קצת על הרבה – מוצ"ש תולדות

אנחנו בתקופת רטרו אכזרית. מילים כמו סכינאות ופיגועי דקירה חזרו לסדר היום. גרזנים, סכינים, מברגים – הכול הולך. הכול, מלבד הטרור. הוא נשאר איתנו מאז האינתיפאדה הראשונה של שנות ה-80', אז תקפו ישראלים בכלי נשק קר. הוא שרד את בחירות 92' ואת איומי שבירת העצמות של רבין, הוא שרד את הסכמי אוסלו שהיו אמורים להביא את השלום אך הביאו עוד רצחנות. הטרור שרד את רצח רבין, והשהה את עצמו בתקופת נתניהו. הטרור שב במלוא אונו אחרי ימי קמפ-דייוויד העליזים של ברק וערפאת. הוא התפוצץ לנו בפנים, כמובן, דקה לאחר מכן. הטרור שרד את חומת מגן, והחייה את עצמו לאחר ההתנתקות, ובסוף כל תקופה יפה של שקט, הוא שם מאיים לדקור אותך בחשיכה.

איזה פתרון יכול להיות לבעיה הערבית? מה היה השבוע במכללה? מה בסיס הדה-לגיטמיציה למדינת היהודים ומה כולנו יכולים ללמוד מאהוד אולמרט?

קצת על חוק הלאום

ראשון

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר

לפני עשרים ושתיים שנים, בשלהי כהונת הכנסת ה-12, העלה ח"כ אמנון רובינשטיין ממפלגת מר"צ – אז עוד בשולי האופוזיציה את הצעת החוקה שהרעידה את הדמוקרטיה הישראלית, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק היסוד הזה עבר ברוב של 32 חברי כנסת מול 21 מתנגדים, ומעטים היו האנשים אז שידעו לחזות את השפעתו הנרחבת על המרחב הציבורי. חודשים ספורים לאחר מכן, הפך נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק את החוק הזה לחוק שהוא בגדר סף חוקה, וכך נולדה לה המהפכה החוקתית.

עם אישורו האיזון העדין בין מדינה יהודית ודמוקרטית מופר חוקתית, והופך מוטה לטובת הפן הדמוקרטי, תוך מתן פרשנות רדיקלית להגדרה של מהי דמוקרטיה. בתוך הפרשנות ה'ברקית' של הדמוקרטיה, זכויות האדם האוניברסליות מתעלות על הכול: גם הפן העממי של הדמוקרטיה(דעת הרוב) וגם הפן האזרחי שלה(הלאום). ולו לשם כך, חשובה החקיקה של חוק הלאום, על שלל מרכיביו, משום שבהיבט החוקתי, לשופטים אין את הכלים הנכונים לאזן את התפיסה שנוצרה בעקבות המהפכה החוקתית.

הטענות על קריסת הקואליציה, על שלהי כהונת נתניהו, על כך שהחוק יעבור בדילים ולא בדיון ציבורי עמוק ומשמעותי מצביעים בעיקר על צביעותם של אלו שלא התחשבו כלל בכל הנסיבות הללו כשחוקי זכויות האדם עברו בכנסת. אם יעבור חוק הלאום ברוב של 2 מול אחד, זו תהיה תעודת עניות לכנסת הנוכחית, אבל לא למדינת ישראל. הדמוקרטיה שלנו זקוקה לאיזון, כשהצעד הבא חייב להיות חוק שייעגן את זכויותיו של הרוב ואת מגבלותיו, לצד חוקי היסוד הקיימים והמחוקקים כעת.

קצת על הטוב

שני

וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא:

תני לי קצת שקט,
תני קצת זמן להבין
לאן אני צריך ללכת.
זה לא הזמן, אני מסכים.

לא עכשיו, אולי עוד רגע.
אורח לפתע רואה כל פגע.
עוד מעט, עוד קצת, בקרוב הכל ייגמר.
ורק אני ורק את,
רק אנחנו נישאר.

תני קצת זמן,
לא תמיד אשאר כאן,
ואולי הייתי צריך לעזוב,
אולי כבר מזמן,
עדיף לא לחשוב
על מה שלא נשאר.

רק עוד רגע,
רק עוד מעט,
תכף הכל יהיה מאחורינו,
ואז נוכל להתחיל לצעוד בדרכנו.

קצת על האינתיפאדה

שלישי

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו

עוד פיגוע, עוד טבח, עוד יהודים נרצחים על היותם יהודים. סדר הפעולות שלאחר הפיגוע הוא קבוע ודומה. דוברי חברי הכנסת מחפשים להגיב ראשונים כדי ששמם יופיע בתקשורת, אחריהם חברי הקבינט מגיבים משל היו אחרוני הטוקבקיסטים(במקום ראשוני האחראים) וראש הממשלה מכנס התייעצות בה ראשי המשטרה(השר לחוסר ביטחון פנים והמפכ"ל) מציעים לעשות משהו לא יעיל, ואז יש עוד פיגוע, והמעגל חוזר על עצמו. הדבר היחיד שלא נפסק בכל זה הוא הטרור.

ניסינו את דרך השלום. הסכמי אוסלו נשאו בתוכם הבטחה אמיתית לימים יפים יותר, לימים טובים ומאושרים של אחווה בין שני עמים. נתנו להם אוטונומיה, נתנו להם רובים, נתנו להם מה שהם ביקשו – בתנאי שנשמור על עצמנו. התנאי הזה הופר, פעם אחר פעם. פעמים באמצעות אותם הרובים שנתנו להם, פעמים בפיצוץ אוטובוסים, פעמים במטענים. אבל תמיד הייתה פעם.

ניסינו את דרך ההתנתקות החד-צדדית. אף אחד לא מוכן להודות בכך, אבל ביום בו עזב אחרון חיילי צה"ל את רצועת עזה(עד הסנטימטר האחרון) נתנו לאומה הפלסטינית מדינה. הם צבעו אותה בירוק וקראו לה חמאס. מהמדינה הזאת הותקפנו שוב ושוב, ושוב גם בקיץ הזה. אזעקות שווא, אזעקות אמת, מרגמות, טילים, רקטות, כל מה שנשאר באוויר יותר מחמש עשרה שניות.

ניסינו את דרך הסיפוח. זה היה מזמן, בשנות ה-80', ירושלים המאוחדת כעיר שחוברה לה יחדיו, הגולן סופח. היום הם חלק אינטגרלי ממדינת ישראל. כל יהודי יכול להסתובב בכל חלקי עיר הבירה הנפלאה שלנו. ולהיזהר מיידוי אבנים. הוא יכול להיזהר ממכוניות, שלא ידרסו אותו בטעות. כל יהודי יכול לקום בבוקר, ללכת להתפלל באחד ההרים הקרובים אל ליבו ולא יעשו לו שום דבר. כלומר, אם זה הר הבית, הוא עלול להיעצר. אם זה הר נוף, הוא עלול להירצח, אבל הבנתם את הרעיון. כל יהודי יכול לעשות הכול, מלבד לשמור על החיים שלו.

דרך השלום הובילה לאינתיפאדה השנייה. דרך הסיפוח הובילה לאינתיפאדה הראשונה, שתיהן הובילו לשלישית. דרך ההתנתקות החד-צדדית הובילה למבצעים בעזה. חברי הכנסת יגיבו את מה שיגיבו, ראשי כוחות הביטחון יהרסו את בתי המחבלים שיהרסו ויעצרו את בני משפחות המחבלים שיעצרו, אבל שום דבר ממה שנוסה עד כה לא עובד. לא באמת.

ישנו פיתרון אחד שנדחק לקצוות השוליים של התודעה הישראלית. הגדירו אותו כלא הומני, הפכו אותו ללא פרקטי, קראו לו בשמות איומים ונוראיים, אבל האמת היא שהוא עונה על כל הצרכים של האומה הישראלית. דרך השלום כשלה, דרך הסיפוח כשלה, דרך הפתרונות החד-צדדיים כשלה. הטרור ששב וחוזר מוכיח – זה או אנחנו, או הם.

אם כבר אנחנו ברטרו לשנות ה-80' עם האינתיפאדה הזאת, פתרון הטרנספר צריך לחזור ולהיות לגיטימי לכל דבר ועניין.

קצת על המכללה

רביעי

אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהֹוָה

"אם האינתיפאדה הראשונה הייתה כמו זאת, מה לעזאזל עבר להם בראש כשהם נתנו לערבים רובים?", שאל אותי חבר. לא ידעתי כמובן מה לענות לו, כי ההיגיון של הסכמי אוסלו נראה בעיני מופרך מהיסוד, עד שהגעתי להרצאת הפתיחה של אלעד ליסון יום לאחר מכן.

קל לראות את הסכמי אוסלו בפריזמה הצרה של המזרח התיכון. קל לטעון שהם היו מטופשים ומנותקים מהמציאות, אך רק בדבריו של ליסון הבנתי כמה חמורה היא הבעיה של השמאל וכמה הוא מנותק מהלבנט וכמה הוא מחובר לתודעה האוניברסלית. בסוף 1991 ברית המועצות התפרקה ונראה היה כי העולם הולך לכיוון אחד: ליברליזם. ארצות הברית של אמריקה הכריעה את המלחמה הקרה ואת הקומוניזם. לא עוד רוע, לא עוד טוטליטריות, רק טוב, רק ליברליזם. אין הסבר אחר לניתוק העמוק בו היו שרויים אנשי האקדמיה רון פונדק ויאיר הירשפלד ובעקבותם גם יוסי ביילין, שמעון פרס ויצחק רבין.

הסכמי אוסלו. אותיות אלו נחתמו בניתוק מהמציאות.

עם פרוץ עידן הזכויות, החלו אנשים להאמין בניצחון המערב על המזרח ובתוך כך באפשרות של הערבים לכלכל את עצמם. מתוך תפיסה זו הם יכלו לתת להם רובים, להאמין כי השלום הוא חזות הכול. בתוך העידן הזה פרצה גם ההפיכה החוקתית של אהרן ברק, והסכמי השלום נראו כחלק קרדינלי מהקץ ההיסטוריה שחזה פרנסיס פוקוימה. השפעות אירועי העולם על מה שקורה כאן מעולם לא נראו לי חדים יותר.

ההיסטוריה רווית אירועים מקבילים, אבל לא תמיד פשוט לעשות את הקשר ביניהם, ופה הוא נעשה. כמה אירועים שקרו אז משפיעים על התפיסות שלנו כיום? האם שיח הזכויות – שאני למשל נולדתי לתוכו יימשך לעד? אני מאמין שלא. אפשר כבר להתחיל לכתוב את הספר 'עלייתו ונפילתו של הליברליזם הפוסט-מודרני', שעלה במהלך המלחמה הקרה והגיע לשיאו וכעת מגיע לקריסה פנימית עמוקה. בין אם זה הנשיא אובמה, בעל עבר מוסלמי, שנבחר להוביל את העולם המערבי; בין אם אלו בעיות ההגירה שמכרסמות בכל דמוקרטיה באירופה; בין אם זוהי ישראל שמתקשה להתמודד עם המיעוט הזועם שבתוכה; בין אם זה דאעש; נראה כי התפיסה המערבית בפני קריסה.

אז אמנם העידן הליברלי הפוסט-מודרני קיבע את המחשבות שלנו, ויש בכך נקודה טובה: אנחנו מאמינים בזכויות אדם, אך בקרוב תגיע העת בה נבין כי יש דבר חשוב מהזכות לחיים טובים, הזכות לחיים. אנו מאמינים בקדושת החיים, אך עלינו להבין כי יש מי שמאמין בקדושת המוות. העידן הליברלי נמצא במשבר חריף, ובסופו, אני מאמין כי יהיה עשור של התפכחות. הלאומיות תוכל להשתחרר מבהלת הלאומנות. החירות תוכל להיחלץ מפינת החופש לכולם, וזכויות אדם לא יסולפו לפרשנות ההרסנית ביותר.

קצת על הקול

חמישי

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו

"בוקר, חודש מאי, פוקח את עיניי. האביב בחוץ כמו ילד מתפרע עם קופסת צבעים", שר לו ארצי הילד ברקע. והוא פוקח את עיניו, ומתלבט מה עוד יגלה לו היום הזה. אמש היה לילה סוער, והוא רק נגמר רע. הוא ניסה לשחזר את המהלכים, מה הוביל למה, איך הוא אמר את כל המילים הנכונות והיה מלא בכוונות טהורות. על התקרה, כמו קוראת את מחשבותיו, היה כתוב "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות".

הוא התעורר משנץ הצהריים, בתקווה שכל מה שהיה קודם לא היה אלא חלום, אך כשהוא קם לשטוף פנים, הוא גילה את עצמו מביט במראה וידע שכל זה היה יותר מחלום. זו הייתה מציאות. מתי הוא עבר את הרוביקון, מתי הפסיק להיות הוא עצמו והתחיל להיות הדמות הזו שמדברת ומדברת בשם הערכים שפעם האמין בהם בכל ליבו, אך לפעול באותה צורה בה תמיד שאף לשנות?

"אתה יודע, אני מסתכל על אהוד אולמרט ולא מבין", אמר לו קולו של אביו. "הטיקט שלו בריצה לכנסת היה מאבק בשחיתות. תראה אותו עכשיו. הוא נתפס כמו אחד האנשים המושחתים ביותר אי פעם במדינה. מתי הוא עבר מהצד הנאור אל החושך?". תמיד כשאביו היה חוזר על הדברים האלו, הוא דמיין את אולמרט נופל בטריק הישן שאימו הייתה מציעה לו. "come to the dark side, we have cookies", הייתה אומרת לו בצחוק. האם זה מה שעבד על אולמרט? עוגיות?

למי אכפת מה קרה לאולמרט, תסתכל עליך שנייה. איך אתה עברת מהצד הנאור לצד החשוך, ובשביל מה? מה יצא לך מזה? אז אולי בסוף תצליח, תגיע לאן שרצית להיות, אבל איך תגשים את מה שרצית להגשים, אם כל המילים שאמרת הפכו להיות רק תדמית ריקה מתוכן?

"זוכר שפעם אמרת לי שכשתשתנה, אני אעזוב אותך? אז אני עוזבת, עד שתחזור להיות מי שאהבתי", היה הפתק שמצא בבוקר. בין רגע כל כוחותיו אזלו והוא נפל למשכב. נותרו בפניו שתי ברירות. אחת, להמשיך במסע עד שיגיע לאן שיגיע כדי לעשות את מה שפעם האמין בו. השנייה, לעצור ולעשות חושבים כדי למלא מחדש את מצברי האמונה.

קצת על ישראל החדש

שישי

וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ

ישנן שלוש גישות בחקר ההיסטוריה של הלאומיות. יש את אלו הגורסים כי הלאומיות אינה אלא המצאה מודרנית, כורח המציאות כפי שהתפתחה מרגע החלה האנושות לעבור את תהליכי התיעוש והעיור. ה'מודרניסטים' סבורים כי התהליכים שעברו עמים בעבר לא היו אלא גרסה כלשהי של שבטיות. מנגד, עומדים אלו שטוענים כי הלאומיות אינה אלא מצג שווא שיצרו השליטים. לא רק תהליכים של תיעוש עומדים לנגד יוצרי הלאומיות אלא דווקא אינטרסים פוליטיים, שיטה לאחד את העמים למען מטרה אחת: המשך האחדות השלטונית. קבוצה שלישית של חוקרים מוצאת בעבר את יסודות הלאומיות, וטוענת כי יסודות הלאומיות החלו אפילו בתוך ימי הביניים, וחלקן עוד לפני. אלו הם הפרימורדיאליים.

אלא שישנו עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים שיש בו ייחוד מסוים. הוא מערער על שלושת השיטות. העם היהודי. בניגוד לשאר העמים מעולם לא שאף להשתלט על עמים אחרים, וכשהתנגד לשלטונם של אחרים לא עשה זאת רק מסיבות פוליטיות של מי שולט על מי, אלא מתוך שאיפה לריבונות עצמאית. כמו כן, בניגוד לשאר העמים, הריבונות הייתה דווקא של העם ובשביל העם. ההוכחה הגדולה ביותר ללאומיות היהודים, הייתה המורשת הגדולה ביותר שלהם לעולם: התנ"ך.

יציאת מצרים. הסיפור הלאומי החזק ביותר בהיסטוריה

בתנ"ך מגולל סיפור העם היהודי. לא רק קורותיו של מלך כזה או אחר, אלא מלוא השושלת. מתוך כך, הופך הוא לסיפורו של העם כולו, על הצלחותיו וכישלונותיו, ונותן ככל ספר היסטורי את הגורמים לאלו ולאלו. ומה גדול היה כישלונו של העם היהודי. גלות נדונה עליו למשך אלפיים שנה. אחרי שמושלך העם היהודי לגלות, הנצרות באה ודורשת להחליף אותו. אחרי שישראל מגורש מביתו, טוענים הנוצרים כי הם זכאים כעת לבכורת העמים.

מכאן נובעת האנטישמיות הגדולה כלפי בני ישראל בגולה. אם הטענה היא שנעשה כאן חילוף, אזי צריך להראות את מי בדיוק מחליפים, ומה הוא עונשו. כלומר, על פי האמונה הנוצרית, השפלת היהודי היא לא רק רצון האדם, אלא גם רצון הא-ל. הסיפור הופך גרוע יותר לאחר תהליך הרפורמציה, בו התנ"ך מודפס והופך גלוי לכל. במקרא מגולל כאמור סיפור העם היהודי, וזהותו הגדולה ומלאת התיאורים גורמת לכל העמים לשאוף לקבל מעט מקורות כפי שעבר העם היהודי, אך העבר שלהן אינו כה מפואר. לכן הם מוצאים את זהותם שלהם בתוך אותו עבר. הם מכריזים על עצמם כעל ישראל החדש, בתוך שאר עמי הנצרות. התהליך הזה מאפיין את רוסיה, את גרמניה, את צרפת, את הולנד, את אנגליה ואפילו את אתיופיה במידה מסוימת. כולם מכתבים את סיפוריהם שלהם עם סיפורו של העם היהודי, כולם הם עם ישראל החדש. (עד כאן, הרצאתו של אסף מלאך).

הלאומיות הזו שנוצרה בקרב ישראל, נגזלת והופכת להיות סיפורם של העמים. אך הסיפור לא נגמר. הוא ממשיך ומשתנה לפתע עם תפנית עצומה. שיבת ציון. ישראל החדש נותר נבוך מול עצמאותו של ישראל הישן. הקול קול יעקב, והידיים ידי עשיו. לא עוד יכול הוא לטעון לחידוש ישראל תחת ידו, אלא חייב הוא להודות במציאות: ישראל הישן מעולם לא הודח מכס הבכורה, אלא רק הותיר אותו לשממה כאלפיים שנה. אלא שכדי להודות בבכורת ישראל, נדרש מישראל להביא בשורה כלשהי לעולם. ברגע שהבינו אומות העולם כי אין בשורה בפיו, פנו אל שלילת זכות הקיום של ישראל. מסע הדה-לגיטימציה הוא טבעי אפוא, כי אם ישראל אינו אלא עם ככל העמים, אין לו זכות קיום – לא בארצו ולא בארצות ניכר.

קצת על הערבים

שביעי

וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת | בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה

איתמר שמעוני הציב מראה לנגד עינינו. "..הנחיתי להציב החל ממחר בבוקר מאבטחים חמושים בכל אשכול גנים (כ-40 גני ילדים) הסמוכים לאתרי בנייה בהם מועסקים פועלים ערבים. כמו-כן, בגנים בהם מבוצעות עבודות להקמת ממ״דים על ידי פועלים ערבים, יפסקו העבודות עד להודעה חדשה". הגינויים, כמובן, לא איחרו לבוא.

האם שמעוני צדק? מחד, אמנם לא כל הערבים מחבלים, אך כל המחבלים ערבים. נקודה זו היא כזאת שמאתגרת את החוש הליברלי של כל אדם שוחר חופש ושוויון זכויות. אבישי עברי היטיב להגדיר את הבעיה שלנו עם הטרור הערבי: "הטרור הערבי מסכן את הדמוקרטיה הישראלית פעמיים: פעם אחת כשהוא טובח במקצת אזרחיה ומטיל טרור על השאר, פעם נוספת כשהוא גורם לאזרחיה לנטוש את הדמוקרטיה כדי להגן על עצמם במקום הממשלה שנכשלת בכך".

שמעוני. שומר על התושבים שלו, או פופוליסט?

שמעוני נוטש את הדמוקרטיה לטובת שמירה על תושביו שלו. הוא רואה מה קורה לניר ברקת בירושלים ומעדיף לא להגיע למצבי סיכון. באחד מהראיונות שלו טען כי הוא בסה"כ מנסה לשמור על הפועלים עצמם, שלא ייתקלו במבטי זעם מצד ההורים. אלא שטיעונים אלו נראים כעת כמוטים במידה רבה. הפיגועים באינתיפאדה הנוכחית נסבו בעיקר באיזור יהודה ושומרון, כשעליית המדרגה היא בירושלים. באשקלון, עד כה(למיטב ידיעתי) לא הייתה סכנה כזאת.

מנגד, יש את אלו שבוחרים לבקר אותו. איך הוא עושה זאת לערבים, איך הוא מעז לפגוע באופן קולקטיבי במיעוט שאנחנו מנסים לעשות הכול כדי לשמר אותו איתנו? אנחנו מציעים להם חינוך כרצונם כמעט, מספקים להם תקציבים, אפליה מתקנת, ובא ראש עיר קטנה ונידחת ואומר: הערבים הם סכנה לחיינו. כולם נתפסו לגזענות שבדבריו, אבל בניגוד אליהם, הוא לא מחכה עד שיבוא הפיגוע ואז יתחיל לפעול, כפי שעושים מרבית כוחות הביטחון ונקודה זו עומדת לזכותו.

הטענה החזקה ביותר שלו היא נקודת הזמן: "אין לי שום דבר נגד ערבים-ישראלים, הם עובדים איתנו בשיתוף כל השנה ובונים אצלנו", צוטט ב'הארץ'. "אני חושב שכשהאש לוהטת לא נכון לתת ליהודים לעלות להר הבית. באותה מידה אני חושב שלא נכון להכניס פועלים ערבים בתקופה הזו לגן". מתי ישוב הזמן להכניס את הפועלים הערביים? האם ניגמל אי פעם מטיפול בטרור?

אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם הכרעת שרי הממשלה תגבר על הכרעת הרשות המקומית ויקרה משהו. האם מישהו מהם ייקח אחריות? כנראה שבמקרה הזה תגבר הגישה שסוברת שגם עבור החיים, לא נוותר על ערכינו.