אליש לחנוכה: על אמנות הניתוק

במשך הרבה זמן חנוכה היה לי בנאלי מידי. לאהוב את חנוכה הרגיש לי שבלוני, צפוי, לא מספיק מיוחד. חג של שמונה ימים עם אוכל שמיימי, חופש מבית-הספר ואפס חוקים מגבילים? לא חוכמה להצליח עם נתוני פתיחה כאלה. עם הפיג'מה החורפית, הגשם ששוטף את החלונות, הנרות הקטנים, הסביבונים ומטבעות השוקולד, זה כמעט לא הוגן כלפי שאר החגים. מתוך מודעות חברתית גבוהה, סוכות תפס אצלי את המקום הראשון, ואת חנוכה השארתי לאנשים הפשוטים. לכן הייתי קצת מופתעת כשביום הקשה הראשון שהיה לי בסמסטר הנוכחי, איפשהו בתחילת החודש שעבר, אמרתי לעצמי- לא נורא. אוטוטו חנוכה. אני מודה שהרחבתי במעט את ההגדרה של אוטוטו.

*

"אני רוצה להגיד לכן שבאמת אין דבר העומד בפני הרצון."
"איזה שטויות, המורה. מלא פעמים קרה לי שרציתי משהו, ובאמת רציתי, והוא לא קרה."

זו הייתה המחנכת שלי בכיתה י"א. אין דבר העומד בפני הרצון, היא קבעה. את רוצה לחזור לאכול בריא? את רוצה להצליח להתפלל בבוקר? את רוצה לייצב את הקשר עם ההורים שלך? את רוצה להיות מאושרת?
ואז היא סיימה את המשפט. היא לא המשיכה לגלות לנו מה הדרך להשיג את הדברים הללו. זה לא היה העיקר, זה לא היה נושא בכלל. היא באמת שאלה אותנו- אתן רוצות? את רוצה? אין דבר העומד בפני הרצון, היא הדגישה, זה לא אומר שכל מי שרוצה משיג את מבוקשו. מצליח לממש את רצונו. אבל הרצון חשוב עשרת מונים מהתוצאה. הרצון הוא המנוע, הדלק, הגלגלים, הריפוד, הנהג, הכול. בהיעדרו אין דבר. הרצון הוא החיות. התוצאה היא משהו שיקרה או לא יקרה, שיגרום כנראה לעוד דברים שיקרו או לא יקרו, אבל הרצון הוא החיות. הרצון הוא הכוח, ועקירת הרצון… הוא תחילת הסוף. אני יודעת כי ניסיתי את זה  פעם.

"אתה חושב שיש דרך להפריד בין אמונה ובין המושא שלה?"
"תלוי על איזו אמונה את מדברת."

לנתק את החלום מהגשמתו זה הזוי, בסופו של דבר – כל העניין של רצון זה שאתה רוצה משהו. לנתק את הרצון מהמשהו זה לשנות מהותית את מושג הרצון. אבל המחנכת הזו לימדה אותנו את אמנות הניתוק. יש הרבה דיבור על העובדה שהכול מחובר, הכול מוביל להכול, הכול משפיע והכול מושפע. תודעתית זו גישה שאני מזדהה איתה, אני רואה קשרים והקשרים בכל מקום. מחברת את הנקודות בקווים ומפענחת את השרטוטים שנוצרים. אבל האמירה המתעתעת הזו, אין דבר העומד בפני הרצון וזה לא קשור בכלל לתוצאה, לימדה אותי לנתק.

לנתק בין תקווה ובין חשש מן האכזבה. בין סיכוי לסיכון. בין אמונה ובין הוכחות שמבקשות לסתור אותה. בין ההשקעה במטרה מסוימת ובין הסיכויים שההשקעה תשתלם. בין הטיפוס במעלה ההר ובין הפחד מפני הידרדרות אחורה. בין המאמץ להצליח ובין הניסיון המר מהכישלונות הקודמים.

"שלושה חברים היו תקועים על אי בודד. המרחק ביניהם ובין היבשה היה מאה קילומטרים. הראשון שחה עשרה קילומטרים, הרגיש כי תש כוחו, ושחה בחזרה לאי. השני שחה עשרים קילומטרים, התעייף, והסתובב גם הוא לכיוון החוף. השלישי שחה חמישים קילומטרים, במאמצים כבירים, אך אז הרגיש שכוחותיו עוזבים אותו. הוא הסתובב וחזר לחוף מבטחים."

אנחנו רגילים לראות את הדברים ביחד, לקלוע את התקווה והפחד והחשש ביחד כמו צמה. אנחנו רגילים להסתכל אחורה, להסתכל למטה, ככל שאנחנו מתקדמים קדימה ולגובה. ככל שאנחנו עולים גבוה יותר, כך גם הדרך למטה מתארכת. ככל שאנחנו מאמינים במשהו גדול יותר, כך הולך וגדל הבור שניפול לתוכו אם ההר ייעלם. ככל שאנחנו נחשפים יותר, נפתחים יותר, הסכנה מפני היפגעות גוברת. ככה זה. אדם רציונלי שעיניו בראשו ייקח את כל הדברים האלו בחשבון, אבל אולי זה לא הזמן להיות רציונליים.

"אל תגידי שאין דבר כזה אלוהים. אפילו בצחוק. כלומר, זה נכון, אין דבר כזה. אבל אם תגלי את זה עכשיו, שני עשורים מחייך ילכו לפח. אז אני מעדיף שתמשיכי להאמין."

מי שאמר לי את המשפט הזה הוא חבר קרוב שלי, וללא ספק האתאיסט האהוב עליי. לפעמים אני שואלת את עצמי איך זה לדעת שהמון חברים שלך מאמינים בחבר דמיוני שאתה כופר בקיומו, והשיחה הזו פתחה לי צוהר קטן. הוא מעדיף שאשאר מנומנמת בטעותי מאשר שאקיץ ואגלה את עצמי על סף תהום. ככל שעולים גבוה יותר, הדרך למטה נעשית ארוכה, קשה וכואבת.

אבל בחנוכה קבוצה קטנה של לוחמים הביסה צבא שהיה גדול ממנה, חזק ממנה ומצויד ממנה בכל קנה מידה. אני מניחה שהאנשים הרציונליים של אז נשארו בבית, רק משוגע יוצא למשימת התאבדות כזו. הסיכויים אפסיים והסכנה עצומה. הלוחמים הם כנראה אלו שלמדו לנתק. לנתק בין המטרה, בין האמונה בצדקת הדרך, בין האש הבוערת בעצמות, ובין הפחד. לא לחשוב על הסכנות, לכפור בקיומן, לגרש אותן מהמשוואה.

אי אפשר להילחם כשאתה מפחד להיות מובס. אי אפשר להיפתח כשאתה מפחד להיפגע. אי אפשר להאמין כשאתה מפחד לטעות. אי אפשר לנצח כשאתה מפחד להפסיד. וגם אם אפשר, זה פשוט לא נכון. זה לערבב את הדברים ולחטוא לאמת שלהם. כשעשיתי התמחות קצרה ביחסי ציבור, הבוס שלי קרא לזה "להרוג אייטמים"- לכתוב ידיעה על שני דברים שכל אחד מהם הוא ידיעה בפני עצמה. יש זמן ומקום לכאב, לחשש, לשאלות, אבל זה מקום שמנותק מהמקום היוצר. כשאתה נוהג, פשוט תנהג. כשאתה מאמין, פשוט תאמין.

Rock-Climbing-Wallpaper-HD

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אליש לחנוכה: על אמנות הניתוק

  1. בובי

    חכמים מאיתנו כתבו בעבר:
    "You can't always get what you want,
    but if you try sometime
    you might get what you need"

    אי אפשר כל הזמן לקבל מה שרוצים, אבל אליש, בן אדם מדהים כמוך בסוף יקבל בדיוק את מה שהוא צריך.
    אוהב המון, וגאה להיות אותו אתאיסט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s