימנית המעוותת שלך. בעיקר ה"סיפור" בסוף. יש לך נפש חולה. לך לטיפול