קצת על פסח – פוסט חג מיוחד

מצוות ערב הפסח היא ביעור חמץ. רבים הפרשנים שקושרים בין חמץ ותכונות רעות שעלינו להשתחרר מהן לקראת הפסח, כך שגם אם לא מדובר בימי חשבון הנפש של חגי תשרי, הניקיון והזיכוך הם חלק מהיציאה אל החירות. החירות אינה חופש ואינה רק שחרור.  היא טומנת בתוכה אחריות גדולה, ולא לשווא בלשון העברית יש דמיון בין אחריות, בחירה וחרות.

קצת על חמץ | קצת על ההגדה(מארח)

קצת על חמץ

ביעור החמץ נעשה לאחר טיהור הבית עד כדי כך שיש שתוהים מה החידוש בניקיונות פסח, למה דווקא בחג הזה אנחנו אובססיביים לכל פינה ולכל גרגיר אבק, משל היה חמץ. ובכן, אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני כן יודע שכשמנקים באמת את הכל, אנחנו מצליחים להגיע לאותם פינות חשוכות שאנחנו משאירים מבולגנות במהלך השנה. רכז התיכון שלי פעם אמר לי שכדי לדעת את מצבו של התלמיד הוא אינו זקוק לדבר מלבד מבט קל בארון שלו. תלמיד שהארון שלו מבולגן, כך מצבו הלימודי ואולי מעבר לכך. מי שמסודר – מסודר. מי שארונו ריק, כך השקעתו בלימודים.

אז אתה עובר פינה פינה, חלונות, פאנלים, ארונות ספרים. אבק שהצתבר לצד ערימות של דברים שלא עשית איתם דבר, וספרים שלא נגעת בהם הרבה זמן ואולי הם בכלל לא שלך. "באמת כדאי שאתקשר אליו, לא דיברנו כבר כמה חודשים", אתה חושב לעצמך. ואולי הותרת את הספר אצלך כדי שתהיה לך מזכרת, כי פחדת שהקשר יתנתק כפי שקצת קרה. ובושם שקיבלת למתנת יום הולדת מזמן מזמן, עם ריח שמזכיר תקופות אחרות. והסיכומים של המבחנים משנה שעברה אז אתה מסדר את הבגדים שכבר לא מתאימים לך, ובמדי העבודה שאתה כבר לא עובד בה ואומר לעצמך שבאמת התפתחת, ובאמת עברת מסגרת. אתה נושם עמוק ומביט בחדר שחזר להיות מסודר, אבל בעיקר חזר להיות שלך.

ההבדל בין חופש וחירות הוא לא רק הבדל סמנטי. מספיק להביט במילים שלהן שורש משותף כדי להבחין בשוני העצום בין השתיים. התחושה שיש לאדם בזמן שהוא מחפש דבר מה שאבד לו יכולה לגרום לו לאבד את דעתו. בחור בשם גלעד אמר פעם(זה כל מה שאני זוכר לגביו) שכשאדם מאבד משהו, הוא מתחיל להיזכר בכל מה שאיבד אי פעם. אצלי זה תמיד היה כך, כי תמיד כשאני מאבד משהו זה בא בגלים.

תארו לכם את תחושת האבדון שחשים אלו שמאבדים את זהותם, וטסים אי שם אל המזרח כדי למצוא אותה. הם ישובו משם רגועים, כי שם היו חופשיים באמת. בלי אחריות ממשית מלבד ליום הבא, בלי מסגרת ובלי שום מחויבות. רק הם לעצמם. יש בזה משהו נהדר, כי תפיסת המציאות משתנה כששבים משם, אל המסגרת המקובעת הזאת. ידידה שלי מהלימודים טסה דווקא לברלין, שם קסמה לה האפשרות להיאבד בבליל של זהויות. יותר מבתל אביב אפילו. היא התלוננה שכאן תמיד צריך לבחור צד. או שאתה דתי, או שאתה חילוני, או שאתה ימין או שאתה שמאל, או שאתה בעד או שאתה נגד. אתה נמצא במלחמה תמידית על הגדרת עצמך ועל קידום מה שחשוב לך. שם אתה חופשי מכל אלו.

הרצון להשתחרר מכל מחויבות הוא רצון מוכר וידוע, אבל איכשהו, בלי כל האחריות הזו אין טעם ממשי ליציאת מצרים – גם לא לפני 3266 שנה. תמצית הגדרת זהות כלשהי, היא הצורך לשמר אותה יום אחרי יום, שנה אחר שנה. חופש לא יכול לבוא בלי השלכות. מה שנבחר לבער, נצטרך להבין שלא יהיה ביום שאחרי. את מה שנבחר לנקות ולקחת איתנו שנה נוספת, נצטרך לטפח כדי שלא יהפוך לזר. את הגרסה החדשה, המזוככת והנקייה שלנו, אם ברצוננו לשמר, עלינו לתחזק. וזה בעצם הקסם של מעגל השנה היהודי. אתה לא עובר יותר מדי זמן בלי שהשנה תשאל אותך איפה אתה ואיפה היהדות שלך.

 

קצת על ההגדה

מחבר:שמואל פאוסט

בתוך שלל מרכיבי ההגדה נכלל מעשה חכמים אחד. התחקות אחר גיבוריו עשויה לסייע לפענח את סודו ואת המסר האופטימי שהוא מבקש לשדר לאבותינו ולנו
יפה נתכנה הקובץ לליל פסח בשם "הגדה". ראשית, כמובן, מפני שהוא תיאור מדויק של הפעולה שלשמה נועד – "והגדת לבנך". ובכך הוא הולך בדרך כל הקבצים היהודיים הגדולים – המקרא הנקרא, המדרש הדורש, המשנה השונה והתלמוד הלומד. כי ביהדות, אחרי הפעולות נמשכים השמות (וטרם דיברנו בהלכה ובפעולה הנקשרת בה). וכן משום שהוא בלול בחומרים חז"ליים שעליהם נקרא השם הכולל הגדה, בהיגויה הארץ־ישראלי, או אגדה, ככינויה הבבלי, המשמש כותרת להיגדים שונים ומגוונים בספרות חכמים שמעבר לדין הנפסק להלכה.

ההגדה של פסח אכן כוללת מבחר אגדי של דרשות פסוקים, הקדמות למדרש, מימרות שונות, משניות עתיקות וטעמי מצוות, וסיפור מעשה אחד, שבו נעסוק:

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: “רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית“.

סיבת שיבוצו של סיפור המעשה המספר על מספרי סיפור יציאת מצרים בפתח ההגדה מובנת. המעשה מופיע מיד לאחר דברי ההקדמה הקובעים: “אֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבונִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יודְעִים אֶת הַתּורָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח“. בא הסיפור ונתן תוקף של “עובדא“ – של מעשה שהיה – למצווה לספר ביציאת מצרים.

למעשה התנאים הזה אין מקור אחר בספרות חז“ל, אלא בהגדה. בתוספתא מסופר מעשה דומה, שפרטיו שונים:

מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בְּבֵית בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין בְּלוֹד, וְהָיוּ עֲסוּקִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח כָּל הַלַּיְלָה, עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר. הִגְבִּיהוּ מִלִּפְנֵיהֶן וְנִעָרוּ וְהָלְכוּ לָהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ (פסחים י, יב).

כאן שמות חכמי יבנה וכאן רבן גמליאל וזקנים, כאן מקום המסיבה הוא בני ברק וכאן בלוד, כאן עוסקים בהגדה וכאן בהלכה, כאן קראו התלמידים וכאן התרנגול.

מדוע עוצב בהגדה דווקא סיפור זה? על חכמים אלה? במיקום גיאוגרפי זה? מה בין העיסוק בהלכות הפסח לסיפור ביציאת מצרים? אנסה להציע תשובות באמצעות הרחבת המבט מן ההגדה של פסח אל האגדה של חכמים.

בוכים והוא מצחק

ההתחקות אחר מפגש של חבורת החכמים מן ההגדה בפורום זהה מוצאת אותם בסיטואציה הבאה:

וכבר היה רבי אליעזר חולה ונכנסו ארבעה זקנים לבקרו, רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. נענה רבי טרפון ואמר: רבי, חביב אתה לישראל מגלגל חמה, שגלגל חמה מאיר בעולם הזה ואתה הארת בעולם הזה ולעולם הבא. נענה רבי יהושע ואמר: רבי, חביב אתה לישראל מיום הגשמים, שגשמים נותנים חיים בעולם הזה ואתה נתתה בעולם הזה ולעולם הבא. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: רבי, חביב אתה לישראל מאב ואם, שאב ואם מביאים את האדם לחיי העולם הזה אבל אתה הבאתנו לעולם הזה ולעולם הבא. נענה ר‘ עקיבא ואמר: רבי, חביבין ייסורין (מכילתא יתרו, מסכתא דבחדש, י).

רבי אליעזר, רבם של בני החבורה, שוכב על ערש דווי, כל החכמים באים לעודד ולנחם בדברי שבח לרב החביב עליהם, מלבד תלמיד אחד, רבי עקיבא, שבפיו אוקסימורון: הייסורים הם החביבים. תגובתו התמוהה של רבי עקיבא, המנוגדת לתגובות כל חבריו, עולה גם מהסיפור המקביל (שגרסה מקבילה לסיפור שבמכילתא מופיעה לצדו בגמרא):

כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן: חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי, שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש – אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה רבי בצער – אני שמח (בבלי, סנהדרין קא ע"א).

שוב רבי עקיבא שונה מכולם. שוב תגובתו מדהימה את סביבתו. בזמן שכולם בוכים על ייסוריו הקשים של רבי אליעזר, הוא צוחק! הוא מצטער כל זמן שהוא רואה שחייו של רבי אליעזר הם דבש והוא שמח לראותו בצערו. אין ספק שהוא רואה את המציאות שונה מכל יתר חבריו.

כדוגמת הסיפור הזה מופיע צמד סיפורים מפורסם בתלמוד הבבלי:

וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודה זרה יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלוהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק. ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק. דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש…", בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים…". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו (מכות כד ע"א־ע"ב).

תפיסת הייסורים והמחלה, הגמול והגאולה, של רבי עקיבא מתחילה להיגלות בפנינו, והיא אחרת ושונה משל חבריו. פרספקטיבת הראייה שלו היא רחבה לאין שיעור, מדלגת מעל הכאן ועכשיו, נוסקת למעוף הציפור ונשלחת הרחק לתוך העתיד. היא מרחיקת ראות. דווקא בעומק החשכה הוא רואה את זריחת האור. בעומק המצוקה והצער הוא חווה את הייעוד, את השכר וגם את היציאה משעבוד. בעומק החורבן הוא מזהה את הגאולה. בעומק הרשע וטוב לו הוא בטוח בצדיק וטוב לו על אחת כמה וכמה. הפרופורציות של רבי עקיבא הן אחרות. העולם הזה הוא כאין וכאפס מול העולם הבא. אהבתו של הבורא לברואיו מתבטאת גם בצרה וגם בישועה ממנה. לכן לא טוב לו לאדם שיאכל את שכר עולמו בחייו. לכן חביבים ייסורים. טוב לו להתייסר כעת ולהיות מזומן לנצח חיי העולם הבא.

אשריך רבי עקיבא

רבי עקיבא, נאה דורש נאה מקיים, לא אמר את דבריו רק נוכח סבלם של אחרים, וגם כאשר התייסר הוא בייסוריו האיומים האחרונים לא הפליג את דעתו מתפיסת עולמו. שתי המסורות על שעת מותו מלמדות שכך. בירושלמי מופיע טופס דומה לסיפורי הצחוק־שאינו־במקום־לכאורה של רבי עקיבא, שראינו בכל הסיפורים לעיל:

רבי עקיבה היה עומד ונידון לפני טונוס רופוס הרשע. הגיע זמן קריאת שמע, התחיל קורא וצוחק. אמר לו: זקן, או מכשף אתה או מבעט בייסורין אתה. אמר לו: תיפח רוחו של אותו האיש. לא מכשף אני ולא מבעט בייסורין אני, אלא כל ימי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר: אימתי יבואו שלושתן לידי, 'ואהבת את ה' א־להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. אהבתיו בכל לבי ואהבתיו בכל ממוני. ובכל נפשי – לא היה בדוק לי, ועכשיו, שהגיע בכל נפשי והגיע זמן קריאת שמע ולא הפלגתי דעתי, לפיכך אני קורא וצוחק (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).

התליין, הרגיל בשעתם האחרונה של נידוניו, אינו מכיר התנהגות אנושית טבעית שאינה מכונסת ביגונה בשעה קשה זו. צחוקו המוזר באוזניו של רבי עקיבא נשמע לו על־טבעי, כצחוקו של מכשף או של מי שמזלזל ואינו מבין את שנגזר עליו. רבי עקיבא מבין, אך רואה מראות אחרים. הוא מקבל את ייסוריו בשמחה, שכן לשיטתו הם חלק אינטגרלי מאהבת הא־ל לבניו ומהוכחת אהבת הבן לא־לוהיו – בכל לבבך, בכל מאודך, וגם בשעה שהוא נוטל את נפשך. קבלת מלכות שמים עליו היא שלמה, בעת צרה או רווחה, בעת אפלה או אורה, בעת שעבוד או גאולה. וכך מדגישה גם המסורת הידועה שבבבלי על סופו של רבי עקיבא:

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן. אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד… אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה?… יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא (ברכות סא ע"ב).

בסיפור זה, שכולו כאבי תופת, יגון וצער – מהו הגורם לרבי עקיבא צער, על מה הוא "מצטער" כל ימיו? לא על כאב הייסורים, אלא להפך – על שלא באו ייסורים אלה לידו עד עתה. כשהוא רואה את רבו בצער – הוא שמח. שמח על המזומן לרבו בעולם הבא. כשבאה ההזדמנות לידיו להתייסר בעצמו – הוא נרגע. המתח שסער בו כל ימיו בא על סיפוקו. הוא מילא את ייעודו והבטיח את עתידו.

רבי עקיבא נגד העולם כולו. תליינו אינו מבין אותו, חבריו אינם מבינים אותו, תלמידיו אינם יורדים לסוף דעתו. אפילו מלאכי השרת רואים בייסורי המיתה עונש ותו לא. הוא לבדו רואה בהם פוטנציאל לשכר. רק הוא מישיר מבט מול המוות (או מכסה עיניו אל מול שכינה בקריאת שמע) בידיעה שזהו הקיום המלא. רק הוא וא־לוהיו, שבת־קולו מכרזת על זימונו לחיי העולם הבא.

אור בקצה החשכה

עם מטען האגדה הזה אני מבקש לשוב אל מעשה ההגדה.

המפגש האגדי של חבורת החכמים הספציפית הזאת הוא תמיד מפגש שכולו עיסוק בתגובתם לעת צרה וצוקה. רבי אליעזר ורבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה מן העבר האחד ורבי עקיבא מן העבר השני. בהזדמנויות הללו רבי עקיבא מלמדם את תורת הגאולה. את החיבה ואת השחוק והשמחה שיש לחוש מלב המאפליה. היכן נפגשים החכמים ממעשה ההגדה בלילה זה מכל הלילות? לא, הפעם לא בלוד ולא ביבנה, בית מדרשם של הזקנים, רבותיו של רבי עקיבא – ר' טרפון ור' אליעזר ור' יהושע. הם נפגשים בבני ברק. מקום מושבו של הצעיר בחבורה – רבי עקיבא. הפעם הם לומדים ממנו. הלימוד הלילה הוא בשיטת רבי עקיבא.

ימי איסורים ומיסים, רדיפות וגזרות עוברים על חכמים. השעה היא קשה. אפשר לשקוע בה, להתבוסס באבל, בחשש מתמיד, לראות איך הדרכים הולכות וסוגרות סביב סביב ללא מוצא. לא בבית מדרשו של רבי עקיבא. עומק המשבר הוא בשורת הלידה. משיח נולד בשעה החשוכה ביותר של הלילה בדיוק. בעת מצוקה מישירים מבט ואז מגביהים אותו ורואים את הישועה הצפויה. "כל אותו הלילה" – כל אותה תקופה חשוכה, אפלה, הנמשלת ללילה, חכמים "מספרים ביציאת מצרים" – עוסקים בסיפור הגאולה. גאולת מצרים וגאולתם הם וגאולה שלעתיד לבוא. מצפים לישועה. אחרי ככלות הכול זהו זמן של אופטימיות, של תקווה.

הרגע שבו חשכו חייו של רבי עקיבא, בין בבבלית בין בירושלמית, מתלכד עם הרגע שבו הגיע "זמן קריאת שמע". זמן המיצוי העליון של האמונה בא־ל שהוא אחד – יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע (ישעיהו מה). הרע והטוב, החושך והאור מתלכדים במהותו. תלמידיו של רבי עקיבא אינם מקבלים: "רבנו, עד כאן!". גם במעשה ההגדה, בליל הסיפור ביציאת מצרים, התלמידים חודלים את רבותיהם: "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע". שוב קריאת שמע. אך כאן המראה הפוכה. אין זו קריאת שמע של שכיבה, קריאת שמע על המיתה, מיתתו של רבי עקיבא. זו קריאת שמע של "בקומך". לא קריאת התרנגול – היקיצה הטבעית – היא החשובה כאן, כפי שציין הסיפור המקביל. הזמן האמוני, זמן האיחוד, שחר הגאולה – הוא הקובע. כל הלילה האפל עסקו חכמים בתורת הגאולה, באים תלמידיהם ומראים כי יש שכר לפעולתם, שאו עיניכם וראו כי בא האור: "של שחרית". איילת השחר הייתה לזריחה.

לימות המשיח

דברי רבי אלעזר בן עזריה, הצעיר המחופש לזקן בן שבעים, מצורפים בהגדה לסיפור המעשה ומחזקים את חובת הסיפור בגאולת מצרים בלילות:

אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: “הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיך“. “יְמֵי חַיֶּיךָ“ – הַיָמִים, “כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ“ – הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: “יְמֵי חַיֶּיךָ“ – הָעוֹלָם הַזֶּה, “כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ“ –  לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ.

וכבר תמהו התמהים מדוע הביאה ההגדה גם את דברי החכמים החולקים. היה לה להסתפק בדרשתו של בן זומא, וכך למסגר יפה את מה שפתחה בו – מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים ומשובח לנו להרבות, והנה המעשה בחכמים שהרבו לספר כל אותו הלילה, והנה מביא אחד מהם את הדרשה המביאה אסמכתא פסוקית לחובת הסיפור ביציאת מצרים בליל זה (כביכול), והרי לנו חתימה מעין פתיחה. ואנחנו איננו תמהים כלל על הבאת דברי חכמים, שהרי אינם אלא סיום נאה ומודגש לרעיון הטמון בסיפור המעשה כולו. סיפור העיסוק בישועה בימי סגריר ולילות אפלים.

עורכי ההגדה הקדומה הוסיפו כאן מעשה וסמכו לו ויכוח דרשני, תוך ניתוק מכוון מהקשרם כעוסקים באזכור יציאת מצרים בתפילה שבכל הימים ובכל הלילות, והפכו אותם מכוונים יפה ללילה הזה מכל הלילות. ועניינו, לספר ולשורר שירי תקווה ואמונה בגאולה שלמה, לייחל לאורה של שחרית גם מתוך החשכה, “להביא לימות המשיח“.

יפה כיוונו לכך ממשיכי עיצוב ההגדה בימי הביניים, כשהוסיפו בתום הסדר את חלק הפיוט מתוך הקרובה (לשבת הגדול או לראשון של פסח) שחיבר הפייטן הקדום יניי:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א ניסן תשע"ד, 11.4.2014 

 

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s