אליש: אקסיות ששומרות על קשר

– מעכשיו, כוונה בתפילה.

– מעכשיו, ברכות השחר.

– מעכשיו, מודה אני בבוקר.

(ראשי השנים תשע"ב, תשע"ג ותשע"ד בהתאמה)

ככה זה ראשי שנים. כאלו הן התחלות חדשות. תמיד לימדו אותי לקחת בכל פעם רק צעד אחד קטנטנן, וככה לנצח את השגרה ואת השחיקה ואת העייפות. וזה מעניין, כי במקום להצליח ולקבל כוח לקבל על עצמי עוד משהו קטן, נכשלתי פעם אחר פעם. והצעדים הלכו וקטנו. זה היה הממחר-דיאטה שלי, והוא נראה בהתאם:
לא הצלחת להתכוון בתפילה, זה קושי שהוא מובן. ננסה ללכת על ברכות השחר. מה זה בשבילך ברכות השחר בבוקר? זה חמש דקות! אין שום סיבה שבעולם שלא תהיי מסוגלת להגיד ברכות השחר בבוקר. ואליש, אם לא ברכות השחר אז לפחות תהיי בנאדם ותתמידי במודה אני. זה באמת המינימום של המינימום.
גם לא מודה אני?
מה יהיה איתך, תגידי?

לראש השנה תשע"ה הגעתי עם תיק קטן של חששות. לא נערכתי אליו כמו שצריך, לא עברתי את אלול כמו שהייתי רוצה. הוא עבר לידי בריצה במקום להימסך דרכי יום אחרי יום. לא הייתה עבודה אישית, הדרגתית, יומיומית. היה אלול מטורף שבו רדפתי אחרי אלף ואחד דברים, וערב חג שבו אמרתי לעצמי, אוקי. אמנם לא עשינו שיעורי בית, אבל בואי ננסה לא לבזבז את ראש השנה היחיד שאנחנו הולכות לקבל בזמן הקרוב.

ראשי שנים הם כמו ימי הולדת, כמו האחד בספטמבר, כמו היום הראשון בכל דבר בעצם. אנחנו נוטים להעמיס עליהם יותר מידי, ולהתאכזב כשהם מאכזבים. כשהם מתבררים כלא יותר מחומר גלם, איכותי אמנם, שאנחנו יכולים לנצל או יכולים להחמיץ. ולא רציתי להחמיץ אותו הפעם.

היו תפילות טובות. נשברתי קצת תוך כדי ונתנה תוקף. משפחות רבות כל-כך איבדו את הלב שלהן השנה, והמילים נעשו אמיתיות עד כדי סידור רועד. כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ. מילא זה. אבל זה נמשך. מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בצמא. ועוד אפשרות, ועוד דרך. משהו בתוכי התקומם למול הפירוט הדוקר הזה, 50 דרכים למות, אלף דרכים איומות להרוג את החיים שנותרו מאחור. אבל ממשיכים.

ואז הגיע המשפט שלי. הלוואי שיכולתי לצטט אותו כאן במדויק, אבל אחרי שקראתי אותו הוא נעלם. פתחתי את המחזור של ראש השנה וסרקתי אותו ישר והפוך, זה לא שם. יש דברים דומים, יש כמעט ויש ליד, אבל המשפט שלי נעלם. אולי זה היה אליהו הנביא. אבל את המסר שלו אני יודעת: הקדוש-ברוך-הוא מיטיב עם בני בריתו. ועוד לפני הטוב או הרע, יש כאן ברית. יש קשר שריר וקיים, בין אלוהים ובין בני אדם שעימם הוא כרת ברית. זה הסכם, זה חוזה. ואחרי שנים של מלמול ושל חצי תודעה, זה היכה בי.

מתי בפעם האחרונה הרגשת כמו בת-ברית?

מתי בפעם האחרונה התנהגת כמו בת ברית, שקלת צעדים כמו בת ברית, התייעצת עם בן הברית שלך? וזה אפילו לא שהזנחתי את הצד הפנימי של החיים האלו. אני חושבת על המקום שאני נמצאת בו ועל הכיוון בו אני צועדת לעיתים קרובות, אבל אני חושבת על זה לבד. בלעדיו. גם באותן פעמים שניסיתי להתפלל כמו שצריך, איכשהו, באורח פלאי ממש, זה היה מנותק ממנו. זה סבב סביבי, לא סביבנו. זה היה עוד משהו שאני רוצה לעשות, בין מרדף אחרי החברים הנכונים בבר-אילן וציונים טובים בקורסים ועוד שבת קמפוס וחדר מסודר וכל הטירוף הזה שאנחנו נקלעים אליו. יום רודף יום רודף שבוע רודף חודש וסמסטר וסיימתי את תשע"ד עם הלשון בחוץ מרוב מרדפים. ושכחתי. שכחתי שאני בת ברית.

אז איך עושים את זה, נשאלתי כבר פעמיים מאז שגיליתי את המשימה שלי לתשע"ה. שאלה טובה.

מישהו פעם לימד אותי שיעור חשוב. יש רק דרך אחת להיפרד- קוראים לזה לא לדבר. לא פה ושם, לא בווצאפ ולא בשבילים, לא בבקרים ולא בלילות, לא על הטוב ולא על הרע. הדרך היחידה להיפרד היא פשוט להיפרד, והדבר הכי נורא הוא אקסית ששומרת על קשר. שרוצה לשמוע מה קורה איתך, לשמוע אם אתה בסדר, לדבר על זה שרובין וויליאמס מת כי פעם אמרת שאתה אוהב את ללכת שבי אחריו. לסגור מעגל בצורה יפה, לאחל לך בהצלחה. צריך לא לדבר עד שכל זכר למה שהיה מת ונקבר. אולי עם הזמן יפרחו שם פרחים, אבל עד שהשלב הזה יגיע צריך לבלוע את הגלולה ולשתוק איתה.

החדשות הטובות הן שכשרוצים לחדש קשר וזה לגיטימי, אותן אקסיות ששומרות על קשר כבר יודעות איך עושים את זה. כשרוצים לחדש את הקשר עם בן הברית, לנקות את האבק מהקשר עם בורא העולם ומנהיגו (וכמובן, המוני הבדלות בשלב הזה, אבל גם טיפה קטנה מן המשותף), הדבר היחיד שצריך לעשות זה פשוט לדבר. זו ההתחלה, בכל אופן. לדבר, לשתף, להתלבט, להרים טלפון. לשלוח הודעה. לא כי זה מה שמרכיב או מגדיר קשר, מספר ההודעות, אבל זה מה שבונה את הנוכחות. את תודעת הברית. את הקרבה.

ברית היא לא זוגיות במלוא  מובנה, אבל גם היא מורכבת משניים ומהקשר שמתקיים ביניהם. אי אפשר להחליט שמעכשיו מתפללים כמו שצריך אם לא זוכרים שיש משהו בצד השני. אם אנחנו מחליטים שיש סיבה שאנחנו כאן, אם יש בנו קול אחד קטן שרוצה שנהיה טובים יותר כי אנחנו לא פה סתם, אז אין סיבה בלי מסובב. ואם יש מסובב, ראוי שהוא יהיה בתמונה. בתמונה ממש, לא רק מעליה, או מסביבה, או בשמיים. ראוי שנלך בסיפור הזה ביחד. בני ברית, לטוב ולרע.

***

עוד מילה אחת על כישלונות בדרך אל ההצלחה, שרק במקרה לקוחה גם היא מעולם מערכות היחסים.

את יחסיי עם הסדרה "חדר החדשות" אפשר להגדיר כיחסי אהבה-שנאה – אהבה כי מדובר בסדרה מצוינת, ושנאה כי הקנאה בעיתונאים הצעירים והמוכשרים והפיקטיביים מעבירה אותי על דעתי. מכל מקום, סצנה אחת לא חשובה בעליל זכורה לי במיוחד. מגי ודון יוצאים כבר שנה, רבים בלי סוף, נפרדים אחרי כל ריב וחוזרים אחרי כל פרידה. באחד הריבים שלהם, חבר מהמשרד אומר למגי- Learn how to have a fight . תלמדו איך לריב ולהישאר ביחד.

יהיו הרבה כישלונות לפני ההצלחה. יהיו הרבה ריבים- שלנו עם עצמנו ושלנו עם המטרה ושלנו עם העולם ושלנו עם אלוקים. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו אפילו סיכוי קלוש להצליח, אין ברירה אלא ללמוד איך לריב ולהישאר ביחד, איך להיכשל ולהישאר עם העיניים קדימה. איך להכיל את הכישלונות האלו, כי האלטרנטיבה היא לוותר לעצמינו ולוותר על עצמינו וללכת לגמרי לאיבוד. יש מי שיקרא לזה כניעה לבינוניות, אני קוראת זה חשיבה לטווח ארוך. אפשר להחרים ולהוקיע להוציא אל מחוץ למחנה כל חלק מאיתנו שנכשל, ויש מי שמעיד שמדיניות אפס סובלנות לכישלונות היא מה שהטיסה אותו לפסגה. דעתי האישית היא שגם הכישלונות שלנו הם חלק מאיתנו, ולא הייתי רוצה להגיע בלעדיהם לקו הסיום.

***

סוגרת בחיוך שנה בלי קוקה קולה ודומיו. בראש השנה תשע"ד החלטתי, יחד עם גיסי, שאנחנו ומשקאות מסוכרים כבר לא.
ביננו? לא מתגעגעת אליהם בכלל.

שתהיה לנו שנה טובה.