קצת על הרבה – מוצ"ש מִּשְׁפָּטִים

קצת על שניידר | קצת על הימין | קצת על החרם | קצת על המינתיפאדה |קצת על מכבי | קצת על הכוס | קצת על מִּשְׁפָּטִים

 

קצת על שניידר

"השמאל מנהל את מאבקיו בלהט משיחי שלא היה מבייש שום קבוצה דתית פונדמנטליסטית".  כך קובע ד"ר שניידר, סופר יהודי אמריקאי וחוקר ספרות עברית. ד"ר שניידר הגיע השבוע לארץ על מנת לקדם את ספרו "למי ייללו התנים"  בו הוא מנתח את המתודיקה של השמאל מזה עשרות שנים ומאידך את הכישלון העקבי של הימין לשלוט. שניידר, יליד פולין שעלה ארצה בנעוריו, למד ספרות באוניברסיטה העברית וקיבל תואר דוקטור בישיבה יוניברסיטי בניו יורק בה כיהן כראש המחלקה לספרות ולשון עברית. ערך שני עיתונים עבריים באמריקה:'הדאר' ו'בצרון', ובעבודתו האקדמית התמקד בחקר יצירתו של יוסף חיים ברנר ושל אהרון אפלפלד.

בספרו הוא מנתח את השמאל הפוליטי, הוגיו וסמליו על פני תקופה של עשרות שנים. בשיחה עם 'שביעי' מסביר ד"ר שניידר מדוע בער לו לחבוט בשמאל ולפרסם את הביקורת החריפה שאגב, גם הימין, הציונות הדתית והמתנחלים לא יוצאים נקיים ממנה. "כבר מזמן השמאל עשה חישוב פשוט", אומר ל'שביעי' ד"ר שניידר. "ישראל מתקיימת בזכות ארה"ב, הרי אמריקה מצילה את ישראל פעם אחר פעם מגינויים של האו"ם. לכן, השמאל הישראלי החליט להעביר את שדה הקרב מישראל לארצות הברית". לטענתו, השיטה בה נוקט השמאל החלה כבר אי שם בשנותה-70'  והדוגמה לכך היא מאמרו הנוקב של הסופר עמוס עוז כנגד היציאה של ממשלת בגין-שרון למלחמת של"ג. "הם הבינו שאם יקצצו את הבסיס הפרו-ישראלי באמריקה, אם יבאישו את ריחה של ישראל בארה"ב – ימעט כוחו של הימין ושל הליכוד".

באמצעות לחץ בינלאומי, בעיקר על 'הדוד סם'  אומר שניידר, השמאל עוקף את הבחירות והכרעת רוב הציבור הישראלי. "לשמאל אין עניין ביהודים יותר", קובע שניידר. "הסוציאליזם היהודי הישן נועד לפתור את בעיית היהודים שסבלו מפוגרומים ומאנטישמיות, את זה ניסתה הציונות לפתור עם עבודה עברית ועם זהות ישראלית, אבל היום כל מה שאכפת להם זה הערבים. במקום להביט החוצה דרך החלון ולבדוק מה העולם חושב, הם יצאו בחוץ והפכו לשותפים מלאים לערבים ולזרים". בזמן שגוש אמונים ומפעל ההתנחלויות דאג לבנות קרוואן פה, קרוואן שם, השמאל פתח במערכת תעמולה. הוא יצר את המשוואה 'שטחים תמורת שלום',  והציב את המתנחלים בנקודה שבה רצה: הוא הפך אותם למכשול לשלום". אך את כל זה הימין וגוש אמונים לא השכילו להבין. "בזמן שהשמאל קידם את פינוי ימית, הם המשיכו באותן שיטות של סבסטיה וחברון – עוד בית ועוד דונם, אך השמאל כבר הכריע. הם חזרו על זה גם באוסלו והם חזרו על זה בהתנתקות. התדמית היא הדבר הכי חשוב, ובהתחלה לגוש אמונים הייתה תדמית טהורה, חלוצית של הקרבה עד שנחשפה המחתרת היהודית", אומר שניידר.

אז מה כן? ובכן שניידר אומר שהציונות הדתית צריכה לנהוג כשמאלנים. לעבוד לא מעט על תדמית, תקשורת ויחסי ציבור. "הציונות הדתית לא נלחמת חזרה. היא מרגישה נחותה מול תנועת השמאל וכדי להיות כאילו שווים צריך לפחות להתחיל לחקות את השמאל, להפגין כל הזמן. גם אם זה עשרים שלושים חבר'ה במקום, לעשות רעש כל הזמן, למחות, לא לנוח לרגע. פוליטיקה היא מאבק בין כוחות, צריך לעשות את המקסימום. מי שלא מפסיק להילחם הוא המנצח".

קצת על הימין

בזמן האחרון אני כותב הרבה על הצורך של הימין להתעשת, לתפוס את עצמו, להפנים את המהות שלו ולתת קונטרה. הראיון והשיטה עם ד"ר שניידר האירה לי הרבה נקודות חשובות, שמפאת קוצר היריעה לא יכולנו לפרוס אותם בגיליון של 'שביעי' במלואם. בקצרה, אומר כך – המאבק על התודעה הוא כולל ביותר. המחנה שמתיימר להיות ליברלי ודמוקרטי, מתגלה ככזה ששואף בעיקר לשוב לימים בהם הוא רדה בשאר אוכלוסיית העם. לימים בהם הקיבוצים היוו בפועל חברות אזרחיות שבתוכן כל אחד דאג לעצמו, ומי שלא היה חבר קיבוץ לא דאגו לו. השמאל מתגעגע לימים בהם הוא יכול היה לחלק קצבאות לכל אחד, כדי שמעמד השכירים שבו הוא נמצא יקבל יותר כסף. הוא מתגעגע למקומות שמעולם לא היינו בהם.

הבנתי גם שהשמאל שונא את הימין. וזה בסדר, וזה לגיטימי במידה מסוימת. אבל זה אומר שאנחנו במלחמה, מלחמת תרבות. וזה בא מבחינת השמאל מכל עבר.

אלון מזרחי כתב: "כל השמאלנים בישראל, ללא יוצא מן הכלל, שותפים לתפיסות שחשוב שישראל תהיה דמוקרטית יותר ממה שחשוב שתהיה יהודית, שאין דגם מועדף של משפחה, ששלום עם העולם הערבי יושג באמצעות נסיגה משטחים שכבשה ישראל, שגם לחברים בגופים שממומנים על-ידי המדינה (מרצים ועיתונאים) שמורה הזכות לעבוד נגדה, שזכות ההתאגדות של עובדים גוברת על האינטרס הכלכלי של בעל העסק, שיהודה ושומרון הם שטחים כבושים שמוחזקים על-ידי ישראל שלא בדין, שישראל חייבת להיות סוציאליסטית, שהממשלה היא האחראית העליונה לכל תחום בחיי הציבור והפרט – משירותי רפואה עד ההצגה שיראה והתוכניות שיוקרנו על מסך הטלוויזיה שלו, ששופטים חייבים להיות שמאלניים, ועוד ועוד. כל השמאלנים מאמינים בזה, כולם שותפים למאבק על זה, כולם רואים את זה כמובן מאליו שככה זה וככה זה צריך להיות."

הימין, שניצב מולו אינו יודע מה הוא רוצה. הוא מחולק ליותר מדי זרמים. אז יש לך שר פנים שמתכוון להיות ליברל גדול ומחליט להשאיר עובדת זרה בארץ – כי היא התפרסמה והיא יודעת לשיר.  גדעון סער הוא מה שמייצג בעיניי את כל מה שרע בימין. מתחיל מאוד חזק, מאוד אידיאולוגי וככל שהוא נמצא עמוק יותר בעשייה, הוא מתנוון והולך, עד שאתה כבר לא בטוח אם אתה מתמודד עם אידיאולוג ממשי, או שנפלת על העתק חזק של אהוד אולמרט. וזה מטריד, כי בגלל אנשים כמו אולמרט ולבני, אין הרבה ימנים שאני מסוגל לסמוך עליהם, כולם ברי כיפוף.

מנגד, אתה רואה אדם שחדור מוטיבציה, לבוא ולנפץ את הבועות שהשמאל מפריח, יריב לוין, משה פייגלין או נפתלי בנט – שנאם נאום מצויין(הגם שאולי הוא מופרך כלכלית). נקודת אור בכיוון הזה היא המעשה של "המטה המשותף" שיצאו להילחם בצמתים ובכבישים מול מחאת השמאל ברחבי תל אביב. אגב, לגבי הסרטון הזה, אי אפשר שלא לשים לב למסגור – הדובר הוא "פעיל שלום", ו'שלום' הוא תמיד טוב. "… [אחינועם] ניני מרבה להביע את עמדותיה בנוגע לסוגיות שעל סדר היום… אך חבריה האמנים שאמורים לנקוט עמדות ליברליות אינם מביעים עמדה בתקופה האחרונה…", וכך שוב – על אף האנטי דמוקרטיות שבעשייה הזאת, שוב ושוב מנסים אנשי השמאל להצטייר כטובים.

נקודה טובה נוספת שהימין פועל בה באחרונה היא תנועת 'אין ימנים מצחיקים', שערכו לאחרונה את כנס הפתיחה שלהם בו דיברו בעיקר על האיזון שהביאו הרשתות החברתיות לשיח בישראל. כעת הם יוצאים מהפייסבוק ויוצאים לסייר בשומרון, וינצלו את קשרי הפייסבוק הענפים של חבריהם(וכן, אני ביניהם בע"ה) על מנת להפיץ את בשורת השומרון.

קצת על החרם

רמי לוי נדהם לגלות כי הוא מופיע על שער העיתון של המדינה. מסתבר שהוא ועוד 99 בכירים במשק מזהירים מפני ההתפתחויות שיקרו לנו אם לא נעשה הסכם שלום.

אז מסתבר שהוא לא בדיוק מתנגד להתיישבות, או חושב שויתור על שטחים יובילו לשיפור בכלכלה. לקמפיין הזה הצטרפה ציפי לבני, אשר מנהלת את המו"מ ומציגה את חלום הבלהות שלה, בו ישראל מוחרמת בכל מקום. ישראל, כך טוענת, תהפוך למוקצית מחמת מיאוס כמו כל ההתנחלויות.

אלא שיש בעיה קלה עם הפחד התהומי מהחרם. ראשת הממשלה החדשה של נורבגיה הספיקה לתהות בקול באשר ליעילות החרם. שרת החוץ האוסטרלית לא מצליחה להבין מה לא חוקי בהתנחלויות.

ראש ממשלת קנדה הגיע עם פמליה שלמה ארצה ונשא נאום שאחמד טיבי הגדיר אותו כ"נאום ליכודניק טיפוסי". הוא גם הספיק לחתום על הסכמי סחר עם ישראל בזמן ששהה כאן. שר החינוך ההונגרי סיפר כי נבנתה תכנית לימודים ובה היסטוריה של יהדות הונגריה ושואת יהודי הונגריה, מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מתפתחת, דו קיום עם היהודים ובכלל עם השונה ממך בשילוב מסרים המדגישים את שלילת האנטישמיות ושנאת היהודים והזרים. השר גם ציין כי את התוכנית הזו מחויבים ללמוד כלל התלמידים בהונגריה. הודו תקים עם ישראל קרן לפיתוח טכנולוגיות משותפות, דבר שעולה בקנה אחד עם המטרה הישראלית להרחיב את הייצוא לשווקים המתפתחים. 

חדשות גם בקרנות האג"ח: מיאלירד וחצי דולרים התקבלו מכ-300 משקיעים שונים הפרוסים בכ-30 מדינות, ביניהן: בריטניה, גרמניה, צרפת, שוויץ, הונג קונג ועוד. משקיעים רבים אשר נפגשו עם נציגי היחידה נטלו חלק מההנפקה, דבר שאיפשר את הביקוש המרשים להנפקה.(קובי ישעיהו, גלובס)

רוסיה תפתח עם ישראל טיפולים רפואיים בתחום הגרעיני. צ'ילה חתמה על הסכמי מכס עם ישראל. ומה קורה בעולם הערבי? ובכן, אפילו באל ג'זירה מבינים שלצה"ל יש נורמות מוסריות גבוהות יותר מאלו הלוחמים את מלחמת הג'יהאד. 

סילבן שלום נסע לכנס הכלכלי באבו דאבי(אותי זה כבר הפתיע) וכשנשא את נאומו, הם המשיכו לשבת. אז כן, יכול להיות שיש חברות עם קשיים בגלל הבעיות במו"מ עם הפלשתינים. וכן, האו"ם החליט ש-2014 היא שנת ההזדהות עם הפלשתינאים, וכן, הוא דחה כנס שקשר בין עם ישראל וארץ ישראל 

והוא לא בדיוק מת עלינו, אבל בידוד בינלאומי נוצר אי שם במקומות אחרים, או כמו שכתב יריב אופנהיימר השבוע בפייסבוק שלו ברוב בהלה מכך שבעיית הדיור תפתר על ידי… בניית יחידות דיור: " קרי תחזור! בכל יום שאתה רחוק, הממשלה מקדמת עוד תוכניות בנייה בהתנחלויות. ביום א׳ 381 יחידות דיור בגבעת זאב והיום קידום של 230 יחידות דיור בנופי פרת ואריאל."  מי שגורם לבידוד הוא זה שמחפש שוב ושוב ושוב להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה.

קצת על המינתיפאדה

  ההיילייט השבוע: שב"כ עצר כנופיה פלסטינית שרצתה לעשות פיגוע מקביל בבנייני האומה ובשגרירות ארה"ב, הם גם תכננו לעצור אוטובוס שנוסע מירושלים אל מעלה אדומים ולחסל אחד אחד את הנוסעים. מי אמר שאין פרטנר?

קצת על הגאולה

ראש הטופס

יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה שֶׁתָּבוֹא

תֵּשֵׁב כָּאן אִתִּי

תִּהְיֶה לְצִדִּי

וְתִגְרֹם לִי לְחָשׁוּב.

חוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה שֶׁתָּבוֹא

וְאֶהְיֶה פֹּה

לְצִדֵּךְ, בֹּא

וְעַד אָז אֶכְתֹּב.

כּוֹתֵב וּמְחַכֶּה שֶׁתָּבוֹא,

מַמְתִּין בְּצִפִּיָּה פֹּה,

תִּשְׁלַח אוֹתִי לַשְּׁבִיל שֶׁהָיִיתָ בּוֹ,

וְכָל מָה שֶׁנּוֹתָר הוּא לַחֲלוֹם.

חוֹלֵם וּמְחַכֶּה שֶׁתָּבוֹא,

מֵאָמִין שֶׁאַחֲרֵי כָּל הַחֹשֶׁךְ יָבוֹא

אוֹר קָטָן שֶׁיּוֹתִיר אוֹתִי אוֹתוֹ

אַחֵד שֶׁכְּבָר הָיִיתִי.

יוֹשֵׁב

וְחוֹשֵׁב

חוֹלֵם

וּמְחַכֶּה

שֶׁתָּבוֹא.

וְאִם לֹא,

אֲנִי הוֹלֵךְ

עַד שֶׁאֶמְצָא

עַד שֶׁאֶרְאֶה

עַד שֶׁאֶפְגֹּשׁ

וְאָז, בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ,

הַמַּחְשָׁבָה וְהַחֲלוֹם,

הַיְּשִׁיבָה שֶׁל הַיּוֹם,

הַכְּתִיבָה תִּשְׁתַּלֵּם

הָרָצוֹן יִתְגַּשֵּׁם.

וְאָז אָבוֹא

 

קצת על מכבי

אז אחרי שבשבוע שעבר נסעתי עם שרמר לראות מסיבת עיתונאים עם שרן ייני ופאולו סוזה, השבוע שוב מכבי שיחקה לא טוב. גם נגד אשדוד מכבי לא הייתה במיטבה. גם מול רמת השרון, לפחות עד לדקה ה-50' מכבי לא דורסת. במהלך מסיבת העיתונאים המקדימה לאשדוד הזכיר סוזה כי לבאר שבע יש יותר נקודות משהיו למכבי בשלב הזה בעונה שעברה, באותו רגע הבנתי שמה שקורה בדרום זה אמיתי.

הפאזל סוף סוף מתחבר לאלונה ברקת. הגמלים מבירת הנגב עובדים נכון, מתבססים על היתרון שלהם – כדורי גובה. מכבי מנצחת כי היא טובה יותר, וכי נוצרה לה תדמית של אלופה, אבל היא לא נראית טוב, גם בנצחון על חיפה היא לא נראתה מדהים, אלא שאחרי המספרת של יצחקי לא זוכרים שום דבר אחר. באר שבע לא קבוצה מדהימה, אבל יש לה אופי וחוסן שדרוש לקבוצה שרצה קדימה, והניצחון מול קרית שמונה מוכיח את זה. האפשרות שבאר שבע תיקח אליפות ממכבי הופכת ממשית יותר ויותר כל שבוע, כשרק המפגש מול באר שבע עצמה יכול לפתוח פער רצוי. ואז קרלוס גרסיה עשה 2-0. (דקה 54')

קצת על הכוס

"יש בעיה בתיאוריית המלאכים", אמרה לי רחל. "כל היכרות שיש לך עם האדם אתה חושב איך אתה עוזר לו, אבל אתה לא מחפש ללמוד ממנו גם". עניתי לה שדווקא תיאוריית המלאכים היא דואלית בהחלט, אבל השאלה שלה עדיין הקשתה עליי. אפשר לחלק את העולם להרבה סוגים של אנשים. גברים ונשים, ימנים ושמאלנים, עשירים ועניים, רזים ושמנים ועוד. החלוקה שאני רוצה לדבר עליה היא החלוקה בין הכוסות המלאות והכוסות הריקות.

יש אנשים שבכל נקודה ובכל מצב שיהיו בו, יראו את הטוב. לפעמים זה תלוש, לפעמים זו אופטימיות חסרת תקנה, לפעמים זה סתם רצון להתקדם. ויש אנשים שמביטים על חצי הכוס הריקה, מתכוננים תמיד לגרוע מכל, עד כדי כך שלא מצפים לטוב כלשהו. וכשיביטו בכוס, כל כוס, ידעו לומר מה רע ומה לא נכון במה שקורה. לעיתים ניתן לשייך לאנשים האלו גם ציניות ומרירות.

אני מרגיש שאני נמצא אי שם באמצע. בין אלו שמתכוננים לגרוע מכל ובין אלו שמקווים לטוב ביותר – או בעצם, אני מנסה להכיל את שניהם, ככה לעולם לא מתאכזב מצד אחד, אבל לא מפחד להיפתח מצד שני. אבל האמת היא שכשאני מביט באנשי הכוס המלאה אני רואה כמה אני בעצם רחוק מהם. וזה בעצם מה שיש לי ללמוד מאנשים אחרים, הכרת הטוב, החיפוש התמידי הזה לחפש אחר הרצון של האדם להיות טוב.

ויש ויכוח תמידי, כזה שמתנהל מאז הימים ששלום היה באיזור, דרך עוזיאל ואפילו איין ראנד והוגים אנוכיים אחרים. האם האדם אינטרסנט טהור ומחפש לעשות טוב רק לעצמו או שמא הוא מחפש להיטיב עם הכלל? הבעיה עם האנוכיות היא שלא ניתן לשלול אותה. כלומר, גם כשאדם יחפש "להיטיב עם הכלל", נוכל בקלות לומר שהוא בעצם חש את הסיפוק מכך. אני זוכר שבערוב ימיי בנתיב, ממש בשבוע שבועיים האחרונים, הדרכתי חניכים שלא היו שלי בתפילה. שבע בבוקר, אני, תפילה. משולש נדיר להפליא. ואני זוכר איך קלטתי את עצמי לרגע מדבר ואומר לעצמי "אני הולך להתגעגע לזה", ואמנם לא חזרתי לזה מאז, אבל את תחושת הסיפוק שחשתי כשראיתי שמישהו קלט מה הפואנטה – של תפילה או של היהדות בכללותה, אין שנייה לה.

וככה אמור מי שרוצה להיות מורה לחוש – את הגאווה ביצירה שלו, את השינוי שהוא עזר לאחר לעשות. באופן פרדוקסלי, הרבה מאנשי הכוס המלאה יראו את התפיסה הפרו-אנוכית שלי כשלילית, אך דווקא ה'כוס הריקה', שתטען שאנוכיות האדם היא הטוב שבו נראית נכונה יותר בעיניי, משום שהיא כך. וכל עוד הטוב האישי מושג באמצעים כשרים – אין איתו בעיה.

קצת על מִּשְׁפָּטִים

אחד האלמנטים הפשוטים ביותר בכל עם, בכל ריבונות, ובטח ובטח שבכל דמוקרטיה היא חוקה. בפרשות האחרונות קראנו על ישראל, שהפך מקבוצה של אינדיווידואלים לעבדים, ומעבדים לבני חורין, ומבני חורין – לעם. הטכס המופתי של מעמד הר סיני יורד מיד לאחר מכן לפרטים קטנים.

וכמה טבעי, שרגע אחרי השחרור מן העבדות, אחרי קבלת מצוות הזמן – המצווה הראשונה שנדונה היא מצוות שחרור העבד:

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם.   אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.   אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת–הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ.  וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי.   וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם (כ"א, ב'-ו')

מכאן למדים אנו כי שלמות האדם מתקיימת רק כאשר הוא שומר על היותו בן חורין. כאשר הוא איננו עושה זאת, הוא מאבד את חופש הבחירה שלו. כפי שראינו אז אצל פרעה, כשאדם עושה בחירה אחת יותר מדי שנוגדת את החופש שלו – החופש שלו לבחור נשלל ממנו.

מכאן התורה עובדת ללמד את בני ישראל את ארבעת אבות הנזיקין על פי המשפט העברי:  "שור", "בור", "מבעה" ו"הבער" . שור בא לדרוש בנוגע לכל הנזקים שבעל חיים יכול לגרום, בור מדבר על כל נזק תברואתי שקיים, המבעה הוא נזק שנגרם על ידי האדם – או במזיד או בשוגג(שלא היה אחראי כפי צורכו), והבער הוא נזק שנגרם מאש. כמו ארבעת יסודות כדור הארץ, ניתן לומר שבארבעת אבות הנזיקין הללו מגדירים את כל הנזק האפשרי שיכול להיגרם בין אדם לחבירו.

השלב הבא הוא מצוות שבין אדם למקום. שוב, כמו במצוות החודש, חוזר אלמנט הזמן.

 וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ.   וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ.   שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת–לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר.   וּבְכֹל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, תִּשָּׁמֵרוּ; וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל-פִּיךָ.   שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.   אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר–שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם.   וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה.   שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה–יֵרָאֶה, כָּל-זְכוּרְךָ, אֶל-פְּנֵי, הָאָדֹן יְהוָה (כ"ג, י'-י"ז)

כמו בשבת בה אנו מצווים לנוח מעבודת ששת הימים, כך אנו מצווים לנוח בשביעית שלאחר שש שנות עבודה. והשבת התקשיתי בכך. אני נוהג בשבת שלא ללמוד או לעסוק במישרין בדבר מה שקשור לעבודה, אך לעיתים הדבר מאתגר ומקשה וגורם לי לפספס את המטרה, וכך כשדקות ספורות לפני צאת השבת אני מביט בשעון בתקווה שהשבת תחלוף ואוכל לשוב לעבוד. המעגל הברור של פרשת משפטים הוא אפוא הדרישה החוזרת לשמור על החירות שלנו. האם הרצון שלי להתחיל ללמוד למבחן מפאת קוצר הזמן הוא עבדות? האם בגלל שאני חש צורך למצוא אייטם עבור העורכת שלי – צריך אני לחורר את אוזני? או שמא מוטב שאלמד בשבת – על מנת שלא ארגיש שאני מבזבז את הזמן שבו איני עובד?

נראה לי הפתרון הוא למלא את השבת בתוכן משלה עצמה, וכאשר אני עוסק ב'חול', לקדש אותו ולעשות את המירב ואת המיטב בו. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי (כ').

בקטע האחרון של הפרשה משה עולה אל פסגת הר סיני למשך ארבעים יום וארבעים ליל. מראה הר סיני מדמה את מראה הסנה הבוער ובתוכו רק משה יכול להימצא.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה–וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם.   וַיָּקָם מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ; וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הַר הָאֱלֹהִים.   וְאֶל-הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב אֲלֵיכֶם; וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם.   וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הָהָר; וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-הָהָר.   וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-יְהוָה עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים; וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן.   וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה, כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.   וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (כ"ד, י"ב-י"ח).

ישנו מדרש על מה שקורה בעת הזאת, שעולה משה אל ההר, ובו מתדיינים המלאכים שאינם מרוצים מכך שבן מוות משתווה אליהם ברמתם שלהם:

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו! אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"(תהלים ח, ה), "ה' אדֹנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים" (שם ח, ב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם,
מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה, שנאמר (איוב כו, ט): "מאחז פני כִסה פרשז עליו עננו". ואמר רבי נחום, מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה (שמות כ, ב): "אנכי ה' -להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?! שוב מה כתיב בה (שמות כ, ב): "לא יהיה לך -להים אחרים". בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה?! שוב מה כתיב בה (שם כ, ז): "זכור את יום השבת לקדשו". כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות?! שוב מה כתיב בה (שם כ, ו): "לא תשא". משא ומתן  יש ביניכם?! שוב מה כתיב בה (שמות כ, יא): "כבד את אביך ואת אמך". אב ואם יש לכם?! שוב מה כתיב בה (שמות כ, יב): "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנֹב". קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?!

מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ח, ב): "ה' אדֹנינו מה אדיר שמך וגו'|",
ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר (תהלים סח, יט): "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם", בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המוות מסר לו דבר, שנאמר (במדבר יז, יב): "ויתן את הקטֹרת ויכפר על העם", ואומר (שם יז, יג): "ויעמֹד בין המתים ובין החיים וגו'|". אי לאו דאמר ליה מי הווה ידע?!"

אם יש לו לאדם יתרון – הוא שהוא בן חורין, לעשות את הטוב ואת הרע, ובחרת בחיים.