קצת על הרבה – מוצ"ש תַזְרִיעַ

והשבוע, מה הקשר בין שרה נתניהו והבריכה? איך פועלים ארגוני זכויות אדם בסיוע למחבלים, ומה פספסו בעיריית תל אביב, כשהחליטו לאשר את פתיחת המרכולות בשבת?

קצת על מצב האומה | קצת על התשובה | קצת על פולארד | קצת על גליק | קצת על זכויות אדם | קצת על שחרור מחבלים | קצת על שרה | קצת על הטוב | קצת על תל אביב | קצת על תזריע

קצת על מצב האומה

ביום ראשון האחרון הופיע על מרקע הטלויזיה האיש שאחראי למצב האומה. לצידם של גורי, ליאור, עינב ואורנה, ישב בנימין נתניהו והציג את עמדותיו שלו בנוגע לדברים שעל סדר היום. האמת? התאכזבתי. התאכזבתי לא כי כשהם ירדו על שר הביטחון הוא לא השיב לחזק אותו, וגם לא כי הקומיקאים הצליחו לגרום לו לומר "טו-אוב" ולדפוק על השולחן בצחוק. התאכזבתי בגלל שתי מילים שהיו מאוד קולעות למטרה, כששאלו אותו על האחריות שלו לטעויות שקורות במשרדי הממשלה שנשלטים על ידי 'יש עתיד' הוא השיב בחיוך "אתם בחרתם".

באמת, אנחנו בחרנו? אז כן, כמעט שישית מאזרחי המדינה שהצביעו בבחירות האחרונות תמכו במפלגתו של יאיר לפיד, במסרים שלה ובתקווה שהיא הציעה. אבל את הייאוש יצרה הממשלה שקדמה לה. החולשה של מפלגת השלטון לא נוצרה יש מאין. גם המחאה החברתית, ממומנת ומתוזמנת ככל שהייתה, קמה על כר של תחושות אמיתיות של אזרחי ישראל. תחושות שמדברות על פערים בחברה, על קשיים לסגור את החודש, על מאבק יומיומי כדי לעשות קצת כסף. יש כאלו שהתייאשו מהמאבק והפסיקו להצביע. יש כאלו שהצביעו ברגליים וכבר לא גרים פה יותר. אני רוצה לצאת נגדם, לטעון שהם איבדו את הציונות שלהם, לומר שהם צריכים היו להילחם יותר. אבל על מה דיבר ראש הממשלה? על איראן, שזה נושא רציני(וזה באמת נושא רציני). הוא דיבר על הצורך להגן על כך אחד ואחד מאזרחי מדינת ישראל, שזה ראוי להערכה. הוא סיפר שקדושת החיים קודמת לאיכות החיים. זה נכון, כמובן, אבל מראש ממשלת ישראל, אני מצפה לראות יותר.

מדובר באדם שיושב על כסא ראש הממשלה כבר 9 שנים במצטבר, שני רק לראש הממשלה הראשון. לאן הוא רוצה לקחת את המדינה הזאת? מה החזון שלו, מעבר למעצמת הסייבר? אלו ערכים חשובים לו? לכן אני לומד מהמעשים. חשוב לו הביטחון, שהוא הותיר ליעלון. חשובה לו התחבורה, חשובים לו יחסי החוץ. אם זה חינוך, אם זה אוצר, אם זה משפטים – "אתם בחרתם". כל משרד שיש בו קביעה ערכית של סדר העדיפויות של מדינת ישראל הושלך הצידה כלאחר יד.

כשראיתי את נתניהו נכנס לאולפן, התרגשתי כמו ילד קטן. כי נתניהו עבורי היה בעבר כמו משיח שיגאל אותנו מניסיונות ה'שלום'. הוא הצליח, במידה רבה. הוא הצליח לחשוף את הפנים האמיתיות של עבאס, וכעת לפי סקרים שנעשו בנושא, מרבית הישראלים מבינים שמחיר השלום הוא מחיר שמוטב לא לשלם אותו. אך כגודל הציפייה וההתרגשות, כך גודל האכזבה. נתניהו, יותר משהזכיר לי את זה שהיה טוב ליהודים, הזכיר לי את זה שדיבר על הצורך בחוזק ובעוצמה לראש הממשלה. זה שבא בלי מסר מלבד הכוח, ומלבד הצורך לחזק את עצמו כדי שיוכל לעשות מהלכים שכעת הוא לא מסוגל להם.

אך מה לגבי הראייה הכלכלית שלו? איך מורידים את מחירי הדיור? איך מפשירים עוד קרקעות? איך מתקדמים אל עבר עתיד שהוא באמת טוב יותר? איך מצמצמים את הירידה, איך מחזירים ישראלים הביתה? איך גורמים ליהודים להבין שמדינת ישראל היא המקום הטוב ביותר עבורם לחיות, ולא רק מקלט בעת צרה?

אני מעריך את הרצון שלו לשמור על מדינת היהודים, ברור שיש לו תחושת שליחות, אבל אם וכאשר נשרוד את האיום האיראני ואת האיום הפלסטיני, מה אז? מה נעשה? לאן תלך מדינת היהודים?

 

קצת על התשובה

לפעמים, כשאני כותב כאן על פרשת השבוע אני מעיין בדברים שהייתי כותב לחיילים שלי, כשפיקדתי בקורס נתיב. הייתי מנסה לפרש להם את פרשת השבוע, כפשוטו, ככתבו וכלשונו, ולפעמים הייתי מצרף איזו אנקדוטה אקטואלית. הצלחתי לעשות את זה במשך שנה וחצי, לאורך פרשיות השבוע. המדהים הוא, שגם ארבע וחמש שנים אחרי, האנקדוטות האקטואליות צפות וחוזרות ועולות – בימים ההם, בזמן הזה.

לפני חמש שנים חזרתי לחבוש כיפה באופו קבוע, אני קולט את זה רק עכשיו. זה היה פברואר אמנם, אבל אני זוכר שזה היה החודש שבו הבנתי שאני מסוגל לדרוש מעצמי יותר. ככה הבנתי שאני לא מסוגל להישאר בלשכת הגיוס בירושלים. לפני שנה הבנתי שאני לא דורש מעצמי מספיק, שאני יכול לחזור בתשובה, להתחזק. זה היה תהליך משונה, מאוד עוצמתי, הייתה מעורבת בזה שבת בצפת, וסיום של מערכת יחסים ארוכה.

בזמן האחרון התחלתי להתפלל. סתם, בלי הסבר, אין איזו החלטה גדולה מאחורי זה, רק תת מודע מטפטף כזה. מתחת לפני השטח, יש כמיהה לשיבה אל ה'(עדיין מוזר לי לקרוא לו ככה). אני לא יודע לאן זה מתקדם, אני לא יודע לאן זה הולך, אבל פתאום חשוב לי. אז הנה, זו התקופה הזאת של השנה. של התשובה, של השאלות – מה אני רוצה, מה אני צריך, לאן אני ממשיך מכאן.

 

קצת על פולארד

השבוע עלה לאוויר בלון ניסוי נוסף, שנטען שהגיע מהאמריקאים, אבל בפועל הוא הגיע מהיוצר של בלון הניסוי 'מתנחלים ישארו בהתנחלויות גם בפלסטין'. לטעמי, מדובר בהצעה גאונית של נתניהו, שמציגה את פניה האמיתיות של ארה"ב כבת ברית עם ישראל. בישראל הפעימה הרביעית לא מתקבלת בשביעות רצון. גם שרי הממשלה וגם ראש הממשלה(אני רוצה להאמין) לא אוהבים את זה, אבל כנראה שאין ברירה, הרי יש סיכום. אבל העם הישראלי מקבל את זה, זה עובר לידו. בהפגנה נגד שחרור המחבלים השבוע הגיעו פחות ממאתיים אנשים. את יונתן פולארד העם הישראלי רוצה בבית, ועבור מחיר 'זול' כמו 26 מחבלים, פולארד לגמרי שווה את המחיר. אלא מה? שהאמריקאים רוצים שיהיה לנו עוד אינטרס מולם, שיהיה להם קלף מיקוח מולנו, ואין להם סיבה לוותר על הקלף הזה.

 

קצת על גליק

עוד יהודי שראוי להשיב לו את הזכויות שלו הוא יהודה גליק.

בכל יום שאני לא עולה להר הבית, אני יודע שהוא כן. אני יודע זאת, משום שבכל יום הוא מעלה תמונה, בה אני רואה לבושתי מאות תיירים גויים שמממשים את "והביאותים אל הר קודשי… כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". כל העמים, מלבד עם ה'. הג'ינג'י הזה שמשגע את משטרת ישראל, או בעצם את הוואקף המוסלמי על הר הבית, נמצא שם כל יום שהוא יכול, כשזה הדבר החשוב ביותר שעומד לנגד עיניו. יהודה אמנם הוא אדם פרטי, אך מרגע שנטל את האחריות על הר הבית, הפך לאיש ציבור.

יצא לי לפגוש את יהודה מספר פעמים, גם השבוע. הוא היה לבוש חליפה, ומעליה חולצת 'שובת הרעב' שלו. הרחיקו אותו מביתו וממקום יצירתו. הוא נראה היה מעט חלוש, מעט עייף. אני בטוח שהוא מעדיף היה שלא להפעיל את הכלי המחאתי הזה, שביתת רעב. לא היום, לא עכשיו. נראה לי לוקח לו זמן להתאושש. לחצתי לו את היד, ואמרתי מספר מילות הערכה. התקשיתי לדבר איתו, כי אני, לבושתי, מעולם לא עליתי להר הבית.

לא עליתי כי אני מפחד. זה ה-הר. ההר שחלמנו עליו במשך דורות. זה ה-הר שחלמנו לכבוש אותו, ה-הר שאם נשלוט בו, נשלוט בכל הארץ, ה-הר שעליו אם נרצה נגשים את יעודנו. יש בהר הזה גם אלמנטים של קדושה לא מוכרת, כזאת שהשארנו אי שם בעבר. כשאני לא עולה, אני יודע שיהודה נמצא שם במקומי.

משטרת ישראל והוואקף המוסלמי הרחיקו את השליח שלי מהר הבית. אני לא יודע אם גליק הוא כהן, אבל עבורי הוא השליח שלי בהר, והמשטרה הרחיקה את השליח. הפתרון הוא כפול: האחד – להשיב את הכהן הגדול אל מקום קודשו, והשני – לעשות מעשה ולעלות בעצמי.

עם שמוותר על חירותו לטובת ביטחונו, אינו ראוי לא לזה ולא לזה.

 

קצת על זכויות אדם

"יש שרשרת הגנה שמקיפה את אנשי הטרור. אחרי שאיש טרור עושה את הפעולה שלו – יש גופים שמגינים עליו". בשבוע בו שוחררו מחבלים בפעימה הרביעית, מאיר אינדור, יו"ר ארגון אלמגור חשף בכנס 'דה לגיטימציה מבפנים' שארגנה תנועת 'אם תרצו' איך עובדת מערכת של ארגוני זכויות אדם שמגינה על המחבלים.

ארגוני זכויות האדם עובדים קשה מאוד כדי להגן על חירותם של המחבלים, עוד הרבה לפני ששמותיהם של המחבלים מגיעים כהצעה לשחרור בקבינט הבטחוני. "אם מכריזים על עוצר ביישוב שלו, מיד יקומו קבוצות הגנה נגד העוצר", קובע אינדור. הוא מציג את התנהגות ארגוני זכויות האדם לאחר הרצח של משפחת פוגל באיתמר. "קחו את המקרה של עוורתא, שם חיפשו את הרוצחים של משפחת פוגל ומיד תנועת מחסום ווטש אמרו 'איך אתם עושים עוצר לחודש?', אבל העוצר הזה הביא לתפיסת המחבלים. אם היו מקשיבים להם – לא היו תופסים אותם, זה הרי ברור, כי צריך לסרוק בית אחרי בית, זה לוקח זמן".

המעצר הוא כמו סרט נע, שלב אחר שלב, ככל שהמחבלים מתקדמים בדרך לכלא, כך נמצאים איתם יד ביד ארגוני זכויות האדם. "אחרי שתפסו אותם, יש עוד קבוצות. הוועד נגד עינויים – כלומר, לא תעשה להם טלטולים, אבל עוד לפני המעצר יש עוד גוף שהשיג עוד הישג, נוהל מעצר שכן. כלומר לא תשלח את השכן, אלא תסכן את חייל צה"ל. אגב, זה בלוף, כי אף פעם לא נפגע שכן שנשלח. אחרי זה יש לך שרשרת הגנה של עורכי דין."

אינדור משתף את הקהל מניסיונו שלו, איך ראה במו עיניו את ההשפעה של ארגוני זכויות האדם על מערכת המשפט הישראלית. "כשאני נפצעתי בהר הזיתים, אמר לי קצין החקירות, בחור דרוזי, 'תשמע, אתם יהודים טיפשים. אני מגיע איתו לשופט יש לו שישה עורכי דין מול פרקליטה אחת של המשטרה והם כבר מתרגלים אותו איך להרוס את מסדר הזיהוי'. הם אומרים לו שיירק על המזהה ואז הוא יחטוף על היריקה, אבל הזיהוי כבר מבוטל, כי הוא פגע במזהה ויגידו שהמזהה מאשים את היורק כי הוא פגע במזהה. זה מתקבל, ואין מסדרי זיהוי, אז אין את ההוכחה המרכזית. אחרי זה מגיעים אל השופט ואומרים לו שפה מדובר בילדים, בני שבע עשרה. אז מביאים את האבא שישב בחקירה. אין מה לעשות איתו באמת".

גם במקרה בו העצור אינו קטין, אומר אינדור – יש לו מעטפת הגנתית מירבית מפני ההאשמות. "האגודה לזכויות האזרח, עדאלה ועוד ארגונים, תפקידם לדאוג לזכויות האסיר. יש הרי קליניקה משפטתית שלמה בחיפה שמיועדת רק לזה. זו מעטפת של ארגונים שתפקידם להגן בעצם על הטרוריסט ואחרי כן מגיעים למערכת קיצורי העונש ומשם הכל כבר ידוע ומוכר.".

 

קצת על שחרור מחבלים

השמאל עובד בקמפיין מאוד פשוט, אחרי שהצליח להשמיץ את החרדים, ייצר להם תדמית של פרזיטים-לא-עובדים-רודפי-בצע, הוא פונה כעת אל המתנחלים. בעידן שאחרי המחאה החברתית, רק טבעי לחפש מי גורם לכך שהכסף של כולנו נעלם, ומה קל יותר מלהפוך את הצד המזרחי של הקו הירוק לבור ללא תחתית?

"הדרישה שלא להתיישב בחברון וב-140 ישובים יהודיים ביהודה ובשומרון אינה מתבטאת תמיד בתביעה לפרק את היישובים הקיימים, אלא לפעמים רק בתביעה 'להקפיא' את הבנייה בהם … אבל הקפאת הבנייה ביישובים פירושה מניעת חיזוקם וצמיחתם הטבעית, שתדון אותם למוות אטי ובטוח.

ההקפאה תמנע בניית בתי חולים, מרפאות, בתי-ספר, חנויות, ספריות ושירותים אזרחיים מכל הסוגים. פירוש הדבר הוא שבנים לא יוכלו לבנות את בתיהם סמוך להוריהם, ויישובים צעירים הנאבקים על קיומם הכלכלי לא יוכלו להתפתח ולהתבסס. מי ירצה לחיות במקומות מוקפאים שאין להם עתיד? ברור ששום אדם … לפיכך המונח 'הקפאה' הוא מלת צופן נוחה למי שמתכוון בעצם ל'חיסול'.".

את המילים הללו כתב לפני כעשרים שנה בנימין נתניהו. במשפטים אלו, הוא חושף את מהות הדרישה הפלסטינית החוזרת ונשנית להקפאת בנייה, כתנאי להמשך המשא ומתן. אלא שלדרישה הזאת הצטרפו באחרונה שוחרי השלום – חברי הכנסת מהשמאל(החרדים הם שמאל, אגב, וזה לא רק בגלל העסקנות הפוליטית שלהם, ובהזדמנות אסביר למה), דרשו מראש הממשלה לוותר על שחרור המחבלים לטובת הקפאת בנייה כפתרון למשבר בשיחות עם הפלסטינים.

כמובן, מחמוד עבאס לא באמת נותן לנו אפשרות. הוא מציב בפנינו אולטימטום: או הקפאת בנייה ושחרור מחבלים, או שהוא הולך לאו"ם. כלומר, גם אם ישראל תבחר מרצונה לשים את חבל החנק על ההתנחלויות באיו"ש, לא ברור כלל שההנהגה הפלסטינית תסתפק בכך. אבל את השמאל זה לא מעניין. הם יעדיפו לעשות מה שאפשר על מנת לגדוע את המשך מפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק.

"הקפאת בניה תמיד ניתן להפסיק ו'להפשיר' מחדש. אך להחזיר את הגלגל לאחור לאחר שחרורם של עוד אסירים ומחבלים מרצחים רבים זהו דבר לא אפשרי, מה גם שיש בשחרורם סכנה שישובו לפעילות טרור וימשיכו לפגע באזרחי ישראל", טענו הח"כים משמאל, אבל המציאות מוכיחה אחרת. ב-2009 ישראל נכנעה ובחרה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, דבר שהוביל לנזק כלכלי עצום למשפחות צעירות ואף תרם למשבר הדיור שהולך וגובר. כשהמדינה בוחרת לפצות את המועצות שמעבר לקו הירוק, בא גוף מחקרי משמאל(מכון מולד במקרה הזה) והופך את הפיצוי למכבסת כסף, ומשחיר את פניהם של המתנחלים כרודפי בצע.

השמאל יתקוף את הממשלה על כך שהיא לא מפסיקה את הבנייה ואז יטען לשחיתות כשהיא 'תפשיר' את הבנייה. אך כזה הוא השמאל, מזהה את הפרצה בכל רגע שהוא יכול. הימין? הימין מועד על עצמו. נתניהו, שהיטיב להגדיר את הנזקים שתגרום הקפאת בנייה להתנחלויות, הקפיא אותן בעצמו. הבית היהודי, שמסייעים למחאה כנגד החלטת הממשלה שהם יושבים בה, ממשיכים לאיים איומי סרק. אבל הבעיה הכי גדולה בטענות השמאל כנגד הימין – על חוסר שקיפות ועל העברות כספים בדרכים לא דרכים היא שאין מי שיטען שזה לא נכון.

אז כן, כנראה שמפעל ההתיישבות נבנה על קריצות, אישורים מתחת לשולחן ועל הסכמים שבעל פה, אבל בעולם של היום – אין סיבה לא לחשוף את הכל. אין סיבות ביטחוניות שמצדיקות הסתרת מידע. אין סיבה שכספים שמועברים למועצות מוניציפליות יגיעו לעמותה פרטית. אין סיבה להתנהלות מתחת לשולחן כדי לקדם אידיאל, משום שהאידיאל לא מקודם כך, אלא רק העברת הכספים.

השמאל עובד בקמפיין מאוד פשוט, אחרי שהצליח להשמיץ את החרדים, ייצר להם תדמית של פרזיטים-לא-עובדים-רודפי-בצע, הוא פונה כעת אל המתנחלים. בעידן שאחרי המחאה החברתית, רק טבעי לחפש מי גורם לכך שהכסף של כולנו נעלם, ומה קל יותר מלהפוך את הצד המזרחי של הקו הירוק לבור ללא תחתית?

האמת היא שהבור ללא תחתית היא תעשיית השלום. אנחנו משלמים עלייה במיגון, אנחנו משלמים עלייה במחסור בדיור, אנחנו משלמים עלייה בתקציב הביטחון. הגיע הזמן לעלות להתקפה, לא רק להתגונן בתוכנו.

 

קצת על שרה נתניהו

נהניתי לשמוע את דבריו של בעלה עליה. "זאת האישה שאני אוהב, היא מה שמעניק לי כח". מקסים בעיניי.

 

קצת על הטוב

אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא מבריכת השחייה בישוב שלי. אמא שלי ניסתה ללמד אותי לשחות בדרך הפשוטה ביותר – לזרוק אותי אל המים. זה יכול להסביר למה אני מעדיף את הרגליים על הקרקע. בכל זאת, השבוע, כששמעתי שתהיה לי הזדמנות להיכנס לבריכה לשחות – שמחתי, וניצלתי אותה כמו שצריך.

"יש הרבה דגים בים", אמר לי חבר טוב, כשעצרנו מלשחות והתחלנו לדבר. זוגיות, היא נושא מורכב. "כן, אבל אנחנו נמצאים בבריכה", השבתי לו בהלצה. כן, זה חלק מהותי מהבעיה. ככה, בקצרה זה מרגיש בזמן האחרון. כאילו אני שוחה בכיוון הלא נכון, במקום הלא נכון, או בזמן הלא נכון. הייתי רוצה לומר ששנה אחרי, משהו השתנה, משהו התחדש, שאני כבר לא כמו שהייתי אז. אבל בהרבה מובנים אני עוד באותו מקום, מתבוסס במים שלי, מתקשה להתקדם. אני גם לא שחיין גדול, אז זה לא עוזר. כל חתירה קדימה מלווה בקושי לנשום, אתה מרגיש כל תנועה, ולוקח יותר מדי זמן להתקדם. או לפחות ככה זה מרגיש.

זה לא הכלור שנכנס לי לעיניים, גם לא המים שצריך לדחוף ולמשוך, לנוע כדי להתקדם. זה ליפול שוב ושוב אל אותו הבור שאתה כורה לעצמך. וכמה שפשוט להיכנס למים, לתת להם להשתלט עליך, ככה קשה לראות מה נכון לעשות ומה פחות. אז אתה מפתח רגשות, בונה ציפיות, מחכה להבטחות. זה תלוי בך, איך תסתדר עם המים. יש כאלו שסוברים שעדיף לצלול מיד עם הראש פנימה, יש שישתהו, לאט לאט עד שיעמיקו וירגישו בנוח במים.

אפשר להריח עליך שיצאת מקשר בצורה לא בריאה, כמו שאפשר להריח עליך שיצאת מבריכה. הכלור מציף את הכל, ודורש ניקוי יסודי, קצת כמו מלח הים. בקשר, כשאתה יוצא לא טוב, אתה עדיין שם, מדיף את הריח שלה וקצת מחפש להתבשם בו. זה דורש ניקוי יסודי, או החלפת ריח. אז אתה מחפש ריבאונד וזה יוצא לא הוגן כלפי אף אחד מהמעורבים, כשהנפגע העיקרי הוא אתה, כי הימים והשעות, הדיבורים וההודעות, הפכו פתאום למים שנכנסו לך לפה ולאף. היית שמח, ועכשיו אתה מוצף. אתה חייב לעצור בשולי הבריכה, לתפוס נשימה ולהתחיל מחדש.

יש הרבה דגים בים, אבל אני בבריכה. אולי כדאי שאלמד לשחות לבד, לפני שאצא אל הים הגדול…

 

קצת על תל אביב

ברכות לעיריית תל אביב, שהכריעה באופן גורף מה דעתה על השבת, ואיך היא רוצה לראות אותה. אחרי שבשנה שעברה הוגש בג"ץ נגד אי אכיפת חוק העזר העירוני על חנויות גדולות, וכעת – במקום לאכוף את החוק, העדיפה העירייה להתיר גם למכולות להיפתח, כמו בתי מרקחת ובתי קפה שכבר פתוחים. כמובן, לחוק יש הגבלות – כמה בתי עסק יהיו פתוחים, אורך הרשיונות לפתוח בית עסק בשבת, ועוד.

אלא שכל הדיון על הקידמה אליה הגיעה העיר ללא הפסקה מול הדת, התפספסה נקודה תרבותית מהותית. העיר היא רק מיקרו קוסמוס של תפיסת היהדות שלנו. לא מדובר פה רק על האופן בו אנו מתנהלים בשבת, אלא אל היחס שלנו אל היהדות, ומה אנחנו בוחרים לקחת ממנה. שבת, אגב, היא אחת ההמצאות הנפלאות שקיימות, משום שהיא הכרה בצורך האנושי לנוח.

אני דוגל בחופש העיסוק, מאמין גדול בשוק חופשי, ועדיין פתיחת עסקים בשבת נראית לי כמו יריקה בפנים. לא של בעלי העסק, זכותם המלאה לרצות להרוויח כסף כמה שיותר, הגם שיש אימרה ביהדות כי בכספים שמורווחים בשבת 'אין ברכה', אך זה דין שיתקיים בין האדם ובין המקום. אני רוצה לדבר על חטא שהחברה שלנו מקיימת, כאשר היא צורכת במקומות שפתוחים בשבת.

כי מי עובד בשבת? אלו שידם אינה משגת. אלו שהעבודה במהלך השבוע אינה מספקת כדי לנוח בסוף השבוע. אז במקום לנוח, במקום לבלות עם חבריהם, במקום ליהנות מהשקט ומחוסר הלחצים, הם נאלצים ללכת ולעבוד. מי שהולך לקנות לא רק שהוא מכלכל את הצורך הזה, לא רק שהוא מצדיק אותו, הוא מחייב אותו. זה דבר לא הוגן.

בציווי התורני על השבת נכתב כך: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ…". הנה, יום אחד, אומר לנו האלוקים לחדול ממעשינו, להפסיק את הכל ולעצור, אבל מדובר בציווי אובייקטיבי, על משקל מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. אך אין לאיש בעיה ללכת לבית קפה, לראות סטודנט תפרן, או אישה קשת יום מאבדים את זכותו הבסיסית ביותר – לנוח.

אז תאמרו, זו בחירה חופשית של העובדים לעבוד, וזו אכן תהיה. זכותם לעבוד, כפי שזכותם לנוח. אבל במעשיכם, אתם גוזלים מאיתם את זכותם ליום מנוחה. אז תאמרו, הם יכולים לנוח ביום אחר, אבל מי באמת רוצה לנוח באמצע השבוע?  מי שמכם להפוך אותם להיות נבדלים ביום המנוחה שלהם? אם תאמרו שהעוני הוא הבעיה, אז אסכים, אבל אז נחזור אל בעלי העסק שמנסים לגרוף עוד הון ועוד רווח, לא מדובר באנשים שחסר להם – כך ששוב חזרנו לכך שקיומה של עיר ללא הפסקה היא אמירה גורפת על החברה שלנו ועל הערכים שלה.

איך בסוף זה ייגמר? ובכן, ביוני האחרון השיקה העירייה פרויקט ראשוני,  של סגירת צירים מרכזיים בעיר באופן שמיועד ליצור שקט ורוגע. זה היה כמובן בסוף השבוע, או בשם אחר: שבת. כדי להבין את הערך של הקידמה האנושית, את הטכנולוגיה והפיתוחים, את השמחה שביצירה, את הטוב שבעבודה, אפשר לגלות דרך ההפסקה של שבת. לא צריך להיות דתי כדי לדעת שלפעמים צריך פשוט לשים את הכל בצד, כדי לחזור אליו ממקום נקי יותר. אולי כדאי לתל אביב לנוח קצת, לקחת הפסקה קלה.

 

קצת על תזריע

אניח בצד את הפרשנות שקושרת בין לשון הרע ובין הצרעת, ואגע דווקא בעובדה שהמטפל במחלה זו אינו רופא, אלא הכהן.

אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת–וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים (ויקרא י"ג, ב').

משום מה, הכהן, שנושא תפקיד חינוכי-רוחני, הוא זה שלפתחו באים המצורעים. למה זאת? מה מייצגת הצרעת? איך נגעים על עור האדם קשורים לרוח של האדם? ובכן, נראה כי הקשר פשוט. נגעים ברוח האדם מקבלים ביטוי בעורו של האדם, חושפים טפח משנפשו מנסה להסתיר.ניתן לקשור זאת לפנים מסמיקות, לחיים מאדימות ולהלבנת פנים, כך שמשהו גדול יותר מעלבון קל, או חשיפת סוד כלשהו.

אמנם דבר ידוע הוא ברפואה שהנפש קשורה אל הגוף, אך מכך שהכהן הוא שאמור לנסות לפתור את בעיית הצרעת, הרוח קשורה אל העור, כך שהדבר הפנימי ביותר של האדם, קשור לכאורה לדבר החיצוני והגלוי ביותר של האדם.