קצת על הרבה – מוצ"ש שלח

החטופים
החטופים

מדי פעם בפעם אני מקבל הודעה, או בקשה. "היי, אתה יכול לעזור לי?", הם יגידו. "אני רוצה להתחיל לכתוב". לקח לי הרבה זמן להבין למה פונים אליי, מה אני עשיתי שגורם להם לפנות דווקא אליי. לעיתים הייתי חש תחרות, כאילו הכניסה של אלו מאיימת על המעמד שלי ככותב. ככל שהזמן עבר, הבנתי שהכתיבה היא משהו שיש לכל אחד שרוצה במידה מסוימת, אך עדיין יש משהו שונה בין כל כותב וכותב. אותו דבר שונה הוא המקום ממנו האדם כותב. יש שיכתבו כי הם רוצים הכרה, יש שמחפשים דרך להתבטא. הרב קוק, כך למדתי השבוע, התבטא בנוגע לכתיבה כך: "הנני כותב לא מפני שיש לי כח לכתוב אלא מפני שכבר אין בי כח לידום".

 

קצת על החטיפה | קצת על הסיפוח | קצת על ריבלין | קצת על נרג | קצת על הטוב | קצת על החולי | קצת על שלח

קצת על החטיפה

בזמן שורות אלו, לא ברור עדיין מה קרה. מה שכן פורסם הוא ששלושה נערים נעדרים מאז ליל חמישי, בדרכם מגוש עציון דרומה, כאשר איכון הפלאפון שלהם מדווח על קרית ארבע. בעקבות המקרה, יצאו הרבה שמועות והודעות שווא ב'וואטסאפ', מה שכמובן מעורר בהלה – כי כולם מצד אחד רוצים לדעת בראש ובראשונה שהכל בסדר, ולדעת פשוט מה קורה, ויש אנשים חולי נפש שמנצלים את המצב על מנת להכניס את כולנו ללחץ נוסף ומיותר. אותם חולי נפש כנראה לא מודעים לזיכרון הקולקטיבי שלנו, שרווי פיגועים ואירועי חטיפה שונים ומשונים.

החטופים
החטופים

מה שכן, על פי הנראה, צה"ל עושה הכל על מנת להשיב את האובדים. לפני שבוע כתבתי כאן על התרפסות ישראל בעסקת שליט וכיצד היא הובילה לרפיסות האמריקנית בעסקת בו ברגדל(וכמה טיפש אובמה שהודיע כי ינהג כך גם במקרים עתידיים), אז טוב לראות שהרפיסות נגמרה. את הטרור צריך להכריע.

ואחרי השבת אני רואה שנפתח קמפיין וירטואלי להשבת הבנים, עם התיוג: bringbackourboys. אני מבין את הרצון לעזור, את התקווה לשינוי, את תחושת השייכות אל הצרה – אחים הם, נערים הם, אחינו הם, נערינו הם, בנינו הם. אך לא כן הדבר, מדובר בחוסר אחריות מוחלטת. בהנחה שיש מי שמחזיק את הנערים אצלו, בחיים, הוא ככל הנראה ידרוש כופר. לשם מכוונים הערבים שמתייגים את אותם מילים בדיוק – האסירים הבטחוניים שנמצאים בכלא הישראלי. המחיר ישולם בריבית דריבית, מה שאומר שעידוד קמפיין שכזה אינו אלא הגברת הטרור.

 

קצת על הסיפוח

החזית למען רעיון הסיפוח תפס בעת האחרונה פן מיתי. מאז מותו של אורי אליצור הפכו חברי מקור ראשון/NRG לתומכים נלהבים של הרעיון. מדי פעם בפעם מתפרסם מאמר הקורא בכיוון הזה, ומדובר בדבר מאוד חשוב, כיוון שציבור המתנחלים הוא היחיד שיכול להוביל תפיסה אחראית ודמוקרטית בנושא הזה. אך יש בעיה אחת שכולם מתעלמים ממנה. מדינת ישראל היא לא מקום שפשוט לחיות בו.

אורי אליצור. הולכים בדרכו
אורי אליצור. הולכים בדרכו

אני בן 24. יום אחד תהיה מישהי שתרצה להיות גברת לם. היא תהיה יפה וטובה אליי ותוציא ממני את המיטב. אני ארצה שיהיה לנו בית משלנו. וגם היא. לא נהיה שונים מאף אחד, כי כולם רוצים קורת גג מעל לראשם. אני מביט קדימה אל עבר העתיד ורואה רק שכירות באופק. המשכורות לא גבוהות במיוחד, העלויות כן. בין אם זו ההקפאה שצמצמה את ההיצע בהתנחלויות והעלתה את הביקוש בתוך הקו הירוק שגבוה גם ככה. מנהל מקרקעי ישראל חולש על 93% מהקרקעות, ופועל לאט לאט על מנת לשחרר אותן, אם בכלל. השיקול פשוט – ככל שההיצע פוחת, הביקוש עולה ובעקבותיו גם המחיר וההכנסות.

סך כל העובדות הקטנות האלו יוצא שאני, צעיר ישראלי, לא רואה אפשרות ריאלית לקנות בית מתישהו. מדברים על כך שמחירי דירות בשווי חצי מיליון שקלים הם זולים, ואני מביט בחשבון הבנק שלי ומבין שעל מנת להשיג את ההון הראשוני למשכנתא(מאות אלפי שקלים) הוא חלום באספמיה. זה פשוט לא הולך לקרות. זה מבחינתי מצב נתון.

כמובן זה לא רק שוק הדירות. אלו המועצות המיוחדות, המחירים המפוקחים(תמיד למעלה), הבירוקרטיה שתוקעת עסקים קטנים, וועדי העובדים שחולשים על המשק ומשתקים אותו לפי רצונם, אלו אותם אוליגרכים ששולטים במשק בלי לתת אפשרות אמיתית לתחרות שתיצור משהו טוב עבור האזרח.

איך כל זה קשור לסיפוח?

באירופה האנטישמיות גואה. בצרפת הרי יש הפגנות ומצעדים בהם קוראים ליהודים לעזוב, בהולנד הצהיר איש בכיר כי מוטב ליהודים לעזוב וכך בעוד מקומות. אך רבים מאותם יהודים בוחרים באמריקה. אמריקה אטרקטיבית ליהודים, משום שהיא מספקת אפשרות לעשות כסף. כמובן, יש ישראלים שיורדים מהארץ – אל אירופה, אל אמריקה, וזאת משום שעם כל האידיאולוגיה והציונות, אי אפשר לחיות על ערכים, אלא רק על כסף, על ייצור, על מזון. כשהמיסוי גדול, כשאין תחרות לייצר, כשהמזון יקר, הכל הופך להיות קשה יותר. אז מחפשים את הדרך הקלה. החוצה.

את הדליפה הזאת החוצה, את ההאטה בכניסה דרך עליות, אפשר לשנות. הציונות יכולה להיות תנועה משגשגת. אינדיבידואלים יהודים עשו ועושים זאת כל העת, בכל רחבי העולם. הם מייצרים כסף, משתמשים בהזדמנויות שהמציאות נותנת להם, ומקיימים אורח חיים עמיד בהחלט, אך פה זה מורכב יותר. אם מישהו רוצה לספח משהו, הוא צריך להתחיל דווקא מהזירה החברתית ולהפוך את ישראל ממדינת היהודים למגנט היהודים.

רעיון הסיפוח –  גדול, מכיל, נוטל אחריות על הפלסטינים ככל שיהיה –  חייב לקחת צעד אחד קדימה ולהיות חלק מפתרון כולל של בעיות המדינה, לא רק ברמה הבטחונית, לא רק ברמה המוסרית, אלא גם ברמה החברתית והכלכלית.

קצת על ריבלין

ההתנתקות הייתה מאבק אידיאולוגי חריף בין הימין לשמאל, אך כמו כל ויכוח סוער שבו כל צד מרגיש שהלך קצת רחוק מדי, מגיעה פשרנות משתקת. "התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן", הגדיר מאיר שטרית את הייחוד של מפלגת קדימה, מעט אחרי שקמה. "יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד", הוא אמר. לרגע מסוים, אחרי הסבב הראשון של סבב הקולות, נראה היה כי כנסת "הפוליטיקה החדשה" איבדה כל קשר לערכים שבשמה היא קיימת.

הפרשנים הפוליטיים מדברים על מאבק שמתחולל בתוך הליכוד, כאילו גדעון סער חותר תחת כסאו של נתניהו, אבל אם בזה מתעסקים במפלגת השלטון – זו רק ההוכחה שהימין לא יודע לשלוט. אך על אף כל הצרות, הסכסוכים והמריבות(לכאורה) בין משפחת ריבלין ובין משפחת נתניהו, בחירתו של ריבלין לנשיא היא מהפך. כי מאז המהפך המפורסם בהובלת מנחם בגין, לא הצליח הליכוד כמפלגת שלטון להעמיד נשיא משלו. והנה, בשלומיאליות, תוך כדי ניסיון לבטל את המוסד, תוך כדי התעמרות אישית, הצליח הליכוד להכניס נציג אל בית הנשיא.

ריבלין והתקשורת. רגע היסטורי
ריבלין והתקשורת. רגע היסטורי

תגידו מה שתרצו על הפילוג בליכוד, על כך שסער את כ"ץ הראו לנתניהו שיש להם כח יותר גדול, תאמרו ששרה נתניהו שוב משפיעה על בעלה לרעה, תגידו אפילו שבנט עקף הפעם את נתניהו בסיבוב. קל לומר את כל הדברים האלו, לא משום שהם נכונים, אלא משום שהם מנסים להסיט את המבט הרחק מהמקום האמיתי שאיבד את הדרך מזמן – מהשמאל.

מה הקשר בין ביתו של איתן לבני ובנו של חיים הרצוג? איך מוצאים את עצמם יחד היריבים המרים עמיר פרץ ואיתן כבל באותה סירה? מה גורם לכך שראשת מפלגה 'ליברלית' כמו גלאון, תומכת במי שמציע את חוק המאגר הביומטרי? האם זוהי באמת התמיכה של ריבלין ברעיון המדינה האחת מהירדן לים? או תמיכתו ללא סייג של שטרית ברעיון שתי המדינות? ממתי בכלל הדעה המדינית של אדם הפכה להיות המרכיב היחיד שקובע?

לא לשווא מול ריבלין התמודדו חמישה(כולל פואד) אנשי שמאל. כנגד חמישה אלמנטים דיבר השמאל: לפואד יש את הניסיון, איציק שימשה כיושבת ראש הכנסת, שטרית נחשב לעממי, שכטמן הביא הדר משלו למדינה ודורנר מייצגת את השמירה על שלטון החוק. עד כדי כך התאמץ מחנה השלום כדי שלא ייכנס הצלם, ריבלין, בהיכל הנשיאות.

עבור השמאל, זה מה שקובע. "אנחנו לא רוצים נשיא שידבר בעד ארץ ישראל השלמה", אמרה גלאון, וזיהתה את הבעיה. לנשיא יש כל מיני פריבילגיות לומר את מה שהוא מאמין בו והוא יקבל במה נרחבת לכך. אך כיוון שריבלין ימני, יש לבטלו. הוא אינו ראוי לדיון שווה – הדעה שלו בכללותה אינה לגיטימית בעיני השמאל. ריבלין היה כל כך לא לגיטימי, שעל אף כל השלדים בארונות המתמודדים הם עדיין התנגדו לו. האופן בו התאחדו אנשי השמאל (לקראת סבב ההצבעה השני) סביב אדם שארון השלדים שלו הוא תיבת פנדורה בפני עצמה מוכיחה כי הם הבינו את המשמעות האמיתית של המאבק הזה. חילופי אליטות.

לכן אי אפשר שלא לתהות כיצד התאמץ כל כך נתניהו, המייחס לעצמו ראייה היסטורית רחבה, למנוע מריבלין להיכנס אל בית הנשיא. המהפך הזה, של הכנסת איש המחנה הלאומי, איש הליכוד, אל תוך מוסד שיש בו תחושה של נצח בפוליטיקה הישראלית(חצי מהבדיחות על נצחיותו של פרס נובעות מכך שהוא בתפקיד כבר שבע שנים) הוא עצום. במקום לנסות ולוודא שהוא יקרה, ניסה נתניהו למנוע אותו. איזה פספוס.

 

קצת על אנטי-פרגמטיזם

מדי פעם בפעם אני מקבל הודעה, או בקשה. "היי, אתה יכול לעזור לי?", הם יגידו. "אני רוצה להתחיל לכתוב". לקח לי הרבה זמן להבין למה פונים אליי, מה אני עשיתי שגורם להם לפנות דווקא אליי. לעיתים הייתי חש תחרות, כאילו הכניסה של אלו מאיימת על המעמד שלי ככותב. ככל שהזמן עבר, הבנתי שהכתיבה היא משהו שיש לכל אחד שרוצה במידה מסוימת, אך עדיין יש משהו שונה בין כל כותב וכותב. אותו דבר שונה הוא המקום ממנו האדם כותב. יש שיכתבו כי הם רוצים הכרה, יש שמחפשים דרך להתבטא. הרב קוק, כך למדתי השבוע, התבטא בנוגע לכתיבה כך: "הנני כותב לא מפני שיש לי כח לכתוב אלא מפני שכבר אין בי כח לידום".

אז למה אני כותב? ובכן, זה התחיל מתוך רצון לבטא את הרגשות הכמוסים שלי ביני ובין עצמי. אחרי כן, זה החל בהבנה שכתיבה היא חלק ממני, שיש לי כישרון מסוים לצרף מילים, משפטים ופסקאות לסך כולל של טקסט. לצד זה, הבנתי שהעיתון האיכותי בישראל הוא מעריב הכושל. בעיניי, האיזון האמיתי, הדעות האיכותיות שלו לצד המתינות שבו וההתייחסות לעובדות בחרדת קודש בקרב כותביו ודעתניו הפכו אותו בעיניי לחלום, שיום אחד אהיה חלק מזה בעצמי. מעריב של בן-צבי היה מצוין, אך למרבה הצער- כלכלית הוא קרס. מעריב התפצל לשניים. מעריב סופהשבוע, שהדעות המובעות בו קיצוניות ומתלהמות(בעיניי) ול-NRG, שהפך להיות האתר של מקור ראשון.

הכתיבה בשבילי היא ההזדמנות שלי להשמיע את הקול שלי לעולם – ולוודא שהוא יישמע. אם לא אעשה זאת על הצד הטוב ביותר, הקול שלי לא יישמע. לא יתייחסו אל מה שאני אומר. לכן כל מילה נחשבת, כל מילה נבחנת – או לפחות צריכה להיבחן. לפעמים כתבתי פה דברים חושפניים, שהיו נהירים וברורים רק למי שחווה אותם לצידי, אך בעיני שאר העולם הם היו רק משהו שניתן להזדהות איתו. לפעמים חשבתי שהצלחתי להעביר את המסר כפי שרציתי, ולפעמים לא. אך זה המקום שלי, זו במה שמתאימה לי, ממנה אני גדל כל העת. ומעכשיו, כל יום ראשון אי"ה, נרג זו הבמה שלי.

איזה כיף זה להגשים חלום.

 

קצת על הטוב

בכל כמה זמן, אנו עומדים בפני צומת. ובצומת הזו יש לפנינו טוב ויש רע. ולעיתים, מה שנראה טוב הוא רע, ומה שנראה רע, הוא טוב. כשאנחנו מגיעים יותר מדי פעמים לצומת מבלבל, אנו חשים כאילו אנחנו בתורת המשחקים. האם באמת זה טוב, או רק נראה כך. האם זה רע, או רק נראה כך. בסופו של דבר, אין לנו אלא לסמוך על האינסטינקטים שלנו. תחושות בטן, הנחות פנימיות של מהו הדבר הנכון לעשות.

ישנו סיפור אינדיאני שמדבר על נער שחלם לשחות בתוך נהר המיסיסיפי, שעבור הישראלים קשה להבין למה זה נקרא נהר ולא ים. בכל אופן, אותו נער רצה להיכנס אל הנהר, אז הוא נכנס אל תוך המים. כבר הזהירו אותו שהנהר הזה מסוכן, שהוא סוחף, שהוא יכול להתרסק. אבל הוא לא נזהר, והוא לא נשמר. הוא רוצה יותר. בהתחלה הנהר דוחק אותו החוצה, כאילו ממש פולט. אך הוא לא מוותר, וחוזר וצולל אל המים.

נהר המיסיסיפי
נהר המיסיסיפי

בהתחלה הוא מצליח להתחבר אל הזרם, חזק כמוהו, ושולט בעניינים. ככל שהוא מתקרב אל המפל, הוא מבין שההתרסקות בדרך. צדק מי שאמר 'אתה תיפגע', צדק גם מי שהזהיר 'אתה תאבד שליטה', צדק גם מי שקרא 'זה גדול מדי'. כולם צדקו, וגם הוא, בזמן ששחה – ראה את זה בדרך. הוא היה מולו, והוא יכול היה לחמוק ממנו, וליפול עם המפל. מאדם, הוא הפך לגל, והסלע – שובר גלים. הוא התרסק כפי שלא התרסק מעולם. אך גם כשהתנגש בסלע, ונסחף אחר כך בכאב גדול אל תחתית המפל, אמר לעצמו: "אני בחרתי, אני בחרתי".

 

קצת על החולי

פעם בכמה זמן, העולם שולח אליך מסר. יש פעמים שזה מגיע באמצעות גלים, לפעמים על ידי מלאכים. לפעמים זה אומר שהעולם דורש ממך לקרוא איזה ספר, לראות איזה סרט, או לעבור איזו חוויה שממנה תצמח בצורה חדשה. לפעמים זה אומר שאדם שאתה זקוק לו לא יהיה שם בשבילך. ולפעמים, פעם בכמה זמן, זה הגוף שלך – עם מסר משלו.  והמסר? שחרר, אחי, שחרר. תנוח קצת. תדאג גם לעצמך, לא רק לכל העולם.

 

קצת על שלח-לך

אומרים שנטיית המציאות לשקף, או לחזור על העבר. אם כן, מי הם אותם מוציאי דיבת הארץ כיום? כאן ניתן למצוא את ההבדל המהותי בין תפיסת העולם החרדי לתפיסת הלאומית הציונות הדתית, וגם הבדלים משמעותיים בין גורמים אנטי ציוניים וניאו ציוניים. את חטא העם מסבירים לא רק בכך שבחר לא לעלות לארץ. הרי לא היה זה רק הפחד שגרם להם להעדיף את המדבר על פני ארץ זבת חלב ודבש, ואולי לא רק חוסר באמונה.  הרי במדבר היה להם באופן מפתיע הכל – עצמאות מוחלטת, תורת ה' בצורתה הישירה ביותר, אוכל, ואחדות. לא היה צורך לעבוד כלל. לעומת זאת, כשאתה מנהל מדינה, אתה צריך לבטל את תורתך, ולעסוק בכלכלה, בטחון וכו'. ככה יש ירידה ברמה האמונית של הכלל. ובזה נעוץ השורש לתפיסה החרדית (יש להזכיר גם כי עצם היותה של המדינה ומייסדיה שאינם אנשי רוח של ממש-לא רוח תורנית בכל אופן, משפיע מאד). הציונות הדתית לעומת זאת, רואה את ישוב הארץ כערך עליון. לטוב ולרע. איני מוציא כאן לעז או לעג על החרדים. על הציונות הדתית יש לי לא מעט ביקורת.

אלו ואלו דברי אלוקים חיים. דאגת הציבור החרדי היא לצביון התורני של המדינה. הציבור הלאומי מדגיש את הארץ כאידיאל. ומהו תפקידו של הציבור ה'חילוני'? מוטב קודם לבטל את הביטוי הזה. חול הוא ההפך מקודש. הם יהודים. וודאי שהם קודש. זהו אולי ציבור שאינו מקפיד על מצוות, אבל חול? לא. בכל אופן הציבור הזה- מטרתו היא העם. זהו תפקידו. לדאוג לרווחת העם ולאחדותו.

מגמת האנטישמיות המודרנית כבר אינה נאציזם, פשיזם או קומוניזם. היא מגמה שכל קיומה הוא למען שלילת זכות קיומה של ישראל. לא רק כמדינה כובשת, אלא כבית לאומי לעם היהודי. השימוש הציני בשיח הזכויות יוצר כאן רעה הת אסון למדינה. ישראל הפכה לאחת משלושת המדינות הכי לא פופלריות בדעת הקהל העולמית(ע"פ סקרי דעת קהל בבריטניה)- לצד איראן וצפון קוריאה. הייתי רוצה לומר שכך זו אנטישמיות, וכל הגויים שונאים אותנו וכו וכו'. זה לא נכון. זה מזמן לא נכון. יש אנשים שאוהבים מאד את ישראל, ורואים בה את מה שהיא באמת – שורש העולם. מי באמת יוצר את השנאה לישראל? אנחנו. אחינו. בשר מבשרנו. אנשים, ישראליים, יהודים,  שהולכים ברחבי העולם וקוראים שמד על ישראל. טעות היא לומר כי אלו שמאלנים. כן, הם גדלו על ברכי חינוך השמאל. בוודאי. אך הם חרגו ממנו. יש דבר כזה שמאל ציוני.

חשוב לומר זאת. רצונם להקים מדינה שכנה היא לדעתם טובה לישראל. טעות קשה מזו אין לדעתי אבל ברור לי שרצונם הוא להיטיב עם ישראל. לעומתם, הפוסט ציוניים, הם הולכים ודורשים מהעולם להטיף לישראל מוסר. מוסר שלא נדרש מאף אחד, כי מה לעשות, אחרי הכל- אנחנו מדינת היהודים.

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “קצת על הרבה – מוצ"ש שלח

  1. אורי מילשטיין

    זאב ז'בוטינסקי לא היה אף פעם בקיטבג של מאיר שיטרית. אשר לאחרים, שהוא לכאורה היה אצלם, או מצער אצל הוריהם, הם לא הבינו אותו. מבחינה זאת, היה אצלם מישהו מדומיין שהם כינו אותו "ז'בוטינסקי"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s