השעה 11:00, בראנץ' עם חברה בגרג של בר-אילן. בפנים קריר, בחוץ נעים אבל אין מקומות ישיבה. איתרנו שולחן, התיישבנו ופרקנו את המיטלטלין. דיברנו על העומס בעבודה ועל עבודות הגשה, על הטיול הקרוב ועל רעיונות וראיונות, על תקופות טובות ותקופות לחוצות ועל שעות שינה בין לבין, על טעויות שבדרך וטעויות של בערך וטעויות שאפשר עוד למנוע. על בנים ועל שנים ועל ימי הולדת. ובינתיים היא הזמינה סנדוויץ' חביתה על לחם קל והיה להם רק דגנים ואני הזמנתי שוקו. לא הייתי רעבה. בחילה לא נעימה של בוקר.
דיברנו ודיברנו ובין משפט למשפט נפלה צלחת והתנפצה בקול רעש גדול. ימין שלי, שמאל שלה, לא צלחת שלנו. המלצר, בחור צעיר עם מוגבלות שכלית, עמד מעל ערימה של שברי חרסינה. מבט מופתע על פניו, ואז רצף של התנצלויות. אני מצטער, אני לא התכוונתי, זה נפל, אני מצטער.
היה שבריר שניה של שקט ואז כולם נכנסו לפעולה, כל אחד בדרכו: הסועדים שישבו בקרבת המלצר שיגרו אליו מבטים רגועים, אמרו שזה בסדר, שלא קרה כלום. הרחוקים יותר מיהרו לשוב אל שגרת דיבורם, לתת לתקרית להסתיים ולא להמשיך אותה בנעיצת מבטים. מנהל המשמרת ניגש אל המלצר ברוגע, מטאטא ויעה בידו, ואסף את השברים. המלצרית הקרובה התקרבה אל המלצר ואמרה לו שוב שהכול בסדר, שזה קורה לכולם, וזה בסדר. אני ובת שיחי כבר חזרנו לדבר, בכוונה ובמודע, אבל מזווית העין יכולתי לראות את הפנים המכורכמות נרגעות מעט. זה בסדר.
ואני זוכרת שחשבתי, וואו.
בני-אדם הם טיפוסים של עלות ותועלת, אבל אז בא הג'וקר הזה וטורף את הקלפים. איזה ג'וקר? זה, נו. תקראו לו גמילות חסדים, או מודעות, או מעורבות, אכפתיות או חברתיות, המשהו הנוסף הזה. אפשר להניח שקל יותר להעסיק מלצרים שאין להם מוגבלות כזו, שהתקשורת איתם פשוטה ומיידית ומובנת מאליה. אבל מישהו במעלה השרשרת הניהולית בגרג של בר-אילן החליט שזה לא הכיוון שהם ילכו איתו. מישהו החליט שבמסעדה הזו יעשו צעד די קטן לשילוב של אנשים עם מוגבלויות, וצעד בינוני למסעדה, וצעד גדול לאותם מלצרים. ככה, בסדר הפוך. צעד קטן לאנושות, כנראה, כי האנושות היא גדולה מאוד, וצעד גדול מאוד לאדם.
*
אנחנו אוהבים לדבר על עצמנו. אני חולמת על קריירה של עיתונאית סוציולוגית, אני צריכה לדעת. הישראלי היפה, הישראלי המכוער, הישראלי המאוחד, הישראלי השסוע. עד כמה הישראלים מאושרים, עד כמה הם אוהבים את ישראל, עד כמה הם אוהבים אחד את השני. איפה הם במדדים הבינלאומיים. לדבר אפשר במשך שעות, במשך חודשים ושנים. מה זה אפשר, אנחנו עושים את זה. זה לא ייאמן, אנחנו ב2015 ועדיין מדברים בלי הפסקה. מדברים, כותבים, משדרים, מקשיבים, שרים. המילה הכתובה היא המקצוע שלי, האהבה שלי, אבל מה אני אגיד לכם. אפילו אותי זה משעמם לפעמים. שיח על השיח, השוואות וניתוחים, מאמרי מערכת, מסקנות כמו חול וגם בתוך החול הזה ממשיכים לכתוב.
אוטוטו שנה לצוק איתן. זה היה כל-כך מוזר. רגע לפני תקופת המבחנים פרצה מלחמה. טילים על תל-אביב, בנים ואחים וחברים מוקפצים. לוויות. עוד לבבות שבורים על הרצפה, כמו אינסוף צלחות חרסינה. וגם אז דיברנו על ישראלים יפים ומכוערים ועל אחדות, אבל מישהו הפעיל איזה מתג ונכנסנו לפעולה, כל אחד בדרכו. אריזות נארזו, ציורים צוירו, משלוחים נשלחו, לוויות נפקדו, מניינים אורגנו, משפחות חובקו. אוכל, ממתקים, גרביים, משקפי שמש, טרמפים, מקלחות, מכתבים, ככה במשך 50 יום. וגם אז העיתונים המשיכו לרדת לדפוס, והפטפטת המשיכה, אבל לפחות היו לנו קבלות. לפחות עשינו משהו שאפשר לשלם איתו במכולת. לפחות קמנו מהכיסא שלנו ועשינו משהו מועיל.
אחדות היא סיפור קצת מסובך. קשה לאמוד אותה, קשה לכמת, ויש בה משהו שמתפוגג. כמו בושם משכר חושים שמתנדף מהר. גם שביעות רצון ואושר הם מושגים נזילים שאפשר להגדיר בדרכים שונות. וכשישבתי בגרג באותו בוקר, ידעתי סופית שאנשים שעושים טוב הם חשובים יותר מכל דבר אחר. והם בכל מקום. הם יושבים במשרד לידי מאחורי שלט עם הכיתוב מעורבות חברתית. הם נשארים עד מאוחר כדי לעזור למישהו אחר עם התרגיל שלו. הם תולים שקיות עם חלות על השער של המאפייה אחרי שהיא נסגרת, כדי שאף אחד לא ייתקע בלי. הם מחכים בסבלנות לנהג שהסתבך עם הווייז, ולא צופרים. הם פותחים את הבית שלהם ואת הלב שלהם לאנשים שנפלו קצת בדרך, גם כשהם עסוקים וזה לא קל. הם בכל מקום, והם לא צריכים שמישהו יכתוב עליהם פוסט ויראלי, או טור. יש להם קבלות משל עצמם. הם פשוט עושים, ומצטרפים אחד לשני באופן שיוצר שינוי בלתי נמנע. הם כאן כדי להישאר.
*
ולאמא שלי, שמקיימת עולמות שלמים במעשי החסד שלה, יום אחרי יום, כבר עשרות שנים – יום הולדת שמח. אני מקווה שיום אחד אוכל לומר שאני הולכת בדרכך.
קצת על הרבה 