אליש: על הפער

שלושה חברים היו תקועים על אי בודד, ואני משוכנעת שכבר סיפרתי את הסיפור שלהם מעל הבמה הזו. האוכל שהיה ברשותם החל לאזול, וברור היה שאם לא יזעיקו עזרה בדרך כלשהי, נחרץ גורלם למות. לאחר הכנות רבות, ניסה החבר הראשון לצלוח את מאת הקילומטרים שהפרידו בין האי ובין המדינה הקרובה. הוא שחה במרץ, אך לאחר עשרה קילומטרים, תש כוחו. בלית ברירה, הסתובב ושחה את כל הדרך בחזרה לאי. חבריו קידמו את פניו, עודדו את רוחו, והניחו לו לנוח מעט.   

החבר השני התכונן גם הוא למסע, פיזית ונפשית, מתוך רצון בוער להגיע אל החוף ולהציל את חייו ואת חיי חבריו. הוא שחה ושחה, קילומטרים על-גבי קילומטרים, והזכיר לעצמו כל העת שהכול תלוי בו. אבל כששלושים קילומטרים כבר מאחוריו, הוא הרגיש איך גופו מאיים לשקוע, והוא נאלץ לסוב על עקביו ולחזור לאי. הוא כמעט טבע בדרך, אבל בכוחותיו האחרונים הצליח להגיע לחוף.

והשלישי? החבר השלישי אזר אומץ, וקפץ גם הוא אל המים. הוא שחה ושחה, כולו דבקות במטרה, נחוש להציל המצב ולהזעיק עזרה. עשרה קילומטרים, עשרים, שלושים. ארבעים קילומטרים. עצמותיו דאבו מחמת המאמץ, וכוחותיו החלו לעזוב אותו. כשחצי הדרך מאחוריו, בדיוק כשסיים את הקילומטר החמישים, ידע החבר השלישי שהוא לא מסוגל עוד. הסתובב לאחוריו, והחל לשחות חמישים קילומטרים בחזרה.

הוא הגיע לאי בשלום.

*

הצרה עם העולם הזה, היא שלעולם אינך יודע.

אתה לא יודע כמה באמת תצליח לשחות, ויכול להיות שתסתובב אחורה בדיוק בחצי הדרך. יכול להיות שתמשיך ותטבע, ואז מה עשית בזה? אתה לא יודע איפה גבול היכולת שלך, ומבחינה מעשית הוא מוכרח לעבור היכנשהו. אתה לא יודע עד מתי תמשיך להצליח, עד מתי יהיו לך נושאים לכתיבה, עד מתי ינבע המעיין. אתה לא יודע אם הדבר הנכון לעשות הוא לתקוף או לסגת, להילחם או לנוח, לחלום או להתעורר. אתה לא יודע אם זה ריח של סוף או רק תקופת מנהרות. אומרים לך שמי שמעז, מנצח, אבל אנחנו סלקטיביים בסיפורים שאנחנו מספרים. אנחנו לא מספרים על המעזים שהתרסקו. הם רבים מספור וכבדים מנשוא ולא נעימים לעין.

בכל רגע נתון יש לפחות שמונה מעשים שאפשר למסגר אותם כמעשים נכונים לעשות. הכול יכול להיות סימן להכול, הכול יכול ללמוד אותך עשרה שיעורים שונים, על הכול אפשר לשים ספין. הכול בראש, הכול תלוי בנקודת המבט, אז אולי בעצם הכול נכון, ושום דבר לא משנה, ואני יודע שהכול יהיה בסדר, אבל קול פנימי אומר לך שהזרימה הזאת לא תוביל אותך למעלה. ומצד שני, סלקטיביות. גיבורים מרוסקים, כישרונות מפוספסים, אגדות אורבניות חסרות כיוון. כמויות של מידע חסר וזה לא הוגן, זה פשוט לא הוגן מצד העולם לבקש ממך להחליט דברים בצורה כזאת. ואולי זה העונש של היקום לאנשים שחושבים יותר מידי.

תמיד יש איזה פער. כמו דלת שלא מגיעה עד היכן שהיא אמורה להגיע ונשאר חלל בינה ובין המזוזה. הפער בין המציאות ובין המילים. בין הרצון לדעת את העתיד ואת הסיכויים ואת האמת ובין צו איסור הפרסום שהוטל עליה. הפער הזה שבו את לא יודעת מה את רוצה, וזה מדהים, כי לכאורה זה הדבר היחיד שאת אמורה לדעת בכל מצב, בכל מקום ובכל זמן. הפער בין מה שאתה רוצה להשיג ומה שאתה מגלה שהשגת. הפער בין מי שאתה רוצה להיות, ומי שאתה רוצה להיות איתו, ומה שהחיים תכננו עבורכם. התכניות שסטו מהמסלול, הכוונות שהתעקמו. התעקמו בקטנה, לא תמיד זה דרמטי, אבל מרחוק אתה רואה את זה. הדרכים שלא הלכנו בהן ולעולם, לעולם לא נוכל לגלות מה נטמן בחובן. לא יהיה. הספק המגרד והנצחי הזה, אם אתה במקום הנכון ואם אומרים לך את האמת.

אלה הם חיינו בזמן האחרון. על כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מגלה שהדלת שלך לא תמיד נסגרת עד הסוף. אתה חי בין הפערים, ובתוכם, מעליהם ומתחתם.
לגלות עוד פער זה להפוך לשק של בטון. להפוך לחידלון. זה להרגיש שאתה זורם, אבל לא כמו ים, לא כמו נחל, אלא כמו ביוב. נמוך ועכור, נתקל בקיר ומתפזר, מחלחל כלפי מטה, נרקב. עוד מעט נהפוך לכלום. עוד מעט נקבע לוחות זמנים ולא נעמוד בהם, נתחיל הכי מהר שלנו ונאבד כל זכר למוטיבציה שהייתה לנו, לא נצליח לראות חוט אחד של תכלית באריג הזה, לא נצליח לזכור את מה שהתחלנו, לא נהיה בטוחים עוד בכלום. פער. לא לבלוע ולא להקיא, לא לאהוב ולא לשנוא, פשוט לא להגיע. לשום מקום.

בסוף, בסוגריים, בסעיף של נ.ב. שאתה מתלבט אם להכניס, יש לך סל קטן של משככי פערים. שירה. הרים. אנשים חכמים. שקט. חברים מדויקים, ספרים עתיקים. מקומות מחבוא. ערסלים. ימים של שקט. שרה קיי כתבה פעם, ואני ניסיתי לעברת אותה:

"יהיו ימים כאלה, אמרה לי אמי.
כשתפרשי את אצבעותייך כדי לתפוס, ותגלי שם רק שריטות ופצעים,
כשתצאי מתוך תא הטלפון הציבורי ותנסי לעוף, ואותם אנשים שאת מנסה להציל, הם אלו שיעמדו על הגלימה שלך,
כשהמגפיים שלך יתמלאו במי גשמים, ותהיי שקועה עד הברכיים באכזבה,
אלו הימים שבהם את צריכה להודות יותר מתמיד.
כי אין דבר יפה יותר מהאופן שבו האוקיינוס מסרב לחדול מלנשק את החול,
לא משנה כמה פעמים הוא נתקל בסירוב."

רציתי להשאיר את הטור הזה בלי סוף טוב, כדי להיות קצת נאמנה למציאות.
אז רציתי.
החיים הם, אחרי הכול, שרשרת של פערים.