קצת על הרבה – מוצ"ש בֹּא

מה הקשר בין ג'ורג' אורוול ויעל גרמן? למה התנגדתי להפגנה בעד פולארד? חוויות ראשונות מהפרקטיקה של האנטי פרגמטיזם, ומה הקשר בין גירוש אדם הראשון ושחרור בני ישראל ממצרים?

קצת על החלומות | קצת על הפלות | קצת על המום | קצת על המינתיפאדה | קצת על פולארד | קצת על פרקטיקה של אנטי פרגמטיזם | קצת על שביעי | קצת על הידברות | קצת על פרשת בא

קצת על חלומות

בשבועות האחרונים אני כותב הרבה על האופן בו הימין הפרימיטיבי נכנע לשמאל הפרוגרסיבי, בין ברצון, בין בעבדות ובין בטמטום. כדי להמחיש את הדברים הללו, אני מציע לראות את הקטע הזה. תכנית 'אנשים' של ערוץ 2 הציעה לצופיה לדרג את הפוליטיקאי הטוב ביותר. כדי ללמוד את עומק הבעיה, אני מציע לראות כל ראיון עם הפוליטיקאים הללו: נתניהו, בנט, לפיד, ליברמן והרצוג. רק לאחרון יש חלום מוגדר של מה שהוא רוצה לראות בעתיד.

קצת על ההפלות

בספרו האלמותי 1984 קובע ג'ורג' אורוול את עקרונות מפלגת הסוצאנג:

מלחמה היא שלום.

 חירות היא עבדות.

בערות היא כוח.

באמצעות המילים, ממחיש אורוול את השינוי התודעתי והחברתי שיוצרים השליטים על העם, ואיך החברה משתנה בגלל שהיא נכפית לומר דברים, גם אם אין בהם היגיון של ממש.

ביום שני האחרון הכריזה וועדת סל התרופות על התקנים לשנת 2014. ההכרעה הזו היא חשובה ביותר, משום שהיא קובעת עבור חולים רבים מי מהם יקבל סיוע מהמדינה במימון התרופה ומי לא, ובמידה רבה – מי לחיים ומי למוות. התקציב מוגבל, והמאבק על הכנסת תרופה מסוימת לסל התרופות כולל מאבקים קורעי לב על הזכות למימון מהמדינה, כי תרופות, מה לעשות זה עסק יקר.

והוועדה החליטה:  תרופות לסרטן – בפנים, תרופות לאפילפסיה – בפנים, תרופות לשבץ מוחי, תרופות לHIV – בפנים. תרופות לסכרת – בחוץ, תרופות לפרקינסון – בחוץ, הפלות עד גיל 33 ללא סיבה רפואית – בפנים.

וכך, וועדה מקצועית הכריעה דיון ציבורי שלם, ללא שנדרשה להעלות את הדיון הציבורי הזה. בארה"ב החלוקה הקשה בין ציבור ה"תומך חיים" ובין ציבור ה"תומך בבחירה" מפצל את המדינה לשניים. אמירות בעיתיות יכולות להכריע את תוצאות המירוץ לנשיאות, לקונגרס ולמשרת המושל. כאן בארץ, למה צריך לדבר על זה בכלל? יש וועדה מקצועית שתקבע עבורנו מה חשוב ומה לא, מה נחשב לבריא ומה לא.

רפואה מונעת, דהיינו קיום אורח חיים בריא, אמורה לסייע לאדם להימנע ממחלות קשות, ממצוקות כאלו שיובילו אותו להידרש אל סל התרופות, אך מה השיקול בהכנסת הפלה לסל התרופות?

"לדברי חלק מחברי הוועדה, ישנן נשים רבות הנכנסות להריון מחוץ לנישואים ואינן יכולות לממן הפלה, כיוון שהן אינן רוצות לספר על כך לבעלן. מימון המדינה יקל עליהן גם במצבים כאלה.

"עד כה היו נשים בגילאי 20 עד 40 שאולי היו נמנעות מלבצע הפלה בבית חולים ציבורי עקב קשיי מימון או עקב רצון להסתיר", אמר פרופ' הלוי, "וכעת הסרנו את החסם הזה".  (מתוך הכתבה ב וואי נט)

ובכך, באבחת יד, הכריעה הוועדה כי המדינה לא תסייע רק למי שחולה באמת, אלא תחייב את כולנו לממן טעויות של אשה חסרת אחריות שלא מבינה שאחת ההשלכות של קיום יחסי מין היא כניסה להיריון. הוועדה מחייבת את כולנו לממן למישהי את האפשרות לטשטש את עקבות הבגידה שלה – וכל זה על חשבון משלם המיסים.

אלא שההכרעה הערכית פה היא גדולה יותר. ברגע שהכניסה הוועדה את ההפלה לסל התרופות, היא טוענת כי היריון הוא מחלה עבור האישה, והתרופה שלה היא הפלה. אלא שמי שמכיר קצת את השיטה בה הפלה עוברת, יודע כי הפלות עלולות ליצור נזק בלתי הפיך לרחם, ובכך לפגוע מאותה אישה חסרת אחריות להיכנס להיריון בהמשך.

המציאות, מסתבר עולה על כל דמיון. בפראפרזה על דבריו ג'ורג'  אורוול, לו היינו צרכיםך להגדיר את עקרונות מפלגת סל התרופות, אני מציע את העקרונות הבאים:

היריון הוא מחלה

הפלה היא תרופה

נאמנות היא בגידה

קצת על המום

הרבה זמן לא הבנתי איך ביתו של איתן לבני התגלגלה למחוזות השמאל ההזוי, ואז קראתי את מה שהיא אמרה על הסכסוך הישראלי ערבי.

" השאלה אינה אם יש פרטנר. אנחנו צריכים לסמן מטרה ולפעול, ואם אין פרטנר פלסטיני – עלינו לעשות הסכם עם העולם. המו"מ היום אינו רק עם הפלסטינים, הוא גם עם העולם, דרך ארצות הברית, שהיא לא רק המתווך אלא בת ברית שאיתה חולקים באינטרסים משותפים. או שאפשר לנסות להתעלם מקיומו של העולם, להתעטף בצדקת דרכנו, לתמוך בהצעות חוק הזויות וקיצוניות שפוגעות בתהליך ופוגעות בדמוקרטיה".

ובעצם, הציטוט הזה, שמסביר לנו היטב כמה לבני סומכת על העולם, מעצים את השאלה – איך ביתו של איתן לבני, שלחם לצד מנחם בגין על אף דעת הקהל העולמית, הגיעה למחוזות השמאל הקיצוני? היא מוכרחה להגיע להסכם שלום, ויהי מה. זה הפתרון הנכון, המוסרי, הערכי הנעלה ביותר. כמובן, אין בלתו.

אך יש נקודה אחת בה הימין ולבני יכולים להסכים – זה ישראל והעולם, שניהם עומדים על כף המאזניים, אלו מול אלו. העולם וההכרעות הערכיות שהוא עושה, ישראל וההכרעות הערכיות שהיא עושה. והעולם מעמיד ערך סנטימנטלי מובהק – שלום עלי אדמות. בכל יום ויום הקהילה הבין לאומית פועלת כדי לכונן שלום בארץ. גם ברגעים אלו, בעת כתיבת השורות הללו ובעת קריאת השורות הללו, ממשיכים להירצח עוד ועוד בני אדם בסוריה. אף אחד שם לא חושב שצריך לעשות הסכם עם העולם.

אז מה מבינה לבני שאנחנו לא מבינים, למה היא חוששת כל כך מהאפשרות של חרם על ישראל? אולי כי ביום ההוא, כשזה יקרה, ישראל תידרש לבחור בין יהדות ו'דמוקרטיה', כפי שרואה אותה לבני. אולי כי אז יבין העם בישראל שאנחנו יכולים להסתדר לבד, למרות הכל. כי אולי אז, נאלץ להסביר לעולם שיש גבול לכמה אפשר ללחוץ אותנו, ושגבולות 67', כפי שאמר אבא אבן, הם גבולות אושוויץ. אבל לא, לבני לא רוצה להסביר את זה, כי כנראה שהיא לא יודעת את זה. זה לא רק הבטחון הרי, זה הערך שמאחורי הדברים.

מימין ההתפוררות נמשכת. שרי ליכוד יצאו השבוע לבקעת הירדן, להכריז כי לנצח נצחים נשמור לה אמונים ושאר ירקות, משל הייתה ירושלים, עליה כאמור, ויתרו כבר. והנה, מכותרת לכותרת, נראה כי חדרי המום אינם חסינים להדלפות, ומדי פעם עולות ידיעות בטור הנדסי על סוגיות חדשות. ירושלים, גבולות בקעת הירדן, ועכשיו חילופי שטחים, ממש כפי שהציע אביגדור ליברמן בזמנו. איכשהו בממשלה המוזרה הזו, דווקא הרעיון של ליברמן קורם עור וגידים, רק בעיה אחת יש איתו. אף אחד לא שאל את מי שגר שם אם הוא מוכן לעבור, לא את היהודים ולא את הערבים. אלא שדי ברור שאלו ואלו מתנגדים. נתניהו עצמו פעם הגדיר את 'העיקרון הפלשתינאי', בו הבהיר כי הקמת מדינה ערבית ממערב לירדן יעודד את המיעוט הערבי בישראל לדרוש עצמאות והכרה עצמית.

בינתיים אחמד טיבי מגדיר היטב את הבעיה: "זו הצעה הזויה המתייחסת אל האזרחים הערבים כאל כלי שחמט שאפשר להזיז ולהחליף". כמו כל אידיאולוגיה של השמאל, אפשר להשיג הכל, בתנאי שזה על חשבון מישהו אחר. שוויון לכולם? על חשבון העשירים. שלום לכולם? בתנאי שקורבנות השלום והעקירה הם כולם מלבדי.

קצת על הפיקוח

הכשלים הערכיים של הימין ממשיכים לתת את אותותיהם. בשם הוזלת המחירים וטירוף הדעת, החליטו להרחיב סמכויות של עוד ועדה מקצועית, שתקבע עבור חברות פרטיות מהו המחיר שאפשר לשלם להם. כמו כל דבר חסר אפשרות לתחרות, המחיר ייקבע על הערך הגבוה ביותר. במקום שכל ארגון יעבוד למקסם את הרווחים שלו, אלו שהוא עבד עליהם כשהוא מנסה להוזיל את עלות הייצור שלו במקביל – המדינה תקבע כמה כל גוף מעורב יקבל, כשהאזרח הוא העומד בראש הפירמידה. במקום שהמדינה תאפשר ייבוא של מוצרי חלב ותפתח את השוק לתחרות רצינית יותר מהקרטל שיש היום, היא מונעת שוב את התחרות ולוקחת חלק בקרטל בעצמה.

העיקר שאפשר לדווח על הוזלת מחירים בתחבורה הציבורית המפוקחת, אה, רגע…

קצת על המיתניפאדה

אז מצאתי אתר נהדר שמתמצת את המדור הזה לעמוד בו מתעדכנים כל הידיעות על פיגועים שהיו השבוע. ובכל זאת, שווה לשתף אתכם בלהיטי השבוע: אבנים על שחקניות 'הבימה' ב-443,ניסיון שוד רכב בבנימין, ועשרות ערבים יידו אבנים לעבר כוח מג"ב באבו דיס. איזה כיף שיש תהליך שלום!

קצת על ההפגנה למען פולארד

לפני שנתיים וחצי הצטרפה התאחדות הסטודנטים הארצית למחאת האוהלים. "אנחנו הישראלים החדשים", קבע יו"ר ההתאחדות דאז, איציק שמולי. ההפגנות הלכו וגברו, עד שהגיעו מאות אלפים לכל הפגנה. יוקר המחיה ובעיית הדיור מלוות את התודעה הישראלית עד היום. על אף ההמולה התקשורתית הרבה, מעורבות ההתאחדות לא הייתה קונצנזוס. היו שראו בכך ניצול המחאות למקפצה פוליטית עבור שמולי. היו שראו בעמדות הנהגת המחאה עמדות שגויות. היו שראו בכך ניסיון לנגח את ממשלת נתניהו.

שמולי, כידוע, נכנס לפוליטיקה. בבחירות שנערכו לפני אחד עשר חודשים הוא התברג לרשימת מפלגת העבודה לכנסת, וכיום הוא מכהן כחבר כנסת מן השורה. החליף אותו אורי רשטיק, גם הוא – איך לא, איש מפלגת העבודה. לפני כחודש, הוביל רשטיק יוזמה של חבר הכנסת חיליק בר(העבודה) ותנועת השמאל 'קול אחד' להוציא משלחת של מאתיים סטודנטים לרמאללה. המשלחת אמורה הייתה להיפגש עם יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס.

החלטה זו עוררה כעס רב, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. פגישה עם יו"ר הרש"פ תמיד נתפסת כמעשה שמאלני-פוליטי. המעורבות של 'קול אחד' וחיליק בר לא מסייעות לאנשי הימין לעכל את ההחלטה. היו שטענו שעל מנת לאזן את ההטיה הפוליטית שמאלה של ההתאחדות באפלייה מתקנת. לעומת זאת, שורש הבעיה טמון בכך ששוב ושוב רואים נציגי הסטודנטים בתפקידם כר פורה לקידום פוליטי אישי במקרה הטוב וקידום אג'נדה פוליטית שנויה במחלוקת במקרה הרע. ראוי לציין כאו שאת ההחלטה של ההתאחדות הסטודנטים להוציא משלחת לרמאללה הכריע יו"ר האגודה בבר אילן.

ואז אגודת הסטדונטים של בר אילן ביקשה לחדור לקונצנזוס. השיטה – הפגנה בעד שחרורו של יהונתן פולארד. כמובן, כמו רוב הישראלים, אני בעד שחרורו  של פולארד. גם אני רוצה לחזות בו בנמל התעופה בן גוריון, גם אני מקווה לראות את ראש הממשלה מחבק אותו, כפי שחיבק את גלעד שליט בזמנו. גם אני מייחל ליום בו פולארד יהיה יחד איתנו כאן, חופשי בארצנו.

ולמרות שאני בעד שחרורו של פולארד, אני מתנגד לקיום ההפגנה. שוב, כמו בימיו של שמולי, לוקחים נושא בקונצנזוס על מנת לקדם אינטרסים פוליטיים אישיים. העצוב פה, הוא שאלו שהתנגדו למעורבות הפוליטית של נציגי הסטודנטים כשזה לא התאים לעמדות שלהם, לא רואים שכעת הם אלו שמעודדים מעורבות פוליטית פסולה של אותם הנציגים.

פעם זו גמליאלי, פעם זה שמולי, פעם זה רשטיק, פעם זה בר נוי. לא משנה אם זה ימין, שמאל, ציוני או אנטי ציוני, נציגי הסטודנטים צריכים לדאוג לאינטרסים של הסטודנטים בראש ובראשונה, וכיום נעשה יותר ויותר ברור שהסטודנטים היחידים שהנציגים דואגים להם אלו הם עצמם. ובכל פעם שזה קורה, לוקחים את כספי הציבור שמממן את האגודות ואת התאחדויות הסטודנטים הללו ומנצלים אותם לקדם את עצמם ואת האידיאולוגיה שלהם, לא של הכלל.

כל התאגדות סטודנטיאלית נועדה להגן ולקדם את האינטרסים של ציבור הסטודנטים הארצי. כשהתאחדות הסטודנטים הארצית מנסה לקדם את תהליך השלום, כשאגודת הסטודנטים מנסה לקדם את שחרורו של פולארד, אין אינטרס סטודנטיאלי אחד שמישהו דואג לו, ובמקום לדאוג לאינטרסים של הציבור – הם דואגים לאינטרסים שלהם.

מי שמקבל מעורבות של אגודת סטודנטים בעניין פולארד, שלא יתפלא שיום אחרי כן התאחדות הסטודנטים מקבלת החלטה להוציא משלחת לרמאללה. העקרונות הם אותם עקרונות, האינטרסים הם אותם אינטרסים, רק ההחלטות משתנות.

קצת על פרקטיקה של אנטי פרגמטיזם

השבוע תתפרסם הכתבה הראשונה שלי בעולם התקשורת. עד כה כתבתי בעיקר טורי דעה, כחלקם – הבלוג הזה, אך מעתה אני גם כתב מן השורה, השורה האחורית אמנם, אך עדיין שורה. ואמנם הנטייה האנטיפרגמטית שלי, לא להתפשר על מקום עבודה שישלם לי כפי שראוי שיהיה, או הרצון להגיע למקום בו ישלמו כדי לקרוא את הדעות שלי עדיין קיימות, אך ברגע שנכנסתי למערכת – מצאתי גם דברים אחרים.

גיליתי למשל, שהרבה מן הכתבות מגיעות בכלל מקומיניקטים, הודעות לתקשורת של אנשי יחסי ציבור. רובן, אגב, משעממות, חסרות תוכן וחשיבות ממשית לתקשורת. גיליתי שהגילדה מעסיקה משרד יחסי ציבור באופן קבוע והיא פימפמה את ההפגנה שלה כהוגן בתקשורת, והאמת היא שאני לא נהנה להתעסק עם הודעות לתקשורת, אבל זה חלק מהמקצוע כיום, וכיוון שכך מתנהל העולם, אני חייב להתייחס להודעות הללו.

מאידך, יש גם כתבות צבע, רציניות יותר. בעברי הלא רחוק הציעו לי רבים ללמוד פסיכולוגיה, כי יש לי נטייה די טובה להוציא מאנשים את הסיפור שלהם, ואם יש סופר גדול בעולם הזה – הוא אלוקים. ואלוקים כותב סיפורים חדשים בכל יום, לכן אני יודע שכל אדם שאני פוגש וכל אדם שאני מכיר – אני יודע שהוא סיפור מיוחד בפני עצמו. יש בו איזה כישרון חבוי, או תשוקה למשהו – וברגע שנוגעים בתשוקה הזאת, פותחים עולם מדהים שמלא באהבה. אז הנה הסיפור הראשון שמצאתי לנכון לשתף אותו עם העולם השבוע:

קצת שביעי

אהבה של אירית

קליונה קמפבל, 23, תושבת אירלנד, נחתה ביום רביעי האחרון בנמל תעופה בן גוריון בהחלטה נחושה לעבור תהליך גיור בארץ. עבור קמפבל, לא מדובר בביקור ראשון בישראל, שהופכת להיות הבית החדש שלה. סיפורה התפרסם לפני ארבע שנים ב'מעריב', אז נחשפה לציבור הישראלי כסטודנטית אירית שהתעניינה ביהדות ועשתה מעשה בעקבות כך: התנדבה לשירות בן חודשיים בצה"ל.

שלוש שנים אחרי השירות הקצר ביחידת שר-אל, מבקשת קמפבל להשלים תהליך שהחל מזמן. "אני קשורה לקהילה היהודית כאן כבר 6 שנים" אומרת קמפבל ל'שביעי'.  "איכשהו הרגשתי שאני לא מצליחה להשתלב במקום בו אני נמצאת. ככל שלמדתי על יהדות, וככל שהכרתי יותר – ככה התחברתי יותר, והרגשתי שאני נמצאת במקום המתאים לי".

על אף גילה הצעיר, היכרותה של קמפבל עם היהדות ארוכה למדי. "מאז שהייתי בת 9 התעניינתי ביהדות, כשלמדתי על סיפור יציאת מצרים, נדהמתי מהעוצמה ומאיתנות של העם היהודי, דבר שמלווה אותו בעצם עד היום. המשכתי ללמוד ולחקור עוד, עד שבגיל 17 התחלתי ללכת לבית כנסת בקורק שבדרום אירלנד. הבנתי כבר אז שאני רוצה להתגייר, אבל הקהילה היהודית שם הייתה קטנה מדי, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה בדאבלין".

בביקורה הראשון שלה בישראל, בגיל 19, החליטה שהיא רוצה להכיר את התרבות הישראלית מקרוב ולא רק כתיירת. שירות בצה"ל היה תחנת מעבר חשובה בדרך לישראליות. החוויות שלה כחיילת המשיכו ללוות אותה גם אחרי שסיימה את השירות. בארץ מולדתה, אירלנד, מקום שיש בו ביקורת רבה מאוד נגד ישראל., הופנו חיצים נגד 'קמפבל הציונית'.

 "כשחזרתי לאירלנד פרסמתי בעיתונים את החוויות שעברתי בישראל, ואמרתי שישראל היא בעצם לא מדינה רעה כמו שאומרים בתקשורת. קיבלתי הרבה תגובות נזעמות, הם ממש כעסו עליי ועל מה שכתבתי. אני זוכרת שבעיתון אחד כתבו שעברתי שטיפת מח, אחרים טענו שנאנסתי ואמרו 'הלוואי שמתת שם', ושלא מגיע לי להיות אירית."

הביקורות לא ציננו את משיכתה ליהדות. היא התחילה בתהליך גיור בקהילה הרפורמית באירלנד, כיוון שהגיורים הרפורמים מוכרים תחת חוק השבות. "החוויה אצל הרפורמים הייתה מאוד משונה. הרגשתי שהתהליך נועד רק בשביל שהם יקבלו ממני 500 אירו. למדתי אצלם במשך שנה עם מישהו שאפילו לא היה רב, ובשלב מסוים אף הודה בפניי שהוא לא מאמין באלוקים בכלל. אחרי שנה טסתי ללונדון כדי לקבל את תעודת הגיור".

אבל התעודה הזו היית רחוקה מלספק את מאווי קמפבל. ביום רביעי היא התחילה שלב נוסף במסע המופלא שלה אל היהדות. פניה של קמפבל אל הישוב בת-עין, שם תלמד במדרשת "זהר" כחלק מלימודיה לגיור במסלול האורתודוקסי.

 את תחושת המשיכה שלה אל היהדות היא עדיין מתקשה להסביר. "זו הייתה משיכה אינטלקטואלית, אבל אני לא מצליחה להגדיר אותה בדיוק. אני חשה תדהמה אל מול ההיסטוריה היהודית והאופן בו למרות כל הקשיים היהדות מצליחה להתגבר על המכשולים יחד עם המחויבות לאחדות ולערבות הדדית.

"הרוחניות היהודית, ההיסטוריה וההגות העשירה מעוררים בי השראה. הספר הראשון ששאלתי מהאוניברסיטה היה כתביו של הרמב"ם, ואני זוכרת איך כבר אחרי כמה עמודים הייתה שקועה לחלוטין בתוך עולם האמונה היהודי".

קצת על הידברות

כהמשך לדיונים הנרחבים על ירושלים, ביקש רזיאל להשמיע  לנו את הביצוע המיוחד של רוחמה רז,  לשיר "לכל אחד ירושלים", בו היא מתארת את התפיסה הכללית את ירושלים.

מכאן חני נטלה את הדיון אל המפגש הכמעט אחרון שלנו, אחרי ויכוחים סוערים אל המקום העמוק ביותר של כולנו: אהבה. ומהי האהבה? היא שאלה. האם היא התאהבות, האם היא סחף רגשות, האם היא השקעה?

היא הביאה לנו את סיפורם של אמנון ותמר, כפי שמובא בספר שמואל. הכתוב מתאר כי לאחר התקרית של דוד ובת שבע, אחותו של אבשלום, תמר, הייתה אהובה על ידי אמנון, גם הוא בן דוד. ואמנון שבור לב, ליבו דווה אל תמר, והוא אף נעשה חולה מכך. הוא מתייעץ עם בן דודו, יונדב, שמתואר "איש חכם מאוד" על פי הכתוב. יונדב מציע לו שיעשה עצמו חולה, ישכב במיטה ויבקש שתמר תסעד אותו מאביו. וכך אמנון עושה בדיוק. "ותלבב לעיניו", אומר הכתוב על הסיטואציה.

וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו, לֶאֱכֹל; וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי.   וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי–כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל:  אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת.   וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ.   וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ (שמואל ב', פרק י"ג, פסוקים י"א-י"ד).

הכתוב מתאר כאן סצינה משונה ביותר. האם תמר ניסתה להסות אותו ולמשוך זמן? האם רצתה בו באמת, ולא על בסיס אימפולס מיידי? וכשהכל נגמר, מתאר את הכתוב את שנאת אמנון לתמר, שמתחננת בפניו: " וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ עִמִּי, לְשַׁלְּחֵנִי; וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ לָהּ"(ט"ז), והוא מגרש אותה מחדרו. לאחר שהוא אינו לוקח אחריות למעשיו, תמר אינה מוכנה לעבור על כך לסדר היום:

 וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה(י"ט). אחיה אבשלום דורש ממנה להחריש, ובהמשך, כחלק מהמרד שלו בדוד אביו הוא הורג את אמנון, אך כעת אומר לה "תחרישי", תנמיכי פרופיל. דוד, המלך, שומע על הדברים "ויחר לו מאוד", אך הוא אינו עושה דבר. הכתוב מתאר כאן תפיסה תרבותית מאוד קשה, כי האב בדיוק נתפס עם המכנסיים למטה(הגם שלא חטא בהגדרה) עם בת שבע, ולכן משותק למול מעשי בנו שאנס את בתו. אבשלום מנצל את התקרית בהמשך כדי לנגח את אביו. ויונדב 'איש חכם מאוד', מסביר לאמנון איך יוכל ליצור סיטואציה. באופן משונה למדי, התקרית יכולה הייתה להיות נעימה הרבה יותר, אך נבחרה שלא להיות כזאת.

אחת המשניות המפורסמות במסכת אבות מדברת על אהבה:

ה,טו כל אהבה שהיא תלויה בדבר–בטל דבר, בטלה אהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטילה לעולם.  איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר; ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.

ומה היה מיוחד באהבת דוד ויהונתן? שזו הייתה כנגד כל שיקול הגיוני. יהונתן, בן שאול, אמור היה להחליף את שאול בכס המלוכה אך משבחר ה' בדוד להחליפו עזר לו יהונתן בכל אשר הלך ובכל אשר עשה, גם כנגד ציווי אביו להרוג את דוד. וכשמת יהונתן, קונן עליו דוד בשירה גדולה, עד אשר הגדיר את אהבתו אל יהונתן " נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" וכאן החליטה שולמית אלוני כי השניים קיימו יחסים מיניים. האם אנחנו לא מסוגלים לקבל אהבה כפשוטה יותר? שאלה חני. למה אנחנו מחייבים את עצמנו לרדד את האהבה הזאת ליחסי מין ולא לקבל את זה שיש אהבה שהיא פשוט שם?

אחרי כן חני השמיעה לנו את שירו המשעשע של אריק ברמן, "המתוקות האחרונות", בו ברמן כותב מתוך זווית ראייה של בחור שאין לו שום מחויבות לשום קשר ממשי, אלא שוכב עם כל דבר שזז, בלי כוונה להתמסד, ומתייחס באופן מזלזל למדי בבחורות איתן הוא נמצא. "מה הבעיה בזה? הוא נהנה, משתולל, ואז יתמסד", אמר לירן. רחל דווקא חשבה שיש פה בעיה קשה, ושיש מחסור בתפיסת האהבה.

מנגד, שיר של מיכה שטרית ביטא אהבה שטורפת את הדעת, וגורמת לאדם להשתגע למראה של מישהי. מה מהם אמיתי יותר?

הדיון התפתח לכמה וכמה כיוונים: תפיסת הזוגיות בציבורים השונים, הבררנות של אנשים כיום והקלות בה ניתן להגיע למבחר עצום של אנשים.

חני סיכמה את הדיון בפסקאות מתוך ספרו האדיר של אריך פרום "אומנות האהבה", שסיכם בעצם את כל הגישות שיש לאהבה בכך שהאדם המודרני אינו מוכן להשקיע, אך מוכן להחליף את האהבה שלו אם היא מפסיקה לרגש אותו, ובכל זאת אין דבר שהאדם כמה אליו יותר מהאהבה עצמה. שנזכה למצוא אהבה של ממש.

בשבוע הבא מפגש אחרון, ונתבקשנו להביא משהו מיוחד איתנו, מה שניקח איתנו מהחוויה הזאת. מה כדאי להביא?

קצת על בא

אחרי ספר בראשית שבוא נברא העולם, ונולד האדם, והתכונן לו עם, ונחלקו לעמים ולשבטים, מגיע הספר בו ישראל הופך מאדם ומאב לעם.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה:  כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ.   וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.   וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, עַד-מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי; שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי (י', א'-ג')

בפרשה הקודמת עסקנו בצורך האנושי בבחירה חופשית, בזכותו לקבוע את סדר יומו, בחירותו – וגם באפשרות שבה אלוקים שולל מן האדם את אותה הבחירה. הוא 'מכביד' את לב פרעה, הוא מטה את הכף לצד מסוים. וזה שוב קשה להבין, איך יכול להיות שהקב"ה נוגד עיקרון כה מהותי מתפיסת העולם הרווחת היום, נגד עיקרון מהותי ממש מהציוויליזציה שלנו, כיהודים וכבני אדם?

וכל זה, לשם מה? "למען שתי אותות אלה, בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'…". האם שווה ידיעת ה' את ההתעללות, את נטילת חירות האדם?

כדי לענות על זה, אני אעשה מהלך שונה מעט מזה שעשיתי בשבוע שעבר, ואלך אחורה אחורה, אלף וחמש מאות שנה מקראיות, אל גירוש אדם וחווה. כזכור, אז אדם וחווה חטאו בעקבות שידולי הנחש לאכול מעץ הדעת. וכעת מהי הדעה אותה רוצה ה' להפרות את בני ישראל? אותו. ה' מבקש שבני ישראל ידעו כי הוא קיים, ובניגוד למה שאמר הנחש דאז "והייתם כאלוקים, יודעי טוב ורע", הפעם ה' הוא זה שפותח פתח בפני האדם, ומציע לו "בוא אל פרעה", בוא, אפילו כמעשה ביאה, היא שותפות, היא אחדות. וכאן, בציווי זה, ה' מבדיל בין משה ובין פרעה, בין ישראל ובין המצרים.

אחרי המכות שממשיך ה' להכות את המצרים, עם מכת ארבה, ומכת החושך, ואיום בשיא חדש – מכת בכורות, שהוא המופיע בפרק י"ב.

ואחרי כן, עם הרצון הזה לתת לבני ישראל את הידיעה שה' נוכח, עם ההבדלה המושרשית בין אדם הראשון ובין ישראל, בין מי שרצה את עץ הדעת, ומי שרצה בדעת ה', הקב"ה מצווה לראשונה על ישראל כעם מצווה:

" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.   הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (י"ב, א'-ב').

אם נחזור אחורה, אל אדם הראשון ואל חווה, ניזכר שהדבר הראשון שהם הבחינו בו אחרי שאכלו היה בעירום שלהם, 'ערומים מכל חית השדה, ולא יתבוששו', נכתב. משנוכחו לדעת זאת מיד הסתתרו בבושה.

 ומה הדבר הראשון שיכירו בני ישראל משישוחררו מכבלי עבדות פרעה? הקב"ה רוצה שהם יכירו בזמן. הזמן שלהם, לא של פרעה. ויותר מכל חופש בחירה, יותר מכל חופש שהוא – אין חירות גדולה מן הזמן. אנחנו יכולים לבחור לישון בו, לנסוע בו, לכתוב בו, לקרוא בו, לבזבז אותו או לצרוך אותו, לצמצם אותו ולהרחיב אותו – הוא נתון לנו. אלא שהוא כלה והולך ככל שהוא חולף.

ולכן גם הקשר בין "בראשית ברא אלוקים…" ובין "ויאמר ה'", בין היצירה הראשונה ובין גילוי השכינה הוא כה עמוק. כמו שה' גירש את אדם וחווה על מנת לאפשר להם לבחור בטוב וברע, ואם יבחרו בטוב – יתקרבו אליו מחדש, ברמה גבוהה יותר מגן עדן ואם יבחרו ברע, יתרחקו שוב. כעת נותן ה' לעם ישראל את האפשרות, את הכלים לחזור אליו: החירות, חופש הבחירה, השחרור משעבוד האדם והפיכת ישראל לבני חורין, אדונים של עצמם.

העיקרון הזה מתחזק יותר ויותר כאשר אנחנו נכנסים לליל הסדר, או לקורבן פסח, אשר מחייב אותנו לחשוב שוב ושוב מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו. כל אסיר יודע את ההבדל בין הזמן ששייך לו, ובין הזמן שלו שנגזל, ובחודשים הללו – ראשי החודשים שהם החודשים שלנו, אנו מודדים את החופש שלנו בזמן, מבינים שהחופש הוא לא מוחלט, אלא מוגבל.

ותחשבו כמה אירוניה גלומה בכך שהשבוע התנהל הויכוח הרגיל סביב השנה האזרחית – האם לחוג אותה, האם לציין אותה. התשובה הפשוטה היא לא. לא כי מדובר בבדלנות מטורפת, אלא כי מדובר ביסוד החירות של העם היהודי.