כה אמר קופל: על המתח בין ליברליזם ודמוקרטיה

 על השבוע

השבוע בסימן חרטומיו-שליחיו של נשיא האימפריה ברק אובמה בלוזאן – מביטים במכשף הפרסי ומטהו בידו. חרטומיו של אובמה רואים צל הרים כהרים – מטות כנחשים – דברי-מתק בע"פ כהסכמים מחייבים. זוהי רוח החורבן המרחפת מעל כולנו, ובתוכנו 'המצקצקים' יצקצקו ויטענו כי "אין אמת כי שקר,  בני העם הארי – תושבי איראן(ארץ הארים – בדקו אותי) – כמונו תאבים חיים ורווחה" – כך יצקצקו וישימו ללעג את מחשבתנו הרציונאלית. יצקצקו ציקצוקיהם על דפי העיתונות, בין מערכות החדשות השונות ועל גלי האתר – יצקצקו וירדימו את העדר, שלראשונה מאז 1967 יעמוד, כמסורת אבותיו,  בפני סכנת שחיטה – כצאן לטבח.

מצד שני, הרשומה תעסוק בנושאים א ח ר י ם: נעסוק בשאלת השבת והמרחב הציבורי בעקבות 'פיגוע הפייסבוק' של השר כץ והלינץ' ה"טוויטרי" בפרשן ערוץ 2, עמית סגל. לאחר מכן  רשמים מאל-ירמוך, מחנה הפליטי הפלסטיני בדמשק שנלכד על ידי דאע"ש.

 [מדובר רשומה מורכבת – היא מאתגרת את הליברל אל מול הדמוקרטיה ולא בוחלת באמצעים – לא אאשים את מי שיתעייף. מי שרואה בעצמו ליברל, לדעתי, חייב לענות לעצמו ולי על הכתוב כאן.]

על המרד בעבר

"הצרפתים רואים הרקולס שלהם במיראבו[אציל צרפתי וממובילי המהפכה בראשיתה-ט.ק], והם צודקים לחלוטין. אולם שוכחים הם, כי גם אנדרטת-הענק עשויה חלקים חלקים, וכי גם הרקולס של ימי קדם יצור קולקטיבי הוא, גדול בזכות מעשיו ובזכות מעשי זולתו – אך בעיקרו של דבר יצורים קולקטיביים הננו כולנו, ונֵרָאֶה ככל-אשר נֵרָאֶה. כי מה מעט יש לנו ובנו, שנוכל לכנותו בשם קנייננו לפי עומק דיוקו של מושג זה! כולנו מחויבים לקבל וללמוד, בין מאת אלה שהיו לפנינו ובין מאת אלה החיים עמנו כיום. אף הגאון הגדול ביותר לא היה מגיע אל הישג רב אילו ביקש לשאוב הכל מעצמו. אולם רבים הם בני-האדם הכשרים, שלא יבינו זאת, ומחצית חייהם הם מגששים באפלה עם חלומותיהם בדבר המקוריות. ידעתי אמנים שהתפארו בכך, שלא הלכו בעקבותיו של שום רב ומורה, אלא חייבים תודה על הכול רק לגאונם שלהם.הכסילים!"

גיתה, מתוך 'שיחות עם אקרמן', 1832

היהדות לדורותיה הנה זהות תולדתית המשולה לאותו הרקולס, לאותו מיראבו. גם היא בנויה מחלקים חלקים, הזהות היהודית (התולדתית) של כל פרט ופרט, חלק מאותו פסל-תרבותי מופלא, מאותו "הרקולס-תיאולוגי" הנה יצור קולקטיבי. אנו, דורנו, זניח ביחס למכלול הדורות, ואנו כפרטים (בתוך הדור הזניח) זניחים ביחס לכלל שסביבנו. אין אנו בטלים –קיים 'אני' ואני עומד על כך – אולם עלינו ללמוד, כדבריו של גיתה, "בין מאת אלה שהיו לפנינו ובין מאת אלה החיים עמנו כיום". – אנו יצורים חברתיים ובין-דוריים.

את החיבור הבין דורי  עושים באמצעות שני כלים פדגוגיים סוציאליים: 1.אמצעי חיברות(סוציאליזציה): חינוך פורמלי וחינוך מעשי(חיקוי ההורים או החברים למשל) ; 2.אקולטורציה: חינוך מעשי בקנה מידה רחב(הענקת אופי למרחב התרבותי אותו מחקים הפרטים). לכל המביטים על חברתנו הפוסט מודרנית, ידמה כי העבר כולו הופך לאשלייה בעוד ההווה הופך לבוחן המוחלט. נדמה כי פסקה מלנשוב רוח הזמן וההווה כערפל, מכסה עיני כולנו. לדעתי, הטענה פשוטה: על ידי שלילת העבר ושלילת הכלל כמקור לזהותנו, רצחנו את הלקחים שנצברו בגנום-ההיסטורי שלנו – במסורת; לאחר מכן נזדעקנו על הדקדנס,  מחקנו אלפי שנות ניסיון-מעשי הבונות עקרונות וערכים במחי-יד, זאת בעוד אנו מקוננים על העלמם של קני -מידה מוסריים, מתלוננים על שכיחות הולכת וגוברת של פריצות מוסרית בדמות רלטביזם תרבותי ומוסרי. מעדנו חברים, במטלת שימור המורשת,  תודעתנו, כפי שכתבתי בעבר, נלכדה בהווה ולא מולידה עתיד המחובר לעבר.

על שומרי המגדלור – בני האליטה

שומרי המגדלור, בני האליטה שאמונים על שימור ושינוי הדרגתי של המסורת, מעלו בתפקידם. אם רצונכם לראות את המגמה חפשו את שומרי-המגדלור, הם בני האליטה שתפקידם ההיסטורי בכל חברה הנו שימור והעברת מורשת ומסורת, הם אלו שמאיישים את עמותות המגזר השלישי, מוקדי יצירת הסמלים בעולם התרבות והמוקדים המשפטיים היוצרים הון מוסרי במרחב שאלות הצדק.  בתוכנו הסתתרה התפתחות זהותית ייחודית, זהות בעלת אופי יהודי אך מגמתה הפוכה לו, התרחקות ופירוק – דבריו של יעקב חזן, מנהיג תנועת השומר הצעיר; הכמוס נפלטו ברגע של דכדוך, במהלך שיחה שניהל עם ידידו הוותיק מאיר תלמי, והסוד שחמק לוכד את הזהות הנ"ל באופן מופלא:

– "יש במשמר העמק לפחות 300 חברים שמעולם לא שוחחתי עמם" אמר חזן, ואז הוסיף כמו מהרהר: "איני מכיר אותם, אבל לקחתי על עצמי אחריות לקבוע את גורלם."
– "300 חברים במשמר העמק, 30,000 בקיבוץ הארצי, 300,000 שהיו בשומר הצעיר, בקיבוץ הארצי, במפ"ם. לא יכולת להכיר את כולם, אבל בכולם חרתת חותם שחדר עד למעמקי הנפש." –  ענה תלמי לחזן המודאג, בעודו פונה לתלמי ואוחז בזרועו ענה לו חזן – "האם עשיתי נכון? האם החותם הזה לא צורב בבשרם ככווייה הבוערת כל חייהם?…"

הדיאלוג נלקח כמות שהוא מתוך הביוגרפיה של זאב צחור על יעקב חזן – "חזן – תנועת חיים"

הגרעין הרדיקלי שצמח במפ"ם וממפ"ם, על כל השוני, משול היה לאותו אמן שגיתה תאר, אמן התר אחר גאוותו בכך שיצירתו ייחודית ונבדלת מכל העבר היהודי – חברי הגרעין חשבו שבידם מלוכה על הזמן, על כרונוס(לפי המיתולוגיה היוונית כרונוס היה שליט הטיטנים שקדמו לאלים, הרומים העניקו לו את כוח השליטה בזמן), חברי הגרעין מצאו את עצמם שבורי חלומות, כפי שהמשיך חזן ואמר לתלמי:"כל מה שבנינו מתפורר לאטו…הפנטזיות שלנו התרסקו"

 נשאי תוצריו של הגרעין הרדיקלי הנ"ל עמלים על תגובת-הזעם להתפוררות הפנטזיה – פירוק הזהות היהודית מכל סממן מעשי של עבר, של מסורת.דבריו של חזן מתחברים לביקורתו של גיתה: "אף הגאון הגדול ביותר לא היה מגיע אל הישג רב אילו ביקש לשאוב הכל מעצמו. אולם רבים הם בני-האדם הכשרים, שלא יבינו זאת, ומחצית חייהם הם מגששים באפלה עם חלומותיהם בדבר המקוריות" – קבוצה קטנה רצתה לשאוב יהודי חדש שכולו הווה והוויה, מהספרות הלניניסטית קיבלה מתכון לתבשיל – הפלא ופלא –  התבשיל סרח.

ועתה לביטוי הפוליטי-מעילת שומרי המגדלור בתפקידם. חוקים 'יהודיים' במרחב הציבורי מהווים יסוד לשאלה זהותית – הם מהווים הכרזה פומבית של אומה, של עם, של קהילה לאומית, על אופייה. הם לא ליברלים! כמובן שאינם ליברלים…הם יהודיים והיהדות-האורתודוקסית לא יכולה לדור בכפיפה אחת, הרמונית, עם תפיסה הפוכה כתפיסת שפינוזה, היהדות לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם הלכי רוח אפיקוראיים. הדמוקרטיה היא הכלי שאמור להכריע בשאלת השפעת הציבור הסמי-ליברלי על המרחב הציבורי – המאבק הבין ערכי מוכרע בשדה הדמוקרטי, אולם תגובות ההמון הליברלי ל'ציוץ' של עמית סגל או לסוגיית התחבורה הציבורית בשבת מחדדות בעבורי את המסקנה: השאלה הנדרשת הנה שאלת זכות ציבור סמי-ליברלי או לא-ליברלי להשפיע על המוסד המדיני? האם נוותר על העקרון הדמוקרטי בעבור כפיית הליברליזם, כפיית החירות השלילית על המרחב הציבורי?

על הערת קטן – הערתי

אתם, מהללי הפרטת המרחב לטובת 'האובייקטיביות', כוונתכם נאה וראויה, אך שגיאה ביסוד עמדתכם – עם עצמכם אתם מתדיינים, את עצמכם ובשרכם תשכנעו, אין בטיעוניכם הנאים והמלומדים, את החומר הנדרש לשכנע את מי שזהותו היהודית קודמת  לזהותו הליברלית וייתכן שאף מבטלת הראשונה את השנייה. זהו מאבק ללא מנצחים – הפתרון למאבק כזה הוא בִּיצּוּר הסטטוס קוו – אתם, ליברלים 'שמרנים', חבריי הטובים ביותר(בלא שמץ של ציניות), נוהגים ההיפך. כשהשמש שלכם זורחת, כשאפולו משלח בכם כוחו, כשהאידיאולוגיה שלכם תובעת גאולה-עכשיו, גאולה-כאן, גאולה- במוסד הפוליטי – או אז תשכחו שמרנות מהי ותסתערו על השינוי – ומה ההבדל ביניכם ובין 'הרדיקליסטים'? אם מדובר בשאלה של מידה – אינכם שמרנים אמיתיים גם אם תתגאו בשמרנותכם בקול – הנכם, תחת המעטה, 'מהנדסי חברה' בלחש.

על ליברליזם של חוסר סובלנות

"להבנת היריבות המוסרית הזאת[בין שפינוזה והיהדות האורתודוקסית – ט.ק] סייע כמדומה הכינוי היהודי לכופר, אפיקורס… האפיקוראיות היא הדוניזם, והיהדות המסורתית חושדת מיד שכל המרידות התאורטיות והמעשיות נגד התורה שואבות את השראתן מהרצון להשליך את כול החובות החמורות והתובעניות, כך שיוכל אדם להתמסד לחיי תענוגות."

ליאו שטראוס, מתוך הקדמה לתרגום האנגלי של 'ביקורת הדת של שפינוזה' – על ראשית היריבות

 […]האפיקוראיות  יכולה להוביל רק אל מוסר תועלתי, בעוד שהמוסר היהודי המסורתי אינו תועלתי:'שכר מצווה – מצווה'. האפיקוראיות היא תועלתית עד כדי כך, שהיא רואה את התורות העיוניות שלה כאמצעים לשחרור הנפש מאימי הפחד הדתי…בעוד שהאפיקוראיות נלחמת ב'תעתוע' הדתי בגלל אופיו הנורא, הכפירה המודרנית נלחמת בו מפני שהוא תעתוע: בין אם הדת מאיימת או מנחמת, בתור תעתוע היא משכיחה מבני אדם את הדברים האמתיים, את ההנאה מהדברים האמיתיים…"

ליאו שטראוס, שם, המשך הכתוב, על אופייה של הכפירה

אנשים רבים קוראים בשם מסד הערכים שלהם לשנות את הסטטוס-קוו הידוע המלווה אותנו עוד מימי מפא"י .מרתקת האבחנה כי מדובר לרוב בקבוצה הניתנת לפילוח כ'חילונים-ליברלים'. אני אקרא להם כאן, בהמשך להגדרתו של שטראוס, כאפיקוראים. אבהיר, אני לא חושב שכל חילוני הוא אפיקוראי, אני טוען שרוב המקדמים 'המקצועיים' של שבירת הסטטוס קוו(פעילי עמותות בנושא, פוליטיקאים מסויימים וחברי אליטה פוסט-הגמונית כמו גרבוז) הם האפיקוראים.  הנחשול האפיקוראי פועל לשבירת הסטטוס-קוו בין שתי האוכלוסיות הגדולות בישראל :שומרי המסורת והחילוניים; אין בנמצא כלי רטורי אחר לתאר את מה שהציבור האפיקוראי שואף לעשות לסטטוס קוו מלבד שבירה – הרס.

הנגיעה בסטטוס קוו נעשית בלא ביקורת ובלא קריטריון הוגן. חשבו על כך חברים, אני מציע ניסוי פשוט: נאמר ונמצא את עצמנו בעת בה עולה הצעה לשינוי 'הסטטוס קוו' אולם לכיוון הדתי, חיזוק ה'חירות החיובית' היהודית במרחב הציבורי, – למשל החזרת איסור הצגת חמץ בפרהרסיה ואף הרחבתו לאיסור ממכר חמץ – החירות להיות יהודי תופגן במרחב הציבורי. התקנות הנ"ל נקבעות בצורה חוקית ולאחר בחירות דמוקרטיות שהעלו הצעות אלו לקדמת הבמה. אז תתגלה צביעות הסיקור 'האובייקטיבי' – ובעצם החתירה הבלתי פוסקת לניגוח וביטול 'התעתוע'. המיעוט הליברלי יטען שהרוב היהודי כופה עליו ערכיו, ובכך, בלא משים לב, יטען כי לרוב היהודי אין זכות לבטא ערכים יהודיים במרחב הציבורי – במילים אחרות, כל שינוי שאיננו ליברלי במרחב הציבורי, כל פעולה שאיננה ליברליזציה של המרחב הציבורי תהיה לא מוסרית, בכך נשלל ציבור רחב מזכות הנקנית באופן דמוקרטי, לקבוע את אופיו של המרחב הציבורי!

טענת רבים מחבריי הטובים גורסת כי 'חיה ותן לחיות' – טענה קוהרנטית למי שעולמו בנוי על אדנים ליברליים, אולם הם מבלבלים בין המילים המדוייקות וההשלכות שלהן בק"מ תרבותי רחב. את המרחב הציבורי יהפכו האפיקוראים לגדר 'אובייקטיבית' בה אסורה השפעה של 'נרטיבים' דתיים בראשית ולאומיים בהמשך. לכם אענה, חבריי הטובים: אין מרחב ציבורי אובייקטיבי/נייטרלי – 'חוסר זהות' הנו שם קוד לזהות 'נגטיבית'-ליברלית (מה אני לא?). חוסר זהות מסורתית, חוסר זהות דתית, חוסר זהות השולל את כל המשתמע כ'היהודי' מהמוסד המדיני והמרחב הציבורי. חד משמעית, מדובר בביטוי של הרוח האפיקוראית, רוח הרואה בכל מגבלה תעתוע מסוכן ומצווה להלחם בה לשם שחרור הפרט אל 'הקדמה'. כל רעיון, רצון, הצעה או פעולה הכוללת יישום זהות-דתית במרחב הציבורי תהיה בעיני הליברל כגיהנום-ליברלי וכל הסרה של רכיב מהסוג הנ"ל תהיה צעד לגאולת העולם-קהילה-אדם. – זהו המתח בין שתי תפיסות עולם שונות, זהו המאבק הקוסמולוגי בין הליברליזם המזוקק, הדוגמטי בתפיסתו את חירות הפרט, והיהדות.

על החמץ של שפינוזה

"כאשר חקר שפינוזה את הטבע האלוהי, כמדען השואף לדעת איך להפעיל את כוחותיו לתועלתו, הוא פתח פתח לאלילות במובנה המדעי…הציוויליזציה המודרנית אמורה להעלות את הטבע לרמת תבונה…"

מתוך ביקורת התרבות החילונית , אליעזר שביד

[…]מנקודת הראות של החילוניות הפוסט-מודרניסטית שני המונחים הללו[אלילות ומונותאיזם-ט.ק] נראים לא נכונים במידה שווה. בעידן הזה אנשים חילונים מגדירים את ערכיהם מחוץ לכל דת… החילוניות הפוסט מודרנית ויתרה אפוא על הגדרים האידיאולוגיים החיוביים שהיו לחילוניות בעידן הקודם[מעמד, מדינה, לאום- ט.ק]. היא משמרת רק את ההגדרה השלילית: החילוניות היא ההיפך מדתיות[…]האדם החילוני מוותר על ממד הקדושה הנורמטיבית המעוגנת בסמכות מוחלטת. על ידי כך הוא קונה את הרגשת החופש לפעול כרצונו לפי יכולותיו ואפשרויותיו"

מתוך ביקורת התרבות החילונית, אליעזר שביד

ברצוני להעיר הערותיי על המשמעות החינוכית הבין- דורית של תהליך הליברליזציה של המרחב הציבורי.
כמה עמלים אנחנו, כהורים, לחנך את ילדינו ברוח טובה. להלחם ביצרים אנושיים כמו אנוכיות, נטייה לפתרון קונפליקטים באלימות ובאופן כללי, עידון הפרא לידי אנוש מנומס ומחונך בנתיב הזהב. אנו נאבקים באנוכיות באמצעות יציקת מים מוסריים על ידיי ורגליי הערכים וקידושם לידי מידות טובות(Virtues) – אנו מהללים צדקה ותרומה וולנטרית, אנו מוקירים את זה שלא נוהג כדרך 'הטבע' אלא כדרך החברה, התרבות והאל(כל אחד לפי מידותיו ובחירתו) . אנו בונים רשת של מידות טובות ומהללים אותן בגאווה אנושית חסר תקדים. כך אנו מחנכים את ילדינו להיות אזרחים טובים, אנשים טובים – כך אנו לא שמים לב לפרדוקס שבדרכינו.

אשאלכם: כיצד חינוך הבנוי, כל כולו, על מסורת ומדידה ערכית של המסורת את ההווה, נותר לגיטימי בעוד אנו מתכחשים למסורת? אם שללנו את כלי המדידה מדוע אנו מתפלאים על קריסת יכולתנו ליצור היררכיה מוסרית ולטעון א' מוסרי וב' לא מוסרי? הנהיליזם טמון בשבירת המסורת המוסרית.

אירונית המחשבה שמצב זה הנו יותר ממצב ביניים, מצב בו אנו חיים על בסיס תוצרי העבר – אירונית אמרתי? מדובר בשילוב מסוכן של כסילות ויהירות. זוהי שיטה ערכית שקידשנו את תוצריה והאללנו את רוצחיה. אם אדמה כל דור ודור לטיסה, היוצאת מהווה אלי עתיד ודלק-הסילון שלה הוא העבר, אטען שעם המראתנו התחלנו לרוקן את מיכלי הדלק, בעוד אנו נותרים עם טיפות דלק ספורות, אנו מתפלאים על ההתרסקות-שבדרך. במעשינו – אנו מעוררים דה-לגיטימציה לערכים דתיים, בשפתנו – נצפה זאת בכסות של 'סובלנות' המחייבת 'נייטרליות'. נשלול את היהדות כשהיא לא הולמת את "ערכינו הליברליים" (אולם, למעשה, מדובר בערכים אפיקוראים). ובלא משים לב נוותר רק עם ליברליזם דוגמטי.

אוסיף על כך אבחנה אישית: הליברליזם של 'החילונים היהודים' הנו ליברליזם ייחודי, הוא מכיל את הקבלה של כל 'שונה' כל עוד איננו יהודי, כל עוד הוא לא שריד ומסורת של עבר יהודי אורתודוקסי.  היהדות מאיימת על החילוני-היהודי. שכן היא מזכירה לו שיש תפיסות לפיהן יש בנמצא מקורות סמכות עליונים על תבונת הפרט. היהדות הנה מערכת תיאולוגית הבנויה על ניתוח ופירוש, של אנשים, במקורות וממקורות סמכות מסורתיים, ראשיתם בסמכות למקורות 'על-טבעיים'(האל הטרנסצדנטי), עיסוק שבמהותו מהווה כפירה בטענה השפינוזיסטית, בטענה הליברלית האבסולוטית – על משילות האדם בטבע, בזמן, בעצמו, בכלל(או לחילופין, על משילות הטבע באדם).

נדמה שהחילוני הפוסט מודרני חתם על חוזה מפיסטו הידוע –הוא "מוותר על ממד הקדושה הנורמטיבית המעוגנת בסמכות מוחלטת. על ידי כך הוא קונה את הרגשת החופש לפעול כרצונו לפי יכולותיו ואפשרויותיו" כפי שאמר שביד. אני טוען כי  הוא וויתר על קדושת נפשו(שקר או אמת – אתאיסט או תאיסט) לטובת אלוהים אחר– הגוף, החומר, הנאותיו הבשרניות הפשוטות ביותר ובסופו של יום – למען הֶדוֹנִיזְם צרכני בלתי פוסק.

אגב – זכותו!

אינני כופר בזכותו לחתום חוזה דה-הומניזציה, חוזה המפשיט את האדם מצלם האלוהים ומותיר אותו 'בצלם' המבחנה. אדם שתופס את עצמו במסגרת של ביולוגיה אבולוציונית גרידא או מאין גזירת גורל סתומה. אולם, לגיטימית ככל שתהיה הבחירה, אני זועם על אשליית השיח המוסרי: תפיסה זאת מסתתרת תחת שריון זכויות מוסרי ותחת להטוט לשוני הגומע כל עמדה שפינוזיסטיות-אפיקוראית להגדרה כ'אובייקטיבי' או 'נייטרלי', ושקר בדבר! העליונות המוסרית שיוצר השקר הנה אשליה, מרגע שהיא תובעת דיכוי טוטלי בדמות הדרה של היהדות מהמרחב הציבורי.

על אל-ירמוך

אנו למדים דבר אחד מההתרחשויות במחנה הפליטים הפלסטיני אל-ירמוך בדמשק – המסגרת המושגית לפיה ערביי ארץ-ישראל הנם לאום נבדל ונפרד משולה לחנית הדוקרת צלעותינו, לפיגיון מוסתר המוכוון לחדור במותני-ארצנו. העניין בלאום הפלסטיני נובע אך ורק מהמחולל היהודי שלו – שנה מחולל ובטל העניין.