קצת על הרבה – מוצ"ש ויקרא

שתי מדינות לשנים עמים?

פשוט מחליפים!

זה אנחנו או הוא,

או הם.

 

תכל'ס,

ליברמן. השמאל של ישראל

מפסיקים להתנצל.

חשוב לזכור את החיים עצמם,

עושים כאן מהפך,

בנט זה אח.

 

וגם: תחושות מההפגנה ביום ראשון, מי יביא את השלום, מה אפשר ללמוד מפייסבוק וקטע נוסף מתוך 'מעגלים של אור'

קצת על ההפגנה | קצת על הלייטים | קצת על הבחירות | קצת על הפייסבוק | קצת על לא לתת | קצת על חשבון נפש | קצת על אור

יום ראשון

קצת על ההפגנה

כשיצאתי מההפגנה בתל אביב לא יכולתי שלא לחוש תחושה של דה ז'ה וו. הקהל העצום שמגיע לכיכר המרכזית במדינה, התקווה למשוך קולות לכאן ולכאן, הרצון לשמר את הקיים. ערב הבחירות, ושוב אני נמצא במאבק לשכנע אנשים להצביע ימין.

זה קרה פעם, בבחירות שהרגישו גורליות אפילו יותר מהבחירות האלו. השנה שנת 2006, שנה אחרי הגירוש מגוש קטיף, רגע לפני שאולמרט לוחץ על כפתור ההתכנסות ומשסה את חיילי צה"ל בתושבי עמונה. אז כמובן עוד האמנתי שתכנית ההתכנסות תצא לפועל. הרי ההתנתקות עברה כמעט ללא התנגדות. כנער בן 16, חשתי כי אני נמצא בתווך, אני הבא בתור הגירוש.

העצרת ביום ראשון. מה עוד כאלה יהיו?
העצרת ביום ראשון. מה עוד כאלה יהיו?

קיץ 2005 היה קיץ מחורבן מאין כמותו, כנראה הקיץ המעצב בחיי. חבר לספסל הלימודים במשך שמונה השנים שחלפו נרצח בפיגוע ולא ידעתי להתמודד עם כל מה שקרה מסביב. פיגוע, רצח, פינוי, גירוש. הכול תקף אותי ואת חבריי ללימודים מכל הכיוונים. כשהגיע חג פורים, האלכוהול שחרר את כל מה שהסתתר מתחת לפני השטח. רבים התפרקו ובכו, מאפשרים לעצב עצום סוף סוף לצאת לאור.

קיץ 2014 היה קיץ מחורבן מאין כמותו. כנראה הקיץ המעצב בחיי תלמידי מקור חיים. שניים מחבריהם לספסל הלימודים נרצחו בפיגוע שהימם את המדינה למשך שלושה שבועות. פגשתי אותם בכיכר בקיץ האחרון וידעתי – הם לא יודעים איך לעכל את זה. אי אפשר לדעת איך לעכל את זה. שום דבר לא מכין אותך. לאף אחד אין מושג איך עוברים את זה, עד שיום אחד מצליחים להניח את זה מאחור. לא הייתי במקור חיים בפורים, אבל ברור לי שיש עצב עצום שיצטרך במוקדם ובמאוחר לצאת אל האור.

והנה, שוב, נשלחים נערי הישיבות לחבוש את הכיכרות, לעמוד בצמתים ולקדם את הימין. בימים ההם, בזמן הזה. 2006, 2015, תשע שנים והכול אותו דבר, רק הדור חדש.

שוב הבחירות בדרך, שוב אני נמצא במאבק להוציא את הימין מהבית ולעודד אנשים להצביע. שוב נראה שיש קרב על הבית ועל הדרך. אני לא יכול שלא לתהות לעצמי, האם זה באמת חייב להיות ככה? האם ב-2024 נשלח שוב את נערינו ההמומים לכבוש את הכיכרות, להילחם למען הימין, ולגרום להם להאמין שזה מה שישנה? האם גם אז, בעוד תשע שנים, אתייצב בכיכר, או שאתייאש כבר?

האם שוב נגיע לנקודה בה השמאל מאיים לחסל הכול, מאיים על זהותה של המדינה ויוצר קרע בלתי ניתן לאיחוי במדינה? אני לא יודע את התשובות לכל השאלות הללו. אני רק יודע שהמעגל הזה חייב להיפסק. לא הייתי מודע מספיק למתרחש סביבי בזירה הפוליטית בשנותיי הראשונות, אך אני לא יכול שלא לתהות אם יש מישהו שהביט בי ובחבריי לספסל הלימודים ואמר לעצמו את מי שאני אומר כיום לעצמי: "יום   הולך ויום בא, ואין חדש תחת השמש".


קצת על הלייטים

הלייטים יביאו את השלום. כן, כן. אלו עם הכיפה הקטנה, שמתעוררים בבוקר ומתפללים רק אם מתחשק, שלא נרתעים ממגע של אישה – גם אם היא לא קרובת משפחה. אלו שהולכות עם מכנסיים ומתפללות פעם או פעמיים. בשבוע, בחודש או בשנה. אלו שהיחס שלהם אל אלוהים הוא מורכב, אבל גם פשוט. לא מקפידים על קלה וגם לא על חמורה, בוררים את שלהם או מתעצלים לדעת, שחיים את הדת אך לא נותנים להם לשלוט בהם. הם, הם יביאו את השלום.

הלייטים יביאו את השלום. אלו שלא מקפידים להתפלל חמש פעמים ביום. שמדי פעם ישתו קצת אלכוהול, למרות שאסור. אלו שלא יחפשו את הג'יהאד ויאהבו לשיר את דרך השלום. אלו שילבשו חיג'אב, אבל גם מכנסיים. אלו שיסכימו לכסות את הראש, אבל לא את הפנים. אלו שיחיו עם הדת, אבל לא יתנו לכפייתיות שלה להשתלט על חייהם. הם יביאו את השלום.

הם אוהבים את אלוהים, אבל גם את החיים עצמם. ובחיים עצמם יש יותר מזוג אחד של משקפיים שמרכיב את הדרך בה אנו מסתכלים על המציאות. יש את אלוהים, אבל יש גם את חשבון הבנק. יש ציווי לכבוש את הארץ, אבל גם עבודה. וזה נכון ליהודים וזה נכון למוסלמים. יש ג'יהאד, אבל יש גם משפחה. ולא תמיד אלוהים מנצח, ולא תמיד המצוות מנצחות, ולא תמיד ההלכה היא שבאמת קובעת, אלא האדם.


 

יום שלישי

קצת על הבחירות

שתי מדינות לשנים עמים?

פשוט מחליפים!

זה אנחנו או הוא,

או הם.

 

תכל'ס,

ליברמן. השמאל של ישראל

מפסיקים להתנצל.

חשוב לזכור את החיים עצמם,

עושים כאן מהפך,

בנט זה אח.

גאה בבחירה שלי,

מזרחי מצביע למזרחי.

נטו

בשבילי, לא נבחרות

לא בוחרות.

בחירה לדורות

כך פסק לנו מרן:

נכשלת? הביתה!

אום אל פאחם לפלסטין,

מנהיגות אחראית לישראל.

נלחמים על המדינה

ימין של תורה.

מנצחים ביחד,

הכסף חוזר לציבור.

המהפכה חוזרת,

שומרים על נתניהו מאוחדת.


יום רביעי

קצת על פייסבוק

כמות לייקים כללית כמות מצביעים בפועל פוסטים (לייקים) תמונות (לייקים/שיתופים) סרטונים(לייקים/צפיות) סקרים (סקר האחרון של ערוץ 10) מנדט באלפים בסקרים (מנדט=35,000)
בנימין נתניהו 1,257,865  984,966

 

7,248.62 12,905.8

/1,399.8

10,001/ 118,656 20 700,000
יאיר לפיד 379,750 370,850 3884.8 4383.33/ 429.16 6,699/84,116 12 420,000
יצחק הרצוג 85,799 786,075 3430.8 4723.83/ 575.83 3,30 4/58,748.4 24 840,000
נפתלי בנט 407,806  283,559

 

4832.77 5,865.87/389.62 115.71/5,539.5 12 420,000
משה כחלון 81,795 315,202 3811.6 3,352.5/258 113,713.6/4,432.3 10 350,000

 

בשבוע שעבר הבאתי כאן את הטבלה הזאת בניסיון לעמוד על הפערים בין הפייסבוק ובין מה שיאמרו הקלפיות.  הסקרים הטעו את הציבור הרחב, לפייסבוק היה סיפור אחר לספר. "אם הפייסבוק שווה משהו", כתבתי, "אז הימין יקים את הממשלה הבאה – גם בלי הצעתו המאוד נדיבה של בנט מהערב להגיש רשימה מאוחדת לנשיא ביום שאחרי הבחירות".

מדדי הפייסבוק שהצגתי כאן לא נועדו לחזות את תוצאות הבחירות, הרי הלייקים אינם שווים קולות. אך הם יכולים להצביע על מגמה. כמובן הפייסבוק הוא מעין האביטט אנושי. כל אחד רואה בעיקר את המוכר והאהוב עליו, לכן השמאל ראה אופוריה בפיד שלו והימין ראה בעיקר חששות בפיד שלו. אך שניהם לא הביטו בנתונים עצמם. ובנתונים האלו, ניהול העמוד של נתניהו הוא המוצלח ביותר בכל פרמטר במספרים עצומים. בכל קריטריון הוא מוביל על פני המתחרים.

אם בשבוע שעבר כתבתי כי לפיד העביר את הקמפיין שלו לשטח על פני הפייסבוק, ובכן, דווקא הפייסבוק נתן אינדיקציה מצוינת לכמות הקולות שקיבלת בקלפי, בהערכת יתר של עשרת אלפים קולות בלבד. אצל ראש המחנה הציוני הקולות להם זכה בקלפי לא באים לביטוי בפיד בכלל, והאח נפתלי בנט כנראה העביר כמה וכמה קולות לראש הממשלה, בנימין נתניהו.

אז האם ניתן ללמוד משהו מפייסבוק כחזאי להצבעה בקלפי? כנראה שלא. כל עוד לא חשופים יחסי הלייקים מחו"ל לאלו שבארץ, לא ניתן יהיה לאמוד בדיוק את כמות בעלי זכות ההצבעה שיעמדו מאחורי הפרגוד ויתאימו בין הלייק לפתק. מצד שני, כשזו מפת הלייקים, די ברור שגם נתניהו וגם בנט זוכים לחשיפת יתר מול המתמודדים שלהם, וכיוון שהאלגוריתם של הפייסבוק מראה לנו את מה שאנחנו אוהבים, סביר להניח שנראה יותר מביבי ונרגיש שמרבית החברים שלנו והסביבה שלנו גם כזו.

 


 

יום חמישי

קצת על לא לתת

מאז ניצחון נתניהו, בשמאל מחכים למי שיכבה את האור. חלק מציעים לנו לשתות ציאניד, מעטים פונים לעשות חשבון נפש. חלקים מאותו שמאל, שמעמיד בראש דגליו את הסולידריות, השיתופיות ואת השוויון, לקחו זאת צעד אחד קדימה. בשעות האחרונות מציף את הרשת קמפיין חדש, המאיים לסגור את השאלטר לעמותות הרווחה.

"השנה לא פותחים את הלב לאלו אשר סגרו את שכלם. עת שהסתיימו הבחירות ונחשפו אחוזי ההצבעה השונים ברחבי הארץ דומה כי המוחלשים דווקא בחרו בימין כלכלי, קפיטלסטי חזירי שרואה לנגד עיניו את העשירים וזונח את העניים, המסכנים, השקופים. ואלו הנתונים המדהימים: 40% לליכוד באשקלון, 43% לליכוד בשדרות, 31% לליכוד באשדוד ועוד. מדוע שאעזור לאלו שהחליטו לירות לעצמם ברגל?

מדוע עליי מוטלת החובה המוסרית לעזור לאלו שבחרו מרצונם החופשי לקפוץ לים עם משקולות של 4 טון – כיצד אוכל לעזור להם, גם אם אתרום הכיצד יחלצו מהעוני אם בחרו במדיניות כלכלית קפטילסטית חזירית, על ידי חילוץ נקודתי של כמה אנשי שמאל הגרים במרכז תל אביב? לא אתן יד לתרומה כזו, תרומה שרק מעודדת את הממשלה להסיר אחריות מאלו הזקוקים לתמיכה אמיתית. אומרים על השמאל שהוא נאיבי, בואו נוכיח שלא!"

מתוך קמפיין "לא לתת"
מתוך קמפיין "לא לתת"

האם שקלו לרגע את האפשרות שכלכלית, הימין מיטיב עם העניים? ממתי סולידריות תלויה בדעות פוליטיות? לאן נעלמה הסולידריות, הציונות שבה התגאו כל כך במהלך קמפיין הבחירות?

ממשלת נתניהו הובילה את אחוז האבטלה למקום הנמוך ביותר אי פעם. אנשים עובדים הם אנשים שמחים יותר, הם מספקים את הצרכים של עצמם. הכסף שהם מכניסים לכיס הורווח ביושר. הכלכלה הימנית, הקפיטליסטית, כמובן דוגלת בכך. צמצום התלות בממשלה, הגברת החירות הכלכלית הפרטית. עבור המחנה הנאור, הליברלי, יש רק שני גוונים. אור וחושך.

אם אתה המחנה הנכון, דעתך יכולה לערער על יסודות המשטר הישראלי ותיחשב מהפכנית. אך אם אתה נמנה על תומכי הימין, אין חשוך ממך. אם אתה עני והצבעת ימין, ראוי אתה לחיים קשיי יום. מגיע לך שמנתקים את החשמל, מגיע לך שהמקרר שלך ריק, הבאת את זה על עצמך. לא כי התנהלת בצורה כלכלית לא אחראית, אלא כי שמת מחל בקלפי. הם ליברלים בעיני עצמם. מה קרה, החלש מסרב להישאר תלוי במדינה אז משחררים את החבל?

שנאת האחר וחוסר הבנת הפריפריה הם חלק ממה שהפך את השמאל למילה גסה. כשמעורבות הממשלה בחיי הפרט מצטמצמת, יש מקום ליוזמות פרטיות ובהן צדקה. הפריפריה תצמח בזכות עצמה, ובעזרת אלו שמאמינים באמת בסולידריות, ללא תלות בדעות פוליטיות כלשהן.


 

שישי

קצת על חשבון נפש

בשוך הקרבות, כולנו צריכים להביט במראה ולחשוב על מה שעשינו.

כמה התרחקנו מהימים המאחדים של הקיץ, מהימים בהם כולנו קיווינו וייחלנו שהנערים יחזרו בשלום, שישראל תנצח את הקרב מול חמאס, שבנינו יחזרו בשלום. ואולי, בעצם, הניצנים נראו כבר אז. והיום, היום איש לא יכול לומר את דעותיו בלי שתוקפים אותו בביתו. היום הימין לא יכול לנצח, בלי שישלחו אותו לשתות ציאניד.

 


 

שביעי

קצת על אור

תמיר ואור גדלו כאחים כבר מגיל קטן. כבר מימי הגמילה היו צמודים זה אל זו, ומאז שהחלה לישון בבית הוריו מדי שבוע, היא הפכה לבת בית. תמיד כשמשהו היה קשה לה בבית עם אמה, ברחה אל בית משפחת שרון. תמיר היה בן גילה, והחיבור היה טבעי. היא מצדה ידעה לסמוך עליו ושמחה שיש לה בן אדם שתמיד יהיה שם בשבילה. הוא חש נאמן לקיים את הבטחת אביו לשמור עליה מכל משמר, למרות שידע שכבר מזמן שהיא לא זקוקה להגנה.

זו הייתה חברות שהוכתבה על ידי ההורים, שהיו חברים בעצמם. כך גם אצל משפחות שרון והדר. נעם, אביה של אור שירת יחד עם שוקי, אביו של תמיר, בצבא. בוגרי יחידת עוקץ. בהתחלה היו מעין יריבים, מתחרים זה מול זה על המעמד הבכיר בטירונות. בתום קורס ההכשרה החליטו המפקדים לחלק את תארי המצטיין והמופת לשניים, שראו בכך כבוד גדול. המשך השירות קירב ביניהם ובמרוצת הזמן נעשו לחברי אמת. כשנעם היה מתקשה למצוא את המילים הנכונות לומר לתרצה, הוא התייעץ עם שוקי, שתמיד היה מוצא דרך לגרום לנעם לעלות על הדרך. לשוקי לקח זמן עד שפגש מישהי באחת הנסיעות הביתה, וכשהתחיל לצאת עם נעמי רק נעם ידע על כך.

נעמי של שוקי ותרצה של נעם התקרבו אף הן מנסות לחפות על היעדר השניים זו עם זו. מיד בתום השירות מיהר נעם להינשא לתרצה. הוא רצה להקים משפחה כמה שיותר מהר. הוא רצה לתת לסבתו, ניצולת שואה, נכדים. תרצה אף היא לא ראתה סיבה להתמהמה.

לעומתם, שוקי ונעמי רצו להשתהות טיפה יותר. לא רצו להיחפז אל חיים משותפים על אף שהיה ברור להם שכך זה יסתיים. כעבור שנה מהשחרור של השניים, נעם ותרצה באו אל חבריהם להתייעץ איתם לגבי  הסידורים האחרונים לקראת החתונה הקרבה, נעמי לא חשה בטוב. היא לא נראתה שמחה לעזור, דבר שהיה משונה בעיני הזוג המאושר. זיו פניה התיירק והיא נמלטה אל השירותים. שוקי היה נבוך מהסיטואציה, התנצל ונסה להסביר: "היא לא מרגישה טוב כבר כמה שבועות". הוא בעצמו לא ידע שתמיר עומד לבוא לעולם שבעה חודשים אחרי כן. החתונות התקיימו בהפרש של יום בלבד, ואור נולדה תשעה חודשים אחרי, בעוד תמיר הקדים אותה בחודש ושלושה שבועות.

 

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s