כה אמר קופל: על ההגמוניה בישראל – אנקדוטה סמלית

 על הקריאה לפעולה

"בְּרֵאשִׁית הָיָה הַמַּעֲשֶׂה"!*

(פאוסט, גתה)

ראשית ובקצרה, האתוס הציוני, המיתוסים המרכיבים אותו, הסולידריות שסמל-איתן יוצר בחברה, כל אלו נמצאים על המזבח. מאכלת הכהן מונפת אל-על, אולם לא אשמת הכהן ברצח, לא אשמת הכהן והסכין באם יחדר הבשר אלא אשמת המלאך – שלא פעל ועצר יד הכהן בזמן. מיכאניזם יצירת הסמלים בחברה הישראלית חדל לפעול בהקשר הנ"ל, הידע התרבותי, היחידי, שנותר בקרב יוצרי הסמלים בישראל, שאריות האליטה הציונית-לשעבר, הנו ידע יצירת 'סמלי פירוק/דה-קונסטרוקציה'.

מתרחשת אטומיזציה של המולקולה הלאומית-היסטורית – התודעה ההיסטורית מנופצת לאלף אלפי פירורים-אטומים נטולי קשר. הציונות נעקדת על ידי השמאל הישראלי המובהק – האליטה הישראלית שלאחר-השליטה-הפוליטית(פוסט פוליטי), האליטה הכהנית; ואנו, אנשי ימין, אנו המלאך שלא מספיק לעצור את היד-השוחטת-את-הנער ובכך חטאנו במידה זהה לסכין  או לכהן.

הנביא יואל, מתוך הפרסקו בקפלה הסיסטינית, מיכאלנג'לו
הנביא יואל, מתוך הפרסקו בקפלה הסיסטינית, מיכאלנג'לו

מאסתי בדיאלוג עם אנשי ימין שעורכים אידיאולוגיזציה של ערך יחיד כגון התיישבות; כפעולה טקטית הדבר לגיטימי אולם כאסטרטגיה מדובר בכשלון מהדהד.

מאסתי בחרשי הברזל מימין המייחלים לעתיד ישעיהו, עוד לא  עיצבו חרבות וחניתות וכבר מייחלים למועד בו יזמרו את דברי הנביא ישעיהו: " וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת"; בניגוד מושלם לנבואת ישעיהו הפסיבית, נבואת הנביא יואל מדוייקת ורלוונטית לעת הנוכחית ולשלב שלפני הגאולה(איך שלא נגדיר אותה):" הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים …!כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת, וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים; הַחַלָּשׁ, יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי"(יואל, ד', י"א). זה הזמן להתבטא –הקרב בעיצומו ואנו צריכים לבחור בין ישעיהו ליואל, בין הקנאים והמכבים או שמא נחטא בחטאי חכמי ירושלים, גיבורי הפרולוג בפואמה של יל"ג, 'בין שיני אריות'; מלחמת שמד על סמלינו כמו על ערינו ואנו עוסקים בדיונים על הלכות שבת ויום טוב – על וועדת הדיינים ואתיקה תקשורתית. עודנו תוהים ומתכננים את הקרב לכשיבוא, הגיע העת שהימין, "…הַחַלָּשׁ, יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי"!

על הרקע התיאורטי למחוללים

אתחיל ביצירת מסגרת תיאורטית, אני מחפש את המיכאניזם היוצר, מחסל, מדיר, מאדיר, משמר ומעצב-מחדש, סמלים בחברה הישראלית. 

 נגדיר את המושג סמל בקצרה, בהקשר המדובר, לאחר מכן נגדיר את המושג 'אליטה' ונתמקד באופייה של האליטה התקשורתית, לאחר מכן נבחן את המושג 'הגמוניה', לאחר שנגדיר ניישם את המושגים הכלליים על דוגמה ספציפית: ישראל והאליטה הישראלית. לבסוף נמחיש ונדגים את התהליך הישראלי באמצעות מקרה בוחן בדמות כתב התרבות יהודה נוריאל ואכסנייתו, המוסף '7 לילות' בעיתון סופ"ש הנפוץ ביותר בישראל – 'ידיעות אחרונות'.

על 'הסמל'

אינספור פילוסופים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים ותיאולוגים נברו בשפת הסמלים האנושית בניסיון להגדירה, לא אטריח את הקורא במאות הניסיונות השונים(המעוניינים יכולים לעיין בפרק הראשון בספר 'הפסיכולוגיה של הסמלים' מאת שולמית קרייטלר). אני אגדיר את הסמל, בהקשר הנ"ל לפי תפקודו והשפעתו – אם נבין את תפקידו של הסמל בקנה מידה סוציולוגי, החברה כאחדות אורגנית. נוכל להבין גם את הגדרתו, כתוצאה של דיאלוג חברתי, אך ורק מתוך ההקשר החברתי.

המילה 'סמל' ביוונית משמע 'לזרוק-ביחד' או 'לחבר-ביחד'. ביוונית ייצגה המילה חפץ שחולק לשני חלקים בעת חתימת הסכם ובהתאם החלקים העידו על ההסכם. האיחוד של החלקים סימל שהחוק הנפרד של השניים הנו חוק אחד משותף. חוקר הדתות הרומני אליאדה הגדיר זאת בצורה ממצה: "הסמל מזהה, מטמיע, מאחד מישורים הטרוגניים ומציאויות שונות", כמו כן "הסמל חושף תמיד את האחדות הבסיסית של תחומי ממשות שונים".

תמונתו של הפילוסוף ארנסט קסירר
תמונתו של הפילוסוף ארנסט קסירר

הפסיכולוג קרל גוסטב יונג נגע בתפקיד החברתי הרלוונטי של הסמל כשציין כי הסמל הוא נקודת שיווי המשקל בין הזהות-החברתית והזהות-האישית, הסמל הוא ווסת הלחצים המגן על אישיותנו מפני החברה ומצד שני הוא המנגנון דרכו החברה משפיעה עלינו. חוקרים והוגים אחרים(בעיקר הפילוסוף הגרמני קסירר) רואים בסמל כ"ממד חדש של הממשות" שמשמעותו ברורה: "למעשה גילה האדם, שיטה חדשה של הסתגלות לסביבתו", השינוי/גילוי הנ"ל הוביל לכך שאין האדם חי עוד בעולם הטבע אלא גם בעולם של סמלים, הלשון, המיתוס, האמנות והדת הם חלקיו של עולם זה. – השינוי המהותי הנ"ל, שינוי איכותני הוביל את קאסירר למסקנה כי "מחובתנו להגדיר את האדם כ Animal symbolicum." (חיה סמלית), השוני האיכותני הנ"ל הנו המפתח "לציין את ייחודו ולהבין את הדרך החדשה הסלולה לפניו – הדרך לציבליזציה".

הסמל, אפוא, מהווה מבדיל איכותני היוצר, בין היתר, עולם מופשט של ערכים. הסמל במהותו, מהווה שפה על-פיסית שאיננה תיאור של 'קיים' באמצעות סימן (נהמה, הושטת יד וכולי) בדומה לקוף או בע"ח אחר, אלא סימן לקונספציה מופשטת – להלן סמל. הסמל מהווה, כמו שתאר יונג, נקודת חיבור-חיתוך בין הפרט והכלל אולם, בהמשך לקסירר, הסמלים מהווים את "השארית הנצחית של התרבות"(כפי שהגדיר ברדיצ'בסקי) המוכיחים כי הסמלים החברתיים הם המגדיר הייחודני של הפרטים – בקצרה, עולם הסמלים הנו הממד בו החברה משפיעה על העולם המופשט  של הפרט. – במדינה המודרנית ישנו מיכאניזם ביורוקרטי היוצר ומעצב סמלים תחת 'מוסכמה' חברתית ותפוצה בקנה המוני. על המוסדות ותהליכי ההפצה הללו שולטת אליטה.

על 'אליטה'

מהי אליטה? החוקרת והסופרת פרופסור חווה עציוני הלוי, הגדירה אליטות כך: "אליטות הן קבוצות קטנות של אנשים בעלי מקום בצמרת העוצמה וההשפעה". עציוני הלוי מרחיבה בהמשך ספרה כי "העוצמה וההשפעה של האליטות נובעות מן המשאבים שהחברים בהן חולשים עליהם, העולים בהרבה על אלה שברשותם של אנשים אחרים…המשאבים שהם מקור כוחן של האליטות, כוללים גם משאבים סמליים, כמו שליטה על ידע ועל מידע. המשאבים הללו מאפשרים לשולטים בהם להשפיע על הדעות, הנגישות והערכים של הציבור, וקשה לחשוב על עוצמה והשפעה גדולה מכך"

הסוציולוג פרופסור עוז אלמוג, בספרו 'פרידה משרוליק', נגע באופן הפעולה של האליטה התקשורתית, האליטה השולטת על המשאבים הסמליים באמצעות סלקציה ומיסגור של מושאי הסיקור; אלמוג טען שהמניע המסחרי יצר צורך בהגדלת התפוצה, על כן "במגמה להגדיל את הרייטינג החלו העורכים לתור אחר עיתונאים היכולים להדהים, להרגיז, לגרות את המחשבה, ולעורר פולמוס…המוסד התקשורתי נהפך אפוא בהדרגה למעין חממה לשוברי מוסכמות לשוניות, מוסריות ואידיאולוגיות, שבו צמחו רוב ה'חתרנים' של התרבות הישראלית לדורותיה".

התופעה הנ"ל, כשהיא מתרחשת בזירה כה משמעותית לעיצוב הסמלים בקנה מידה המוני, פועלת ככלי לרדיקליזציה של ההמון, המיתוסים נשחקים והיכולת לשמר אותם נעלמת. בלשונו של אלמוג: "התקשורת הישראלית, כמו מוסדות דומים בחברות דמוקרטיות אחרות, נהפכה אפוא למעין 'הייד-פארק' של מחאה. היא לא רק העניקה במה לחתרנים שהם תמיד מיעוט באוכלוסיה, אלא יצרה בעבורם קהל גדול והעצימה את כוח השפעתם". כשהעורך ממנה את החתרן כ'ספק/יצרן-הסמלים' בחברה, בן אליטה מועדף, החברה מתחילה לעצב אתוס ש'ספק/יצרן-הסמלים' יצר.

על ההגמוניה

ההוגה האיטלקי אנטוני גרמשי פרש את המושג 'הגמוניה' במספר צורות שונות; הפרשנויות הדינמיות של המושג הותאמו לזמן ולמקום אולם בבסיסן עקרון אחד: המושג מתאר 'הנהגה' ו'שליטה' ברמה הפסיכולוגית, פוליטית, אתית. במסגרת שליטתה של הקבוצה ההגמונית בתרבות היא יכולה לנסח מסגרת חשיבה המנחילה מערכת ערכים ומוסר של הקבוצה ההגמונית על הכלל ומדירה מערכות מתחרות.

אנטוניו גרמשי
אנטוניו גרמשי

עתה עולה שאלה – מה אופי ההנהגה והשליטה הנ"ל? במקרה המדובר יש להפריד בין שני מישורים, הפוליטי והתרבותי: 

א.המישור המוסדי-אונתולוגי(הקיום המוסדי במציאות) – שלטון ושליטה כתבניות מוסדיות מעשיות בעלות כוח פיסי.

ב. המישור האתי-אידיאולוגי –  השליטה על הממדים הערכיים, על הסמלים הברורים, היכולת לגייס את המישור הנ"ל לפעולה פוליטית ויצירת מצב בו האחיזה של קבוצה הגמונית במישור האתי-אידיאולוגי משולה לשמש, סביבה סובבים כל האחרים ומגדירים את עצמם לפיה.

טענתי מורכבת על המתח בין המישורים השונים וברצוני להציג בקצרה מודל ישראלי ייחודי למושג: 

אנו נמצאים במצב הפוסט-פוליטי של ההגמוניה הפועלית('ההנהגה') הוותיקה, היחידה הדורית הממשיכה של ההגמוניה הפועלית עודנה האליטה הקובעת אולם היא לא אוחזת במוסדות הפוליטיים, זהות ערכיה השתנו בעקבות תהליכי אמריקניזציה ו'אירופיזציה', אולם היא עדיין נתפסת כיחידה בעלת לגיטימציה לקבוע סמלים לכל החברה. ניתן לטעון כי ההגמוניה הפוליטית של האליטה הנ"ל נגמרה, אולם ההגמוניה הערכית-סמלית שלהם, עודנה בעיצומה. האליטה הישראלית, המובחנת כיחידה סוציולוגית ברורה(האליטה הפוסט הגמונית), עודנה הגמונית בכל הנוגע לבניית הסמלים המוסריים.

על ההגמוניה בישראל

ברמה המוסדית-אונתולוגית אנו רואים כי הקבוצה הישראלית ההגמונית נמצאת במצב פוסט-פוליטי, המוסדות הפוליטיים

קריקטורה של הנהגת המערך. מתוך ספרם של סלפטר ואליצור, הממסד
קריקטורה של הנהגת המערך. מתוך ספרם של סלפטר ואליצור, הממסד

אינם באחיזת הכוח ההגמוני המדובר, התהליך החל ב-1977 והגיע ליישוב מלא עם מערך הכוחות המוסדי בבחירות האחרונות. מאידך, במישור האתי-אידיאולוגי,  השליטה ההגמונית נשמרה בכל המוסדות יוצרי הסמלים – כאן ההגמוניה מתגלמת באמצעות אופיה הסוציולוגי המובחן של האליטה הישראלית בכלל והאליטות התקשורתיות בפרט, (הדבר נכון גם לאליטה האקדמית ולתתי-האליטה התרבותית  כגון אומנות, אוצרות מוזיאונים ועוד) – המסקנה חד משמעית:  הכלים לשימור הממד הסמלי של ההגמוניה, הכלים לשימור 'מבנה העל' בלשון המרקסיסטית, בחלקם הפנומנלי-כתופעה –  עודם בידי יורשי האליטה הוותיקה; האתוס והאידיאולוגיה האקטואלית של יורשי האליטה הישנה, יורשי ההגמוניה הפועלית, הם הכוח המניע בעת תהליך יצירת הסמלים בתוככי המוסדות היוצרים סמלים.

גרמשי תאר את התהליך בצורה מעניינת במאמר מתוך האסופה 'על ההגמוניה':  "מעמד הוא דומיננטי בשני אופנים; הוא 'מנהיג' והוא 'שליט'. הוא מנהיג של המעמדותה חברתיים בני בריתו, והוא שליט על המעמדות היריבים. משום כך, מעמד יכול להיות מנהיג לפני עלייתו לשלטון…"

 בעקבות דבריו של גרמשי  נפתח פתח לטענה נוספת: במידה ויכול מעמד להיות הגמוני לפני אחיזתו במוסדות הפוליטיים, נפתח הפתח ליכולתו להגמוניה פוליטית, להנהיג, גם לאחר ירידתו מעמדת 'המפלגה הדומיננטית' בממסד הפוליטי. גרמשי פתח פתח למצב בו נותק הקשר בין האחיזה במוסדות הכוח הפוליטיים(אמצעי הייצור הפוליטיים) והשליטה ב'רוח התקופה' המקומית. ההגמוניה לא מחייבת אחיזה במנגנון הכפייה האלים כי אם אחיזה במנגנוני יצירת הסמלים, המנגנונים התרבותיים – שליטה 'אינטלקטואלית טהורה'; את התהליך תאר בצורה נוספת וולטר בנימין בספרו 'יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני', שם הוא מתאר כיצד נוצר פער זמן בין השפעת תנאי הייצור על האומנות, פער הזמן יוצר היזון-חוזר בין החומר ומבנה העל, בין התרבות והכלכלה-פוליטיקה, כנ"ל כאן, השינוי הערכי שהחל ב-1977 הולך ומתפשט עם הזמן כבמטוטלת.

על צלחת הפטרי של גרמשי (הדומה בין ישראל ואיטליה)

המודל האיטלקי לפי גרמשי – ה'פרטיטו ד'אציונה'

גרמשי מספק מקרה בוחן לתיאוריה שפיתח באמצעות דוגמה מאיטליה של המאה ה-19: ב'פרטיטו ד'אציונה' – מפלגת הפעולה. ותהליך "הטרספורמיזימו".

א. 'מפלגת הפעולה' קמה עם הקמת איטליה המאוחדת כמפלגה רפובליקנית-דמוקרטית-ליברלית בעלת אופן פעולה רדיקלי. בשלב מסויים עלו בה הכוחות המתונים ונוצר ההתקופה המתקראת – 'טרספורמיזמו'.

ב. 'טרספורמיזמו'. – מדובר במושג המתאר עליה ונפילה של ממשלות כשאין, למעשה, הבדל ביניהן, בלא הבדל ברור בין 'השמאל' ו'הימין'. מדובר בתופעה המייצגת חוסר יכולת לשינוי פוליטי מהותי ובבסיסה אחיזה מובהקת של 'מבנה העל' בידי האליטה האינטלקטואלית ההגמונית.

האליטה האינטלקטואלית של 'הפרטיטו ד'אציונה' משלה ביצירת הסמלים כהגמוניה. הסמלים שיצרו ה'פרטיטו ד'אציונה' הוטמעו בקרב רוב הגורמים והקבוצות האינטלקטואליות באיטליה, אחיזה שהתגלמה בכך שהשינוי הפוליטי-מוסדי לא שינה את הממד האתי, הפילוסופי, התרבותי – לא היה איום על ההגמוניה – ממשלות ימין ושמאל, קמו ונפלו, אך האקלים התרבותי והסמלים היוצרים אותו נותרו זהים – המדיניות נותרה בעינה, בלא קשר לזהות האידיאולוגית של המחנה הפוליטי השולט במוסדות ומכאן שהסמלים שההגמוניה יצרה בחברה נותרו זהים למרות שזהותם האידיאולוגית של קובעי המדיניות השתנתה.

זמן-מרחב יהודי-ארץ ישראלי

הניתוח של גרמשי חלקי, בעבורנו, שכן הוא נעדר הקשר היסטורי-גיאוגרפי(זמן-מרחב) יהודי-ישראלי. במקרה הישראלי, לא רק שיש התאמה במידה מסויימת למהלך הפוליטי, המשמר את ההגמוניה של ערכי החתירה לפתרון דיפלומטי(פרדיגמת אוסלו), הסטטוס קוו הדתי והכלכלי וכולי,  אלא, שמתגלה  מערכת שימור הגמונית-סמלית. כשתאר גרמשי את העימות בין האליטות השונות בכל שכבה ומחנה תרבותי ופוליטי הוא איבחן תהליך שמהווה, לדעתי, אבן יסוד בהבנת ההגמוניה של השמאל הישראלי:

"המתונים היו בעלי כוח משיכה עז בצורה ספונטנית ביחס לכל המסה של האינטלקטואלים שהיו בטריטוריה האיטלקית…המשיכה האמורה נבעה מן הצרכים, גם אם סופקו בצורה בסיסית, שהיו קשורים למערכת החינוך הציבורית  ולממשל…אין מעמד  נפרד של אינטלקטואלים, אלא לכל מעמד יש האינטלקטואלים שלו. אך האינטלקטואלים השייכים לשכבה שהיא פרוגרסיבית מבחינה היסטורית מפעילים כוח משיכה כה גדול עד שמגיעים הדברים לידי כך שבניתוח הסופי הם מכפיפים למרותם את האינטלקטואלים של המעמדות החברתיים האחרים ויוצרים סביבה של סולידריות בין כל האינטלקטואלים  בעזרת קשרים בעלי מאפיינים פסיכולוגיים(יהירות וכו') ולעתים קרובות בעזרת קשרי קאסטה(טכניים-משפטיים, קורפרטיביים)"

על המסקנה

עתה נבחן אמירתו: ההגמוניה הפוסט-פוליטית(אליטה פוסט הגמונית אליבא דפרופסור מנחם מאוטנר) לא מכפיפה את המעמדות האינטלקטואלים השונים אך ורק באמצעות שליטה במנגנונים המספקים צרכים-סמליים ומושלים במשאבים של מוסדות-יצירת(ושימור)-הסמלים כגון תיאטראות למחזאים, מערכות עיתונים לעיתונאים, הוצאות ספרים לסופרים, ניהול עמותות חברה אזרחית בעבור אקטיבסטים אזרחים ועוד,  אלא גם באמצעות הממד הסמלי ב'מבנה העל', בתרבות; בלשון פשוטה,  ההגמוניה הפוסט-פוליטית בישראל מחזיקה בתפקיד שומר הסף של הסמלים – היא מתייגת את העולם הסמלי בהתאם להשקפת ההגמוניה.

על כן נראה טיעונים רבים של כוחות הגמוניים למול כוחות אנטי-הגמוניים או מעמדות שמחוץ להגמוניה, שמסתיימים בהצהרת סמל ודי – "פשיסט, לאומן, מחרחר ריב, גזען, מנשקי מזוזות(פרימטיבים), מעוררי שנאה" – הסמלים הללו, הנושאים מטענים מוסריים, משמשים את האליטה ההגמונית הפוסט פוליטית בישראל להדיר דעה או, מנגד, להאדיר דעה בהתאם לגרעין הערכים שלה. נראה שני מישורי דיון המייצגים היפוך בין החלש והחזק: המעמד האינטלקטואלי בימין ינסה לדבר בכלים אונתולוגיים-פוליטיים, ריאליזם, ככלי טיעון והוכחה בעודו מוגדר ומומשג על ידי ההגמוניה הקיימת כ'לא לגיטימי' בכלים אקזיסטנציאליים(הקיום הרע) וכלים מוסריים(לדוגמה ההקשר הלטנטי בין ההמשגות לרייך השלישי). הימין מנסה לשאוב לגיטימציה מתרחישי השרדות אולם הוא נעדר לגיטימציה מוסרית לערכיו – ההתיישבות לדוגמה, כערך, לא זוכה למעמד 'סמל מוסרי חיובי'. השליטה ההגמונית נשמרת, לאחר העידן הפוליטי-מוסדי, באמצעות אחיזת חנק בממד הסמלי ושימוש "ספונטני" במוסדות המאפשרים תפוצת סמלים, לשם אקטיביזם אידיאולוגי.

על המחולל

"פעם ישבו עורכים ומשוררים וכל ספר קיבל את הבד"ץ הספרותי"          

רוני סומק, בראיון לידיעות אחרונות, מוסך 24 שעות, 2.6.15

"העניין הוא שקלישאות הפכו לכאלה כי הן נכונות.הכיבוש משחית.מה לעשות.מתברר שהחיילים הבינו את זה כבר ב 67 וזו הפעם ה1 ששומעים ההקלטות"

כתב ערוץ 10 ציון נאנוס עונה לי ברשת ה'טוויטר' בעקבות פרסום כתבתו על הסרט 'הסלילים הגנוזים'.

יהודה נוריאל
יהודה נוריאל

במידה בה ארחיב על יהודה נוריאל יכולתי להרחיב על שתי הדוגמאות הקודמות, אולם המקרה של נוריאל בולט וכפול.

-במוסף סוף השבוע של העיתון 'ידיעות אחרונות', 29.5-30.5, התפרסמו שני ראיונות במוסף 'שבעה לילות': האחד ראיון עם סייד קשוע, השני, ראיון עם הסופר דרור משעני. את שני הראיונות ביצע העיתונאי והעורך יהודה נוריאל. המעניין בראיונות הנה העובדה ששניהם מעידים, במידה רבה, על המראיין יותר מאשר על המרואיין. נוריאל שומע את קשוע ומשעני, אולם שאלותיו הן תשובות בפני עצמן והוא מאזין לתשובות המרואיינים מתוך רצון להוליך את הקורא למסקנה.  הן עם קשוע והן עם משעני, נוריאל חושף טפח מזהותו העדתית של עצמו ושל הסופר דרור משעני, על מרכזיותה בעיצוב השקפותיהם הפוליטיות . נוריאל נחשף, במהלך הראיון, כזה שמייחל לתאר את המזרחי "עם תודעה של מזרחי".

אדם אחד, עיתונאי בכיר ועורך, משפיע על המונים. הוא בוחר את מי לראיין ואילו בעיות להעלות – משל למה הדבר? לעיתונאי-מתנחל שמעלה, בכל ראיון וכתבה, את ההתעלמות התקשורתית מהאלימות הערבית כנגד יהודים ביו"ש או לחילופין איש מן הממסד הקיבוצי הישן שיראיין ויציף, בכל הזדמנות, את שאלת "המוסר הסוציאלי המתדרתר" – נוריאל הוא הדוגמה העוסקת בשסע העדתי, אולם אני רוצה להתייחס אליו ביחס להגמוניה הנדרשת היוצרת זהות לאומית-יהודית. הוא מתפקד כדיס-אינטיגרטור,הוא 'המפרק'.

על  'המפרק' – מקרה הבוחן: יהודה נוריאל

על כן ובהתאם ראוי לבחון את נוריאל. – עמדותיו ביחס לנורמות הערכיות והיות פעולתו סמל מנפץ קונצנזוס.

את הפרוייקט הציוני, קרי בניית מדינת לאום יהודית לעם היהודי בארץ-ישראל, הוא רואה בצורה רדיקלית. התאמה לממד האליטרי של 'היאפים '- היפר עיתונות, פרובוקציה במקום אינפורמציה: לדידו  של נוריאל:  "המדינה הציונית לא תוכננה במקור ליהודי המזרח, אלא שבאמצע התהליך התרחשה השואה, ופתאום הקליינטים של המדינה הציונית הושמדו. אז הביאו יהודים אחרים".- ועל כן אותם 'אחרים'- "הובאו לארץ על ידי האשכנזים ככוח עבודה יהודי".

דעה זאת הנה דעה רדיקלית, פומפוזית וחתרנית כלפי המיתוס הציוני הבראשיתי, עד שנות השבעים, ומידותיה הנן רדיקליות עוד יותר ביחס למצב החברה הישראלית כיום, כשהציבור הספרדי הולך ונטמע במערכות השלטון השונות, הכלכלה, התקשורת ועוד.

דעותיו של נוריאל נוגעות בכל מיתוס בסיסי שקיים ומקיים את האתוס הציוני האקטואלי: יום הזכרון לשואה ולגבורה, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, זהות לאומית ולא עדתית, סרבנות, תפיסתו והוצאתו להורג של אדולף אייכמן. לדידו של נוריאל הוצאתו של אייכמן להורג הייתה שגיאה ועל זאת ירצה בטקס אלטרנטיבי אחד, באחר הוא ידבר על ההתקרנפות והצנזורה בישראל – לא קשה הנתיב להבין כי האנלוגיה לדיון כזה במהלך טקס אלטרנטיבי ליום השואה מהותו אנלוגיה סמויה. לדידו של נוריאל, הטקס האלטרנטיבי הוא הטקס היחידי בו הוא יכול כ"ערבי בן דת משה" לזכור בדרכו את ה"אירוע שהבדיל בין אנשים לאנשים במדינה הזו, כסבל שעבר על העם היהודי א' ולא על העם היהודי ב", את הסרבנות הצבאית המפקיעה את החובה הבסיסית להגן על חייך וחיי אחיך לקולקטיב הלאומי(היהודי) הוא יהלל באמצעות מכתב היוצר אנלוגיה ברורה בין צה"ל וישראל ובין הורמאכט והרייך השלישי, בעודו מתנגד לסרבנות במילותיו של היטלר.

על המשמעות הסמלית של פעולת נוריאל

אליטה פוסט פוליטית->אחיזה במוסדות יצירת הסמלים->שימור הגמוניה->יצירת סמלים המייצגים את ערכי האליטה ההגמונית->עיתונאות בהשפעה אמריקאית, צרכנית –היפר עיתונות – פרובוקציה כעיתונות->  האינטראקציה של היחיד עם הכלל משתנה במישור הסמלי->שליטה ערכית על גבולות האתיקה של ההמון-> שליטה על מידת המוסריות המוגדרת לכל ערך.

ניתן להסכים עם ביקורתו של נוריאל, ניתן לחלוק עליה, על כשרון כתיבתו ורוחב ידיעתו אין עוררין, אולם קשה להתעלם מכך שהיא מייצגת דעת מיעוט רדיקלית המנפצת את כל מבנה הזהות הציוני, אם תרצו דה-מיתולוגיזציה של הפרויקט הציוני מן המסד לטפחות – ממרד בזהות הלאומית("ערבי בן דת משה") ועד מרד בלגיטימציה של הפרויקט להגנה עצמית(אנלוגיה בין ההגנה העצמית היהודית והלאומנות האימפריאלית של הרייך השלישי). נוריאל מהווה הוכחה אמפירית חיה וצעקנית לטענה המחקרית של עוז אלמוג – מיעוט אליטרי בעל דעות מיעוט רדיקליות מנפץ מקדשי העם, מקדשי העבר, מקדשי המהפכה הלאומית ותחתם בונה מקדשים חדשים, מקדשים שבמרכזם מזבח זכויות האדם, עליונות העדה או מרד הפרטים בקבוצה – הרייטינג גורם לתהליך הקצנה ומקורם הסוציולוגי מצמצם את 'מאגר המתמודדים' על כל תפקיד – אין זה פרובוקטור אלא פרובוקטור ביחס לעמדה מסויימת.

– הניפוץ הנ"ל משחרר לאקלים התרבותי סמלים שונים ומדיר אחרים, הוא מהלל סמלים מסויימים ומגנה אחרים – הוא הופך את האינדיבידאול למיתוס העליון, הפרט מסמיל את עצמו ו"בוחר זהות"(אשליה מסוכנת) בד בבד הקולקטיב הלאומי הופך לסמל הפחות מבין כלל הסמלים – המדהים נמצא בהבנה שכל התהליך הנ"ל הנו סטיכיה של תפיסת ההיצע\ביקוש של שוק התקשורת הליברלי-קפיטליסטי!

7' לילות' הוא מוסף התרבות בעיתון סוף השבוע הנקרא בישראל – 'ידיעות אחרונות'.  כתביו של נוריאל מופצים בק"מ של מאות אלפי אם לא מיליוני עותקים. אם תפקידה של תקשורת הוא סיקור ותיאור עומק של המציאות, אישים דוגמת נוריאל וחבריו לאליטה התקשורתית לקחו על עצמם את התפקיד החברתי הכולל בניית סמלים וניפוץ סמלים. בלא משים לב נוריאל מייצג קבוצת אנשים מצומצמת, שלא נבחרה מעולם, ואע"פ כן היא-היא הפכה לחשובה, כמעט, במידת הדרג הנבחר. הן מבחינת יכולתם להעלות נושאים לסדר היום, הן מבחינת יכולתם לתאר אותם בצורה הרצויה להם(מיסגור) ולבסוף, ברמת הבסיס, מכיוון שהם אחראים על תהליך יצירת ופירוק הסמלים בחברה הישראלית בכלי הנגיש והחזק ביותר – תקשורת ההמונים.

אם אדם רוצה להבין את אי-יכולתנו, נכון לעכשיו, כחברה, ליצור זהות לאומית, זהות יהודית פוזיטיבית, בעלת תוכן מוגדר וסמכות ברורה למושגי הגדרה קולקטיביים, התשובה נמצאת בהפקרה  של עולם התרבות  והתקשורת להגמוניה שבשליטת אליטה, מיעוט רדיקלי; מר נוריאל מייצג את נקודת החיבור בין תרבות ותקשורת ואכן, עמדותיו הולמות את הארכיטיפ, הוא לא אשם בעמדה אליה הגיע ואינני טוען כי הוא שוגה בעצם בחירתו בכלים בהם השתמש. הוא פועל באופן 'ספונטני' כחלק מהגמוניה בעלת קשרי קאסטה (תקשורתית-פוליטית-משפטית-תרבותית) ומסר אינטלקטואלי הגמוני מוסכם, הוא מהווה ביטוי, תסמין אם תרצו, לאליטה ההגמונית, עמדותיו הקיצוניות הן הסיבה שדווקא הוא מבין חבריו לקאסטה, נבחר לתפקיד.

על המענה האפשרי של נוריאל והמענה שלי

תשובתו של נוריאל, במישור אחד, ברורה. הוא יטען שאני מגלם הגמוניה לאומנית-בורגנית-ניאו ליברלית-כלכלית. ההמון-הצרכני הוא תוצרה החברתי, סולידריות לאומית-פיקטיבית להמון כדבק, הליברליזם מתגלם אך ורק במישורים הכלכליים, והמנגנון המשמר את הבולומוס הצרכני-קפיטליסטי-לאומני הנו מנגנון האלימות הממוסדות שהמדינה מגלמת באמצעות דיכוי מעמדי, עדתי ו'לאומי' באמצעות: 1.שימור פערים ו-2.מפעל ההתנחלות – אחד הם השניים – שניהם אמצעי דיכוי המספקים יסוד פסיכולוגי. כך יטען נוריאל.

התקדמות הימין הדתי ו/או השמרני לעבר עמדת ההגמוניה - אילוסטרציה
התקדמות הימין הדתי ו/או השמרני לעבר עמדת ההגמוניה – אילוסטרציה

אני אשאל אותו על המוסדות הסמליים, מוסדות התרבות, האם דעותיו מייצגות ומתמזגות עם סביבתו, עם מעמד הקאסטה אליה הוא משתייך. אני אבחן את מערכת התרבות הישראלית ואראה מזיגה של השתיים:פרובוקטיביות ככלי ביטוי תרבותי מרכזי ושליטה על מערכי הפצת הערכים-תוצרי-הפרובוקטיביות. אינני מייצג מחנה טהור, הימין, מסיבה פשוטה: אין בנמצא מחנה שכזה. אולם אטען כי לצד הרדיקליות מימין המאיימת על המוסדות המגבילים באלימות ישנה רדיקליות משמאל, שמהותה כפיית ערכים הגמוניים על ההמון באמצעים סמליים. אינני בא לטעון, כפי שציינתי בפתיחה, שאין ברצח יצחק אשמת אברהם לו המלאך לא היה מושיע

 – הדיאלקטיקה התרבותית הנ"ל מעלה לפני השטח את הביקורת על הימין –

לו נוריאל היה טוען את שהצגתי מעלה, תשובתי הייתה לגלוג – "כיצד יעלה על דעת איש רב בינה שכמותך…", אגיד בעודי אוחז בבטני, "שגורם שאיננו מסוגל ליצור תוצר תרבותי ראוי, לקדש סמל ולנטוע בערכיו מוסריות, הנו הגמון?" אאשים אותו בחוסר הגינות אינטלקטואלית, כיצד הנכה יכול לבצע פעולות של 'בריא', כיצד הימין השמרני-דתי מסוגל ליצור/לתפוס/לבנות הגמוניה?

על אשמתנו כ'ימין' – על העדר אליטת-נגד והגמוניה-נגדית

חד וחלק: אנו אשמים בכך שלא יצרנו מערכות יצירת סמלים אלטרנטיביות, תיאטראות, אפוסים קולנועיים, מוסיקה, פרוזה, ספרות עומק ומוסדות הגות אלטרנטיביים.

יהודה נוריאל יכל להקרא גם ישראלי ישראל, המרד שלו הנו מרד גנרי בכל מה שהמהפכה הציונית תייצג – עמדותיו בנויות על תיקון החטא הקדמון, ואני מכבדו על כך. האנלוגיה של נוריאל את ישראל לרייך השלישי הנה חשיפה ברורה של מכניזם ההגמוניה למשול בשיח על ידי הדרת החלקים הלא-רצויים, כל ביטוי ערכי לסנטימנט סולידריטיבי-לאומי יהפוך ללאומנות, כל סנטימנט להיסטוריה היהודית הופך לפרימטיביות, כל פעולה תרבותית-לאומית תהיה 'פשיזציה של התרבות-פטישיזציה של האתנוס'. אלו הם גבולות השיח, גבולות אמצעי יצירת הסמלים בחברה – כך האליטה האינטלקטואלית של המחנה הפועלי לשעבר, היאפי כיום, כשכבה מובחנת סוציולוגית, משמרת עמדות כוח ויכולות מכריעות – הליכוד בראשות בנימין נתניהו שולט במוסדות הפוליטיים הבכירים (משרד ראש הממשלה וכנסת ישראל), אבל ההגמוניה, שהיחידה הסוציולוגית אליה משתייך נוריאל(בעקיפין), עודנה מגדירה ומסמלת את פעולותיו וערכיו.

שינוי הגמוני - שלב הרס המקדש אילוסטרציה
שינוי הגמוני – שלב הרס המקדש
אילוסטרציה

אם ברצוננו, כאנשי ימין, לפרוץ את מחסום הדיכוי הלטנטי עלינו לאזור עוז ולפרוץ את גבולות השררה ההגמונית. הביצוע התרבותי חייב להתבסס על מקום של טענה וטיעון, היצירות הנן נימוקים סימליים לצדקת הטענות והטיעונים, בלא מרחב סמלי מקיף, בלא אקלים אומנותי-תרבותי, האידיאולוגיה הציונית עומדת כמגדל קלפים הממתין לצפריר יום הקריסה – האקלים התרבותי חייב להשתנות, לא בכוח, לא במוח, לא באמצעות רגולטור ולא באמצעות חיקוי והתבוללות של תרבויות זרות, כלשון אחד העם, הוא חייב להשתנות במעשה, בפעולה, ביצירה – עלינו לבצע 'הרס יוצר'. עלינו להרוס את המקדש ואת שומריו, על מנת לבנות מקדש חדש – תהליך ההרס חייב להתבצע באמצעות יצירה, לא אלימות או רגולציה שתותרנה 'אדמה תרבותית חרוכה' – רק יצירה – אך ורק יצירה – של סמלים לאומיים, דתיים ושמרנים.

.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “כה אמר קופל: על ההגמוניה בישראל – אנקדוטה סמלית

  1. פינגבאק: כה אמר קופל: על הארטיסטוקרטיה – מורחב | קצת על הרבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s