אליש: תתארו לכם

יום אחד הוא הופיע בקמפוס. חשבנו שהוא משוגע. הוא עבר מכיתה לכיתה, פרץ פנימה מתנשם, וקרא- "אתם באמת לא זוכרים? אין כאן אף אחד שזוכר? נו, אנחנו היינו שם ביחד! הכול היה כל-כך טוב! לא יכול להיות, לא יכול להיות שאני היחיד שזוכר. אליש, את לא זוכרת? את כל-כך שמחת, לא הפסקת לחייך ולומר שאת מאושרת."

"את היית האושר בעצמו"
"את היית האושר בעצמו"

החברות שישבתי איתן חצצו ביני ובין המשוגע, הגנו עליי, וראיתי את התסכול בעיניים שלו. הוא עבר למישהו אחר. "אתה, אתה בטח זוכר. היינו יושבים ביחד בדשא ופשוט צוחקים על העולם מרוב שהיה לנו טוב. ואת, אותך הייתי רואה לפעמים בקמפוס ומרגיש איך מתרחב לי הלב. כולנו היינו מאושרים, אבל את? את היית האושר בעצמו. כל כולך אושר. את רוצה להגיד לי שאת באמת לא זוכרת? זה לא יכול להיות!" בשלב הזה מישהו היה תופס את המשוגע בשתי זרועות וגורר אותו החוצה, אבל המשוגע לא ויתר. יש הרבה כיתות בקמפוס, והרבה סטודנטים לעבור ביניהם, עד שימצא עוד מישהו שזוכר.

הוא הפך להיות שיחת היום בקרב הסטודנטים. יצרו עליו ממים, צילמו אותו ושלחו בווטסאפ, הוא הפך לבדיחה הפרטית של הקמפוס. אבל אותי הוא סקרן. כששמעתי שמתארגנת קבוצה קטנה שתשב איתו על קפה, ביררתי את הפרטים והתייצבתי בדשא הקטן בשעה הנקובה.

"אתם באמת לא זוכרים, הא?" הוא שאל אותנו בטון הכי מריר ששמעתי. "טוב, אני מניח שמה שנעשה, נעשה. כנראה שזה העתיד שצפוי גם לי, בעוד כמה ימים. גם אני אשכח את כל מה שהיה, ואאבד את הזיכרונות האלו לנצח. לפחות יהיה מי שידע, אחרי שאני כבר אשכח." הוא הסתכל לנו עמוק בעיניים, וסיפר.

"זה היה ניסוי של המחלקות לכימיה ולפסיכולוגיה. שני דוקטורנטים, מופרעים אמיתיים, קמו בוקר אחד על הצד היצירתי של המיטה. התוצאה הייתה סם אושר. אני לא אלאה אתכם בפרטים ובשאלות המוסריות, אבל זה עבד. הם ניסו אותו על קבוצה די גדולה של סטודנטים, ולא היו צריכים לעשות יותר מזה. ההשפעה מדבקת באופן מיידי, ברמת הכימיקלים במוח. זה לא שהייתה פה אווירה טובה וחבר'ה נכנסו לזה, זה היה אמיתי. כולם, כולכם- כולכם הייתם מאושרים."

"מה שהם לא סיפרו לנו, לאף אחד מאיתנו, הוא שההשפעה מוגבלת. לפני שלושה ימים, אחרי חצי שנה של אושר שלעולם לא תזכרו, ההשפעה פגה והזיכרונות נמחקו. אני לא יודע למה אני נשארתי אחרון, אולי נדבקתי ממש חזק. אני יודע שזה בדרך, שיום אחד אקום בבוקר כמוכם. למען האמת, האושר שלי די נדפק מכל הסיפור הזה, אבל אני עדיין לא זרוק בדיכאון כמוכם. זה מטריף, לראות אתכם ככה. לא יודעים מה היה לכם לפני שבוע, לא יודעים כמה טוב, באמת טוב, זה היה."

*

תשעה באב, יותר מכל צום אחר, הוא יום של דמיון מודרך. מושיבים אותנו בבית הכנסת, על הרצפה, ומתחילה סימולציה של אבל. הגב כואב, כולם נראים רע. הצליל העצוב והמיוחד של איכה מסתלסל באויר, מזכיר לך איפה היית בשנה שעברה ולפני שנתיים. המנגינה נכנסת לתוכך פנימה, חודרת את חדרי הלב וצובעת אותם בסגול כהה. אתה עדיין לא רעב, אבל מחר הולך להיות סיוט. וכולם מבואסים.
באמצע הכול, יש בתוכך איזה ילד כאפות קטן ולגיטימי, ששואל באיזה קטע? בחייאת, אנחנו לא באמת אבלים. יש כאן תפאורה יפה של אבל, תפאורה יפה של געגוע, אבל כולנו יודעים שזה לא באמת. לך תתגעגע לבית המקדש כשזו מציאות שמעולם לא הכרת. שאתה לא מסוגל לתאר.

והנה, איכשהו בתזמון מדוייק, הקיץ למדנו עוד קצת על כוח הדמיון. חודש שלם שאנחנו מתאבלים על אנשים שלא הכרנו, על חתונות שלא הוזמנו אליהן ושכבר לא תהיינה, על אהבות שעלו לשמיים. למדנו לדמיין את הכאב הזה, ובאמת לחיות אותו. לחיות אותו עד לנקודה שבה נקום ונצא מהבית ונגיע באלפים לחמישה לוויות שהתקיימו אתמול בו זמנית. למדנו להתגעגע לאנשים שמעולם לא הכרנו. התבוננו לרוע הזה בעיניים, עקבנו אחריו, הכנסנו אות פנימה, ואיכשהו הצלחנו להמשיך לחיות.
זה היה חודש של עוצמה, מנקודת הראות שלי. הרבה זמן לא קברנו בנים רבים כל-כך, במודעות רבה כל-כך, עם התגייסות רבה כל-כך ובעוצמה כמו שהרגשנו החודש. זו תעלומה מסוימת.

לוויית הדר גולדין הי"ד. למדנו לדמיין.  (צילום: עקיבא לם)
לוויית הדר גולדין הי"ד. למדנו לדמיין.
(צילום: עקיבא לם)

 

אני לא יודעת מה היה כאן לפני החורבן, אני בספק שכולם היו מאושרים כל היום. זה נשמע לא אופייני לעם שלנו, אחרי הכול. אני בטוחה שהיו קשיים, תמיד יש, ותמיד יהיו. במגזין מוצש השבוע, ניסו עשרה סופרים לתאר את ימי המשיח כפי שהם רואים אותם, והתוצאה הייתה מלנכולית משהו. יאיר אגמון היטיב לתאר את התחושה שעלתה מהפרויקט:

"בכל מיני מקומות אחרים, היו כל מיני אנשים אחרים. עם פצעי בגרות במצח ולבן של אבנית בקומקום ודלקות בברכיים ואיומי פיטורין ומשכנתאות צפופות ועמדות שמירה וחיתולים במבצע ברמי לוי ושערות באוזניים ואקסיות ששומרות על קשר ומשברי אמונה והורים מאוכזבים וימי זיכרון לשואה ולגבורה ומיגרנות קשות וטיפולי פוריות ונמלים בכלי של הסוכר וריבים קטנוניים על גובה התשלום לוועד הבית ושעמום עמוק ושפיצי שהלך וגדל, הלך וגדל. למרות שמשיח."

אני יודעת שכולנו בני אדם, והעולם הזה הוא עולם. אבל משהו היה כאן שונה לפני החורבן, משהו היה טוב יותר. אולי היינו רק קצת יותר מאושרים, קצת יותר שלווים, קצת יותר מחוברים. אולי ראינו קצת יותר טוב את החלומות שלנו, אולי הדרכים היו מסומנות יותר, אולי היה יותר מקום. אולי שרנו יותר, אולי הסתכלנו בעיניים, אולי הרגשנו יותר. אולי הצלחנו לגעת איפה שכואב, אולי הצלחנו להזדקף.

אני לא יודעת בדיוק מה היה, ואני לא יודעת בדיוק למה להתגעגע, אבל היום הדמיון שלי כבר קצת יותר מפותח. ואם נוכל לדמיין את זה, נוכל להתגעגע, ואולי יום אחד נהיה ראויים להיגאל.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אליש: תתארו לכם

  1. אריה

    ההתחלה מזכירה במעט את "עולם חדש מופלא".
    אני לא מבין למה תשעה באב הוא "סימולציה".
    הוא הביטוי הכי מוחשי שאנחנו יכולים לתת לחוסר הזה, וכדי להגיע לחוסר נפשי – אנחנו משתמשים באמצעים פיזיים.

    1. אריה,
      איך שאני רואה את הדברים, להשתמש באמצעים פיזיים כדי להגיע לחוסר נפשי זו בעצם סימולציה. ככלל אין בזה פסול, ואנחנו עושים את זה הרבה. התחושות שתיארתי והקונוטציה המעט שלילית שנוצרה, הן תוצאה של הפער בין הסימולציה ובין המצב הנפשי של מי שלא מצליחה להתחבר בדרך-כלל.
      בכל אופן, תודה רבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s