אליש: לא מקשיבים

"לפני אמשים מספר גיליתי באורח מקרי לגמרי, שהבריות אינם מקשיבים."
(אפרים קישון)

אפרים קישון. "לא מקשיבים"
אפרים קישון. "לא מקשיבים"

כסטודנטית לתקשורת ולסוציולוגיה, אני יכולה לומר שעל הנייר אני לומדת את מה שאני אוהבת. אלו שתי האהבות שלי: מילים ואנשים. והכי אני אוהבת את המפגש ביניהם. אני אוהבת לשוחח עם אנשים, להקשיב להם, להשמיע, להתכתב. יש איזו התרגשות שמבעבעת כששני אנשים פנימיים נפגשים. בשיחה האמיתית הראשונה, כשצולחים את כל המיקרו-שלבים בדרך למפגש הזה ואפשר סופסוף לדבר.

אבל – וזה האבל הגדול – יש בעיה. הבריות אינם מקשיבים. גם אני. אנחנו לא באמת מקשיבים. בשיחות הקטנות והקסומות האלו, שבונות את מערכות היחסים שלנו ואת עצמינו. בשיחות האלו שאני כל-כך אוהבת, אנחנו לא מקשיבים.

 "לא מקשיבים. זאת אומרת מקשיבים, אבל קולטים אך ורק מה שהחליטו מראש לקלוט."

המפגש הראשון בקורס ההכשרה שלי במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית התקיים אתמול, והוא היה מרתק. היו בו אלמנטים טיפוליים, התחלנו להירקם לאיטנו לתוך קבוצה. בין שיחת היכרות לסבב סיפורים על אלימות, המנחה שלנו הניחה לפתחינו את  אתגר ההקשבה הפעילה. אתם מוזמנים לנסות אותו בבית: התחלקנו לזוגות, למספרת ולמקשיבה. במשך שלוש דקות, המספרת צריכה לספר למקשיבה משהו שהיא נמנעה מלספר בסבב הקודם. המקשיבה צריכה רק להקשיב- לא לקטוע, לא לענות, לא לפצות פה. גם לא לחייך או להנהן.

פשוט להקשיב.
ואחר-כך מתחלפים.

במשך שנים חשבתי שאני יודעת להיות אוזן קשבת, וזה היה אחד התרגילים הקשים ביותר שהתנסיתי בהם. חולת השליטה שבי ריכזה את המאמצים בשרירי החיוך ובשרירי הלסת ואפילו בריסים. את מה שנאמר לי בשלוש הדקות האלו אני זוכרת רק במעומעם, זה היה קשה כל-כך.
כשהמנחה שאלה אותנו אחרי התרגיל איך היה, כל המשתתפות העידו שהיה להן מאוד קשה להקשיב בלי להניד עפעף, אבל מה שבאמת מעניין היה החוויה שעברנו דווקא בתור מדברות. היה כמובן מתח באוויר, כי ידענו שהמקשיבה מחזיקה את עצמה חזק עכשיו, אבל השתרר גם שקט. מרחב נטול הנהונים, נטול חיוכים, נטול משוב שיאותת לנו אם אמרנו טוב או רע. לא פחדנו שיקטעו אותנו ולא מיהרנו לדחוס או להסביר. ראינו זוג עיניים פקוחות, וידענו שמישהי מקשיבה לנו. כמו כלי ריק שמחכה שנשפוך את עצמינו לתוכו.

אבל עדיין, היה לי קשה לקבל את דרך הפעולה הזאת כדרך הנכונה. אחד הלילות שזכורים לי היטב מהשנה שחלפה הוא הלילה הגשום שנפל על גוש דן בלי אזהרה באמצע מאי. לילה של פרידה שהשאיר אותי מפורקת לאלף חתיכות בוכות שלא מסוגלות לחזור ולהתגבש לאדם אמיתי. בכיתי ובכיתי ולא ראיתי שום דבר טוב. אבל בקצה המיטה שלי ישבה חברה טובה, והקשיבה. בחיוך. דיברתי מתוך כל החתיכות השבורות והיא הנהנה והקשיבה, התבוננה וחייכה, וזה היה לי טוב. זה היה משמח, למרות שבאותו הלילה לא ידעתי איך שמחים. אהבתי לראות את הצורה הזאת על הפנים שלה. וידעתי שהעתיד המאוד מאוד רחוק אולי צופן לי חיוך או שניים.

"אף אחד לא מקשיב. דיבורי אנוש מתנהלים, כנראה, על פסים חלודים, ואופיים כאופי של תוכי ממוצע או רשמקול רדום. כל אחד מאתנו הוא "קאסטה" על שתיים, המנגנת על פי לחיצה על כפתור, את המלל שלה. אין זה פלא כה גדול אפוא, שלא מקשיבים."

איפה המחשבות שלנו?

אני מדברת עם חברים וחברות די הרבה. מתוך התרגיל הזה שמתי לב איפה נמצאות האנרגיות שלי בדרך כלל. אנחנו מהנהנים ומחייכים, וזה בעצם מענה: אני מבינה, אני מסכימה. ברגע שהורדנו את החיוך מהפנים, אפילו בלי לשים לב- נגמר האישור שנתנו לדברים שמספרים לנו. אם האישור נותן למספר תחושה טובה, היעדר האישור באמצע השיחה משדר לו את ההפך. יצרנו אצל המספר תלות באישורים שלנו, גם אם אלו אישורים דקים ולא מודעים. מעכשיו הוא יודע מה עדיף לו לספר ומה לא.

ובכלל, מה זה אומר על המחשבות שלנו? זה אומר שהן אצלינו ולא אצל האדם שאנחנו יושבים מולו. מתי אני הרגשתי ככה, מה אני עשיתי, מה אני חושבת על מה שהאדם הזה עובר. וזה עוד לפני שפתחנו את הפה והתחלנו לנווט לו את השיחה, לגנוב אותו, לעצב אותה. אנחנו מסתכלים על האדם הזה וחושבים שאנחנו מקשיבים לו, אבל מה שמתנגן לנו בראש זה אנחנו ואנחנו ומה שחווינו ומה שחשבנו ואיך שנענה ואיך שננחם ומה שיקרה עוד מעט. וככה לא מתנהג כלי קיבולת. ככה לא מקשיבים.

"לא מקשיבים לאדם. עצוב מאוד."

זה לא כי לא אכפת לנו, כמו שחושב אפרים קישון. פשוט התרגלנו לראות בכל מקום את עצמינו. אנחנו צופים בסרטים ומשליכים אותם על עצמינו, מאזינים לשירים ומחברים אותם לחיינו, ספרים ונופים ומילים, אנחנו משתדלים לקרוא את המציאות לעומקה. להבין את מה שהיא מנסה להראות לנו, את מה שאנחנו יכולים ללמוד. המודעות הזאת חשובה, ולא הייתי רוצה שנזנח אותה. ככה אנחנו גדלים. אבל הנה, כאן עובר הקו. כשאדם מדבר, צריך להקשיב. זו מיומנות שלומדים ויוצרים ומשקים ומטפחים, הקשבה פעילה. אמיתית. לאפשר לאדם שמולך לשפוך את עצמו לתוך הכלי, ושהוא ישמע את צליל הפכפוך ולא יותר. לחיות בתוך השקט, לאפשר אותו, לא למלא אותו ברעשים ובתזוזות.

זה לא יקרה ביום אחד, וזה גם לא יחליף את דרך ההתקשרות הרגילה שלי באופן גורף. אני עדיין אהנהן ואחייך כשאני מדברת איתכם. אבל אני מקווה גם, מידי פעם, להקשיב באמת.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “אליש: לא מקשיבים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s