אליש: כואב אבל פחות

"אז איך הולך לך בשירות?"

מאז שגזרתי את החוגר המטאפורי שלי (לא באמת – שני כרטיסי נסיעות שוכנים לבטח בארנק שלי, עם תמונות מביכות והכול) עברה כבר שנה וחצי, אבל החוויה הזו משאירה את חותמה. לקום מוקדם כל בוקר ולהגיע לתקן, למפות את המוקשים של הרוע ולאתר את מכרות האושר שפזורים לאורכו ולרוחבו של העולם שלך. להתחיל את השנה בתמהיל של אופוריה ואידאולוגיה, ולהתרסק אחרי זמן קצר אל שובר הגלים של המציאות. ילדים קשים, רכזת בעייתית, מנהל אפס ביחסי אנוש. דירה שלא נעים בה. תקן שוחק נפשית. לא משנה אם התפאורה היא גן לילדים אוטיסטים, מחלקה פנימית בבית חולים, תיכון דתי או בית ילד- לשרת זה קשה. ועדיין, כששואלים איך הולך לך בשירות, הציפיה היא שתחייכי חיוך עייף ותגידי "וואלה, קשה אבל טוב."   

קשה אבל טוב, קשה אבל טוב, קשהאבלטוב. מתי זה נהפך למטבע לשון, ולמה? הקשה אבל טוב הראשון שאני זוכרת הוא זה שראיתי בסרט מולאן. I’ll Make a Man out of You הוא ללא ספק בין השירים האהובים על ילדי דיסני לדורותיהם, והוא מתאר תהליך ארוך מפרך של התחזקות והתחשלות פיזית ונפשית בתוך שלוש דקות ועשרים ושתיים שניות. שלוש דקות מהשפל הכי נמוך ועד לפסגה הגבוהה ביותר, מסוף התור לחוד החנית, מסדרה של נפילות כואבות ועד לבעיטה האווירית האלמותית שתמיד ניסינו לחקות. מולאן מפגיזה את האוהל של יועץ הקיסר, ננזפת קשות על-ידי המפקד שלה, נתפסת ברמאות, נחבלת ונופלת פעם אחר פעם ומפילה את חבריה לנשק יחד איתה. חמישים שניות לפני סוף השיר היא נשלחת הביתה – הקריירה הצבאית שלה הסתיימה עוד בטרם התחילה. בדרכה אל האוהל, רגע לפני שהיא מקפלת הכול, היא מחליטה לנסות בכל-זאת לטפס על העמוד הגבוה ולהשיג את החץ. זה לוקח לילה שלם, אבל עם עלות השחר היא מצליחה, והכול מתהפך. היא חזקה יותר ומיומנת יותר מהמפקד שלה, מבצעת כל משימה בהצלחה, ואיך הולך לה בשירות? קשה אבל טוב. גם גם לאורך תקופה הקשה שלה בצבא, התמונות רצות מהר, במונטאז'. רואים את הסבל על פניה של מולאן למשך מספר שניות במקרה הטוב, וחוץ מלהתכווץ למראה החבלות הגופניות הרבות, אין באמת מקום להזדהות. הם לא פראיירים שם בדיסני, והם מעדיפים את הצופים שלהם כשהם לא בדיכאון. לגיטימי בסך הכול.

יש סיבה שקשה אבל טוב תפס בצורה כל-כך חזקה. הוא נותן מקום לקושי, ולכאורה לא מבטל אותו, ואז קושר סביבו סרט של טוב והכול מוכן. קשה וטוב הם הרי לא הפכים – השירות או הלימודים או העבודה או האימהות יכולים בהחלט להיות שניהם, ואין כמו אופק של טוב כדי להעביר אותך את חבלי ההתחלה הרעים. יהיה לך קשה, הם יאמרו לך כשתבואי לסיירת בחיפוש אחר המקום שתוכלי לתרום בו את חלקך, זה לא שיהיה לך קל. אבל זה יהיה טוב. ואנחנו? אנחנו ראינו את מולאן. אנחנו נבוא.

אחד הסרטים שמתייחסים בכבוד לקושי הוא הפסנתרן. לקראת סוף הסרט יש קטע שבו שפילמן מסתתר וממתין לסוף המלחמה, והוא קטע ארוך. דקות ארוכות שלא קורה בהן דבר. יש נעימת פסנתר, ותמונות של העיר החרבה, וכולם צריכים לחכות. יחד עם שפילמן. יחד עם השורדים. אמנם לא במשך חודשים ושנים, כמוהם, אבל עכשיו מחכים. עכשיו בודקים את השעון וזעים באי-נוחות, עכשיו אין נחמה ואין לאן לברוח. עכשיו מחכים.

With relationships, I always heard that when they were right, they were easy. That even when things got hard, they were easy.  -Elliot Reid, Scrubs

המילה "אבל" מבטלת הלכה למעשה את כל מה שקדם לה. זו המהות שלה. התנצלויות שבסופן אבל, מחמאות שבסופן אבל, הצהרות שבסופן אבל, בכולן מה שמגיע אחר-כך מקבל את עיקר המשקל והמשמעות. קשה אבל טוב פועל באותה צורה. אנחנו אוהבים סופים טובים, אנחנו אוהבים תכליות, אוהבים פרספקטיבה ורגילים למולאן. התרבות הפופולרית מגישה לנו את הכול עם פאנץ', עם משמעות. אף אחד לא מספר סיפורים חסרי פואנטה, חסרי שורה תחתונה. אף אחד לא רוצה לשמוע רק על הקושי. אנחנו שומעים סיפורים על אנשים שוויתרו על כל מה שהיה להם, אבל אחר-כך גילו את האהבה האמיתית שלהם בחיים. אנשים שהחליטו ללכת נגד הזרם, וההליכה עם האמת השתלמה בסוף. אנשים שהגנו על החלשים בחברה וזכו בהערכה ובהוקרה. אלו הסיפורים שאנחנו מספרים. הבדידות, הייאוש, אובדן הדרך, היעדר התקווה, כולם מטואטאים לפינה באלגנטיות.

ואז כשזה אנחנו, ולא דמות מסרט או מסיפור, ואצלנו אין מונטאז' ואין קפיצות הדרך, זה… מפתיע. אנחנו חיים בהווה, ויש משהו כואב מאוד בתגלית שקשיים הם קשים. שכשאת מחליטה להתחשב פחות בדעותיהם של הסובבים אותך, את מצמיחה הרבה אנשים שיכבדו אותך פחות, שיתייחסו אלייך אחרת. הם אמיתיים, הם מוחשיים מאוד. שכשאתה הולך אחרי הלב שלך ולא אחרי מה שההורים שלך רוצים בשבילך, זה יוצר מורכבות חדשה בקשר איתם. זה אומר פחות תמיכה, יותר ביקורת, ולא רק תחושה מופלאה של נאמנות לעצמך. התחושה המובטחת הזו לא תמיד מגיעה, היא לא תמיד מופלאה. כשאת הולכת ללמוד מקצוע שמחפשים בו את הטובים ביותר, כי שם החלום שלך, זה אומר המון המון לילות של ייאוש והמון ימים של מה חשבתי לעצמי. כשאתה בוחר במסלול שיאתגר אותך, שיכריח אותך לצאת מאזור הנוחות שלך, שיכריח אותך להתגבר על המכשולים של עצמך ולצמוח- זה בא עם כאבי גדילה. אלו כאבים שורפים לפעמים. כשהדברים נעשים קשים, הם נעשים קשים. זה לא הופך להיות קל רק כי נכון. רק כי זה טוב.

"תגידי שניה, איך הולך לך בשירות?" בעבודה? עם בן-הזוג החדש? בדירה? בלימודים?

"הולך טוב, אבל זה קשה."

רק לשנות את הסדר. רק לתת מקום אמיתי לקושי שלנו, לא להחביא אותו כמו שמחביאים כישלון. רק להרגיל את הגוף והנפש והסביבה שלנו לעובדה שהחיים הם לא סרט של שעה וחצי. הם ארוכים יותר, הם קשים יותר, וזה בסדר. ככה זה אמור להיות. זה טוב, זה קשה, וזה אמיתי.

הנזיר מול הים  פרידריך 1810
הנזיר מול הים
פרידריך, 1810
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s