אליש: יומן מסע

לפני ארבע שנים, בטקס יום השואה התשע"א, הייתי עדה טרייה. המטוס הננסי שלקח אותנו לפולין קצת אחרי פורים של כיתה י"ב, החזיר אותנו קצת לפני פסח של אותה שנה, כאילו שלא עברנו בשבוע אחד 6 שנים של בטן מכווצת. חזרנו עמוסות עד לארובות עיננו השורפות במטען נפיץ מאין כמותו, מהסוג שלא אמורים להעלות למטוסים בכלל. חומרים שיכולים להרוג בנאדם מבפנים, במחי מילה או שתיים. זוג עיניים. חריטה על הקיר.   

עלינו עם בית הקברות של וורשה, המשובץ קברים מפוארים בין עיגולים של אדמה משוקעת בקברי אחים. אומשלגפלאץ – כיכר השילוחים. הלינה  בירנבאום, עובדים נחוצים, סרטיפיקטים. אל תדאגו לי, יהיה בסדר. הכול… בסדר. התנגד מי ששרד.

עלינו למטוס עם טרבלינקה. כאן התחנה, כאן האני מאמין ההוא מהרכבת, רדוף הרוחות. עלינו עם העצים הגבוהים והאבנים הגדולות ופסי הרכבת. העיירה טיקוצ'ין, עם בית המלמד ובית הכנסת הגדול והשוק, שעדיין נושאים בו ונותנים בו ומוכרים בו סחורות חדשות. יער לופוחובה, שלושה בורות. שורות שורות של נרות נשמה כבויים, כבויים, כבויים. וגם שלנו יכבו ברגע שנסתובב. האנשים של טיקוצ'ין הם הבורות של לופוחובה.

סוביבור. תומאס בלאט, סלמה ויינברג, ליאון פלדהנדלר, מרד במחנה. הר אפר קטן שמנבא את הר האפר האמיתי, כשבעצם כולנו הר אפר אחד נושם. כולנו אנשים. קז'ימיז' דולני. אויפן פריפעטשיק, ברענט א פיירעל, אין די שטיב איז הייס. אתם תהיו עוד ילדים, מבוגרים יותר, ואז תבינו מעצמכם – עד כמה באותיות מונחות דמעות, ועד כמה בכי. השמש זרחה באותו יום.

עלינו עם מיידאנק. כאן היהודים סוללים את השבילים, בונים את המחנה, וחופרים את הקברים בעצמם. חג הקציר. שמונה-עשר אלף יריות, בזו אחר זו, בשלישי בנובמבר ארבעים ושלוש. חדר התפשטות, נעליים שאיבדו את הברק שלהן, נרות בתוך תנורים. אי אפשר לצלם מוות. לפחות לא של אחים. לפחות לא אני. והכול כאן גדול מידי וקטן מידי, ולא יכול אפילו לרגע אחד להכיל את כל מה שחי כאן. הר האפר האמיתי, שהעתיק את נשימתי למשך עשרים שניות תמימות ועדיין מעתיק אותה היום. עדיין מרעיד את קצות האצבעות שלי. השקר הגדול בעולם.

בלז'ץ. אנחנו נוסעים עכשיו לבלז'ץ, מחנה השמדה. עכשיו? על הבוקר? מה לעשות, הם לקחו גם בבוקר. אנדרטה בעלת אלף שמות, בכל הוריאציות, ואלישבע אחת. אבני בזלת, שמות קהילות בברזל על האדמה. נערות בקפוצ'ונים לבנים עומדות ונושמות אוויר קר בתוך בית קברות מעוצב למשעי, שרות שירים למתים. את אחיי אנוכי מבקש. אלישבע, דוד, יעקב. ארץ, תפסיקי כבר לכסות דמם כמו שאת כל הזמן מכסה. תפסיקי לשקר לנו.

זבליטובסקא גורא, יער ילדים. יער של צעצועים ודגלים ותמונות, שלא נותן לך לצאת בלי שהשארת משהו עבור מי שלא ניתנה להם האפשרות לעזוב, או לבכות, או לנשום. הם הרי היו 800 ילדים יפים וטובים, ורואים כאן רק אדמה ישרה ועלים. השמיים מתנפצים לחתיכות, והאנשים והעצים הופכים לאבן. האדמה כאן אינה אדמה, והעלים אינם עלים, והילדים אינם ילדים יותר. עפיפונים שבורים. ואני רק רוצה להישאר כאן עוד קצת, רק להישאר איתם לתמיד, עד שאבכה מספיק דמעות ואשכנע את מי שצריך ואצליח להחזיר את הזמן לאחור, ולהוציא אותם החוצה. לרפא את הפצעים, לנגב את הדמעות, ולהחזיר אותם הביתה. רק חסר לב משאיר ילדים כואבים מאחור, לבדם, ביער.

אושוויץ בירקנאו: גבירותיי ורבותיי, לתאי הגזים בבקשה. הימלשטרסן – הדרך לשמיים. סבתא חנה וסבתא שרי, אמא ובת. שמאל ימין. הבטן מתרוקנת ויש בה מקום לכל השאלות שלי, לכל הזעם, לכל הקללות שאסור להוציא מהפה, לכל הלמה. כמו חומצה. היית חייב להתעלל בהם למוות? מה הם עשו לך בכלל? לא יכולת לספור עד עשר ולהניח להם לנפשם? על החורבות של תא גזים D2, תא הגזים שלנו, השארתי תמונות ומכתב. הנר שלי דלק למשך חמש שניות תמימות.

לקחנו איתנו את קיילצה. נרות וצדפים, יצירות מקרמיקה, שמות וגילאים. ארבעים וחמישה ילדים חולקים מצבה אחת גדולה, גיזלה, שנה ושלושה חודשים, פראנצ'ק, ארבע עשרה, אסתושיה, שלוש עשרה. יש להם אחד את השני עכשיו. כשהכול נגמר ויהודי קיילצה רק ביקשו מקום להניח עליו את ראשם, קיילצה רצחה ארבעים ושניים מהם ופצעה שמונים. אנדרטת המגן דוד המתנפץ. יציאת אירופה.

גטו לודג' הוא הגטו העובד. תשעים ושמונה אחוזים מתושביו עבדו כדי להרוויח את חייהם ביושר. לקנות את הנשימות שלהם. חיים רומקובסקי השנוי במחלוקת, הידוע לשמצה, שביקש את הילדים ואת הזקנים ואת החולים. ששלח את המשטרה היהודית כשלא קיבל את מבוקשו. וכמה אנחנו קטנים וטיפשים בביקורת המטומטמת שלנו. אפילו האבנים מתקשות להסתיר את הלעג. ביציאה מבית הקברות פגשנו יהודי אחד אמיתי. היה לו עור שקוף וחיוך חם ועיניים כמהות. ודווקא אותו לא יכולנו לקחת הביתה.

בטקס יום השואה התשע"א הייתי עדה טרייה, ואחד הנואמים אמר שבעוד שנה לא יוותר הרבה מהמסע שעברתי. בעוד שנה, כנראה פחות, אהיה כאחד האדם. אין יותר מסע. אין יותר בור של לבה עמוק בבטן, אין יותר ברכיים מתקפלות ומשתברות, אין יותר נהרות רותחים של עם בעיניים. אין יותר אפר בשיער, אין יותר נרות נשמה, אין ילדים מתים שמלווים אותי לבית הספר. אין שירים ביהודית שמתנגנים לי בראש ומשכיבים אותי לישון. הסוודר הלבן מתקפל לתוך מדף גבוה, כי בארץ חם מידי וגם כשקר מי לובש לבן, וזה מסתיים. כשעוברת שנה, אפשר כבר להיות בטוחים שההשפעה חלפה והחומר הרדיואקטיבי הזה עזב את המערכת. את נשארת עם עצמך, ועם כ"ז בניסן, ואולי עשרה בטבת. ובגלל שאת את, את נשארת גם עם דודה אלזה שאתמול מלאו לה מאה שנים, ואבא מדבר איתה כל יום שישי. כשאת מבקרת אותה, אחת לכמה שנים, היא מספרת את אותם סיפורים באותן המילים. הקפיצה מהחלון כדי להיות עם אחותה, עם סבתא שלי. הפעמים שהיא עבדה במקומה. את נשארת עם כ"ז בניסן, ודודה אלזה, ורוחות רפאים יהודיות של העם הזה ושלך. הם אומרים לך שצריך לחיות, שצריך לנצח, שצריך לנקום, שצריך להמשיך, שצריך לעלות, שצריך לבעור, שצריך לשיר. הם אומרים לך שצריך להיות, וביומיום שלך את מסכימה איתם. אבל לפעמים, את רק רוצה שיתנו לך לחזור אחורה לכמה שניות, לשנות את הכול, להחזיר את האנושות את השכל הישר שאבד לה. לנגב להם את הדמעות, לרפא את הפצעים, ולהחזיר אותם הביתה.