קצת על הרבה – מוצאי שבת ניצבים וילך

אובמה מפריח בלונים באוויר, השנאוצרים רודפים את לפיד

הרבה על סוריה | קצת על השנאוצרים | קצת על אוגנדה | קצת על השנה שהייתה | קצת על צעירים בליכוד

הרבה על קצת – המתקפה המערבית בסוריה

"אני רוצה להעיף את הבלון", אמרה ילדה קטנה לאימה. ראיתי אותן צועדות על גשר המיתרים. האם בתחילת שנות השלושים לחייה, הילדה בת ארבע, אולי חמש. לפני האימא גם עגלה, ובה אחיה של הילדה. הקטנה הביטה בבלון ועל פניה ננסך מבט חלומי. "אז תעיפי אותו", אמרה האם. "אבל אני לא יודעת". הרי אי אפשר להעיף בלון, חשבתי לעצמי. אפשר לכל היותר לשחרר אותו. "את מתלבטת?", שאלה האם. "אני מה?", הילדה חזרה למציאות. "את מתלבטת", פסקה. "את רוצה להעיף אותו, אבל את יודעת שאם תעשי את זה לא תוכלי להחזיר אותו. זה מסובך".
הנשיא האמריקאי הציב קו אדום, קו תקיף, מובהק וברור – שימוש בנשק כימי יעשה בהתערבות אמריקאית בנעשה בסוריה. מבע פניו גילה נחישות רבה, כיאה לאדם שרגיל לדבר במילים רכות בעודו אוחז מקל גדול. החלומות תמיד פשוטים וקלים, והיה מאוד נוח אם אסד היה פשוט נענה להפצרתו, אך אחרי הכישלון האמריקאי במצרים, מבט קצר בטיפול המערב בגרעין האיראני ובגרעין הקוריאני מגלים כי כמו שגילתה האם לילדה – מרגע ששיחררת את הניצרה, אינך יכול להשיב אותה. זה מסובך.
מרבית המדינאים ביודעם כי מילותיהם אינן שוות הרבה, בגלל הנסיבות, המציאות, תמיד זה בגלל משהו – לעולם לא בגללם. אובמה עצמו סירב להציב קו אדום לאיראן בנוגע להעשרה הגרעינית שמדינת המפרץ מקדמת גם עם כתיבת שורות אלו וכנראה שגם עם קריאתן. לסורים הוא הבהיר כי שימוש בנשק לא קונבנציונלי נגד המורדים יענה בהתערבות אמריקאית בשטח, לראשונה מזה שנתיים, לאחר למעלה ממאה אלף הרוגים.
obama
הקו נחצה כבר בעבר, אך התמונות המזעזעות עושות את שלהן. הקו האדום הפך להיות קו מוסרי שאין להתעלם ממנו, אך העולם שותק. מאז הקמת חבר הלאומים על פי המתווה של וילסון, שנועד בראש ובראשונה למנוע מלחמת עולם הקהילה הבינלאומית לא מצליחה לשלוט באלו שלא קיבלו את מרותה. ההנחה הייתה שאם יתאגדו מדינות כל העולם, אזי הן יוכלו להתערב במדינות הסוררות, או באל שמחרחרות מלחמה. הבעיה היא שכמו בכל חוק, כששומר החוק מקפיד עליו מול מי שאינו הוא מונע מעצמו את היכולת להתמודד מול מפיר החוק. זה קרה עם גרמניה הנאצית שסירבה לקבל את כללי המשחק של הקהילייה הבינלאומית ונמשך עד היום, עם ההססנות הבריטית, או אולי כפי שהצביע הפרלמנט האנגלי בליל חמישי יותר נכון יהיה לומר הסרבנות הבריטית.
יש די והותר דוגמאות של התערבות לא יעילה של הקהילה הבינלאומית בסכסוכים עקובים מדם. אנחנו יכולים להיות דוגמא טובה לזה, שהרי מפעל ההתנחלויות רק עולה ועולה למרות הלחץ הבינלאומי. צפון קוריאה שמנצלת את החשש המערבי ממלחמה גרעינית מכניעה אותו פעם אחר פעם, כך גם איראן. יש לציין גם את התמיכה הסינית והרוסית במשטר העלווי. אפשר לומר שיש למערב נסיבות מקילות. הבעיה היא שהוא מדבר בשם מוסר גבוה, כשבפועל מדובר לחלוטין בקידום אינטרסים. בעיראק ובאפגניסטן זה היה קשור בנפט, ויש שיאמרו בנקמנות של בוש הבן על כישלונו של בוש האב.
עם גישה כזאת, ברור שעל המערב אנחנו לא יכולים להשען. קואליציה בינלאומית סביב מתקפה כלשהי – אמריקנית או ישראלית, כנראה לא תגובש בזמן הקרוב. נותרנו עם הבעיה האיראנית לבד. דפוסי ההתנהגות של הרודן שמסרב להתייחס ללחץ הבינלאומי ודפוסי ההתנהגות של הקהילייה הבינלאומית אינם מבשרים טובות, לרוב הרודן מצליח להשיג את מה שהוא רוצה, ובמקרה של הגרעין האיראני זה ישנה את מאזן הכוחות במזרח התיכון.
במוצאי שבת האחרונה, אחרי שהפרלמנט הבריטי הביך את קמרון, נאם אובמה והסביר כי הוא רוצה את אישור הקונגרס לתקיפה בסוריה. כשעקפתי את האם וילדיה, לא יכולתי שלא לתהות איך יסתיים הסיפור. בעודי מתרחק הבטתי לאחור, מנסה להבין מה החליטה הילדה. ככל שראיתי, היא אחזה בבלון ולא שיחררה אותו.

קצת על השנאוצרים
תחנה מרכזית ירושלים. אני בקומה השלישית, מחכה לעלות לאוטובוס לכיוון האוניברסיטה. ממול התור להנפקה של כרטיסי רב קו. הרבה אנשים מחכים לכרטיס הירוק הזה. התסכול גואה, אנשים אינם אוהבים לשבת בהמתנה. המספרים מתחלפים לאיטם. "אני הולכת שנייה לשירותים", אישה מודיעה לביתה. "חכי לי פה". לא עוברת דקה, והאמא שבה מלאת קיטור. "שקל?!", היא זועקת. "שקל כדי להשתין?! איפה נשמע דבר כזה? אין, אין. יאיר לפיד הרס את המדינה הזאת. מי לוקח כסף על פיפי?! יאיר לפיד ה…".
"נקמת השנאוצרים", כך הבריק העורך של גלובס, בכותרת על צניחתה של מפלגתו של יאיר לפיד בסקרים. התכתבות הכותרת עם "מבט השנאוצרים העצבניים" שכתב לפיד בסטטוס בפייסבוק בנוגע לקיצוץ בקצבאות הילדים מגלה בעיקר כעס כלפי לפיד.

הוא דווקא לא נראה עצבני במיוחד
הוא דווקא לא נראה עצבני במיוחד

ובכן, אני לא מת על לפיד בעצמי. אני לא מבסוט מהקיצוץ בקצבאות הילדים. אני לא מרוצה מהעלאת המס. גם לא מהעלאת המע"מ. אפילו לא על העלאת המס על הסיגריות והאלכוהול – בחיי, כמה אכזרי זה לנצל את ההתמכרות של אדם כדי לעשות מזה קצת כסף(ואל תטעו – אף אחד במשרד האוצר לא רוצה שאנשים יפסיקו לעשן או לשתות כרגע, זה יהיה נזק אדיר לתכנון העבודה שלהם). אבל לקרוא לירידה של לפיד בסקרים 'נטישה' של הציבור היא טעייה והטעיה. זאת משום שלפני הבחירות האחרונות הסקרים דיברו על אותו סדר גודל של מושבים בכנסת עבור המפלגה.
בסקר שנערך רק לפני תשעה חודשים, חזה כי מפלגתו של לפיד תקבל רק חמישה מנדטים. הבסיס של המפלגה נותר איתן ויציב בדעתו ובתמיכתו. למה? כי הוא בינתיים מבטיח את מה שקיים. השאלה האמיתית היא בנוגע לאותם שלושים אחוז שאינם מרוצים, אלו שכנראה באו בסחף של יום הבחירות עצמו. במחקר מדוייק, ניתן היה לפלח את האוכלוסייה שהצביעה עבור החלום הישראלי, ונסחפו אחר ה"פוליטיקה חדשה", שהיא בעצם אותה גברת בשינוי אדרת.
לפוליטיקה החדשה יש שני נציגים: האחד הוא יאיר לפיד, השני הוא נפתלי בנט. באותו סקר שנערך לפני שנה, חזו למפלגת "הבית היהודי" פיק של שישה עשר מנדטים. אפשר לומר שקמפיין הבחירות של הליכוד נגד הבית היהודי עבד בהצלחה יתירה, ורבים מהחילונים שחשבו להצביע לבית היהודי פשוט עברו מפלגה. אגב, רבים מהחילונים שכן הצביעו לבית היהודי נשארו שם, ויצביעו שוב למפד"ל החדשה.
הסקר שנותן ללפיד 12 מנדטים אמנם העיר אותו משנתו, והשבת הוא גם חזר למקום שנתן לו במה במשך שנים וגם היה המקום בו הוא הצהיר על פתיחת הקמפיין – 7 ימים, בעיתון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. אם עכשיו, בנקודת החולשה הגדולה ביותר שלו, בה הוא שר האוצר שנתפס כאחראי לכל תלאות המדינה, הוא מקבל שניים עשר מנדטים, מצבו טוב, אפילו טוב מאוד.
אגב, באותו סקר התפרסם כי הליכוד יקבל 33 מנדטים, שזה נחמד בתיאוריה, כי זה הפיק של הליכוד כרגע(עם שובו של הנושא המדיני-בטחוני לסדר היום), וצריך לזכור גם את ישראל ביתנו שככל הנראה לא תתאחד עם הליכוד, מה שאומר שאולי בעתיד הלא רחוק שתי הרשימות ירוצו שוב בנפרד, ואז מה יהיה?

קצת על אוגנדה
כמה אירוניה גלומה בכך שבמקום בו בחרו היהודים שלא להקים את מדינתם, במקום בו קיבלה הגבורה הישראלית את הביטוי החזק ביותר, דווקא לשם בחרה ממשלת ישראל לשלוח את המסתננים מאריתריאה ומסודן, אוגנדה.
שנה לאחר שהושלמה גדר הגבול עם מצרים ונעצרה כמעט לחלוטין ההגירה מאפריקה, ולאחר שכבר הושבו מעט מן המהגרים הדרום-סודנים, הממשלה החדשה עושה צעד ראשון בנוגע לבעיית המסתננים. זהו פתרון ראוי. רק שיש בעיה קטנטנה: יש כבר פרסומים לפיהם אוגנדה טוענת שאין הסכם כזה.
האמת היא שבכל מקרה, גם אם באמת יש הסכם כזה, אני אאמין לו רק אם אראה אותו מתגשם, כמה שנאמר: צריך לראות כדי להאמין. ולא דקה קודם.

קצת על השנה שהייתה
זו הייתה שנה ארוכה בהחלט. רק לנסות לחזור אחורה בזמן, במשך שניים עשר חודשים נראה לי מסובך מאין כמוהו. כדי להסביר מה עברתי בשנה הזאת, אצטרך ללכת לפחות שנה נוספת אחורה בזמן, ואולי את מהלך חיי כולם כדי להסביר כיצד הגעתי לאן שהגעתי כיום, אלא שהיריעה אינה מאפשרת את זה.
אתחיל דווקא מהבלוג הזה. התחלתי לכתוב מזמן. עוד בחטיבת הביניים אני זוכר שחלק מהשיחות הטובות ביותר שלי עם חבריי ערכתי בעודי מביט בלוח הכיתה, מעמיד פני מקשיב למורה או לר"מ(רב מחנך) שלי, כשבפועל אני והיושב לצידי מתכתבים על נושאים רבים. הגישה שלי הייתה שאת השיחות האלו, בניגוד לתופעת הפתקים שהייתה נפוצה בבית הספר, צריך לשמור.
אבל כדי להבין שאני רוצה לכתוב דווקא נדרשו עוד הרבה דברים. חלק מזה הייתה משימה משונה באנגלית שדרשה מאיתנו לכתוב אקרוסתיכון. אני לא זוכר מהו היה, אך אני זוכר שזה היה הרגע בו התחלתי לכתוב שירים, קצרים וארוכים. זה נמשך אחרי כן. התחלתי לכתוב סיפור באתר תוכן סלולרי, שנכתב דווקא היטב. לשמחתי שמרתי על התוכן איכשהו גם כיום, ומתישהו אני מקווה כבר להפוך את זה לספר של ממש. במסיבת הסיום של התיכון, בביתו של הר"מ שלי צילמנו קפסולת זמן. המטרה הייתה שכל אחד יאמר איך הוא רואה את עצמו בעוד עשר שנים. האמירה שלי מאז מלווה אותי עד היום. "בגיל 28", אמרתי על אף שהייתי רק בן 17 בזמנו, "אוציא לאור שני ספרים ואהיה נשוי ואב לשניים". ובכן ספר אחד כתבתי, עכשיו צריך להוציא אותו לאור. על הספר השני כבר כתבתי. באשר לנישואים? ובכן זה יגיע בהמשך.
לפני כמעט ארבע שנים העלתי את הטור הראשון שלי , ומאז ועד הפוסט הזה כתבתי המון. מבט קצר בין הטורים מראה שיפור של ממש ביניהם. בשנה הקודמת הצבתי לי ליעד להיכנס אל אחד מהיומונים, ואכן בקיץ שעבר הצלחתי להיכנס למקור ראשון. בשנה הזאת, המטרה הייתה לקבל תשלום על הכתיבה, והיעד הצליח: מאמר באתר "מידה", ובנוסף – מאמר שהתפרסם גם ב"וואלה!".
אז זו השנה שהייתה בכתיבה.
השנה עברתי שלוש מערכות בחירות: הפריימריז בליכוד, הבחירות למועצת הסטודנטים של בר אילן והבחירות הכלליות לכנסת.
בקיץ שעבר התחלתי להתנדב בלשכתה של מי שהייתה אז יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, ציפי חוטובלי. המוקד היה סביב המאבק על המקום הראשון של נשות הליכוד, כיוון שהוא משריין לעשיריה הראשונה. באופן מפתיע, אני חייב לציין, הצליח הצוות להוביל אותה להישג נהדר, והיא אכן נבחרה לעשיריה הראשונה וכך זכתה לתפקיד סגנית שרת התחבורה. לא תפקיד מדהים לטעמי, אבל בהחלט קידום.
הבחירות למועצת הסטודנטים ככל הנראה החלו כבר שנה קודם. אני מניח שביום מן הימים אקדיש לאגודת הסטודנטים אצלנו פוסט שלם, כי התנהלות הגילדה כיום היא מספיק אנטי דמוקרטית כדי שמישהו יתייחס לזה, בטח אני. האגודה הקודמת האריכה לעצמה את הקדנציה, תוך כדי שהיא משנה את התקנון וקובעת כי בחירות יתקיימו אחת לשנתיים. זה אומר שסטודנט שלרוב לומד שלוש שנים יוכל לבחור רק פעם אחת לאגודה, או פעמיים. אבסורד. היו"ר לרוב(לא רק הנוכחי) מנצל את הבמה שניתנה לו לקידום אישי כלשהו(פעם זה לעשיית כסף, פעם זה בשביל קידום עצמי בפוליטיקה הארצית), כשבפועל הוא לא מנהל את האגודה אלא סגנו או המשנה ליו"ר. מדובר בפוליטיקה מבישה של ילדים, או במקרה של בר אילן – של סניף בני עקיבא.
תוצאת הבחירות לראשות האגודה נסגרו כבר מבעוד מועד. אך איש מבין הסטודנטים לשנה א' לא ידע זאת. אוראל להב מי שהיה המשנה ליו"ר האגודה בשנה וחצי הקודמות תחת לירון פוליצר ניסה את כוחו בריצה לראשות האגודה בעצמו, כשהכח העיקרי שלו נובע מארז נעים, הסגן שהצליח לגייס לשורותיו. להב הציע לי ולתא הסטודנטים שאני חלק ממנו להצטרף, אך במהלך כל הפגישות שערכנו עימו לא הצליח להבטיח לנו שלא יישבר ויצטרף אל בר נוי ברגע האחרון בתמורה להבטחת משרת הסגן. בערך בתקופה הזאת של השנה הוא עוד רץ לבד. מתישהו במהלך החגים האיחוד קרה, כצפוי.
בזכות הבידול של משני התאים שרצו – תא איתן(ששלט באגודה במשך שנתיים כבר) ותא "כל הסטודנטים", הצלחתי למצוא את מקומי בין רשימת הנבחרים למועצת הסטודנטים. עם פתיחת הקדנציה ניסיתי למצוא מקום מאוזן ביחסים עם שני ראשי האגודה – מתן בר נוי ואוראל להב. כמובן, קיבלתי הצעות חוזרות ונשנות להצטרף אל האגודה, דבר שבעיניי נראה פסול מיסודו. בעיקר משום שאחת הסיבות העיקריות בגללן נבחרתי היו הביקורת שהייתי מוכן להטיח באגודה שוב ושוב.
הקדנציה החלה עם השימוש של מפלגת הירוקים במאגר המיילים של האגודה. חבר המפלגה, לירון פוליצר, שהיה היו"ר הקודם של האגודה נחשד באופן מיידי בחיבור בין מאגריה של האגודה ומפלגת הירוקים. בר נוי סיפר לי על שיחות קשות שהיו לו עם פוליצר וטען כי הוא נחוש להגיש תלונה במשטרה. הוא אף הפציר בי שאצא עם הסיפור לתקשורת על מנת שזה יוכל להתנער ממעשיו של פוליצר. לצערי, נראה שהוא עשה זאת רק כדי לקדם את האינטרס המיידי שלו, בעוד בפועל הוא לא עשה צעד כלשהו נגד פוליצר.
המשבר הבא חל בנאום של הנשיא אובמה בירושלים, אז קיבלה האוניברסיטה כמאה וחמישים כרטיסים עבור המנהיגות הסטודנטיאלית, כפי שהגדיר זאת שגריר ארה"ב בישראל, דן שפירו במכתבו אל האוניברסיטה. החלוקה הייתה רחוקה מלהיות שווה, אך האגודה, שאמורה לייצג את הסטודנטים קיבלה על הראש. היא לקחה את המונח "מנהיגות סטודנטיאלית" ופירשה אותו באופן הרחב ביותר. כל חברי מועצת הסטודנטים(35) הוזמנו לנאום על ידי ראשיה. בסופו של דבר, כחלק מאותה מנהיגות סטודנטיאלית, הגיעו גם עובדי אגודה שאינם מנהיגים באגודה, לא נבחרי ציבור, לא ראשי וועדות, אלא רק עובדים זוטרים. הכל בשם ההגינות. היו גם שמועות בנוגע לכך שבר נוי בחר להזמין את אשתו(שאינה סטודנטית בבר אילן) לנאום ההיסטורי, אך כיוון שהיא לא הגיעה, לא אוכל לפסוק אם יש אמת בהן או לא, ואתן לו ליהנות מחמת הספק.
המשבר הבא והגדול ביותר היה סביב יום הסטודנט. היום הגדול עבור האגודה, שבכל שנה משקיעה למעלה ממיליון שקלים. הנהלת האגודה דרשה לשנות כיוון. המטרה הייתה להוציא את יום הסטודנט מהאוניברסיטה, מתוך רצון לסיים את יום הסטודנט מאוחר יותר, ובעלות כלכלית נמוכה יותר. כחלק מכך, הם החליטו להפר הבטחה שנתנו לסטודנטים שביקשו לוותר על החברות באגודה ולגבות לראשונה בהיסטוריה של בר אילן 20 ₪ עבור כניסה למתחם יום הסטודנט. 20 ₪ זה נראה קצת לכל אחד, וזה מחיר שיכול בקלות לרדת לאנשים בגרון. הצטרפתי למחאה נגד הגבייה, בגלל שלוש סיבות: האחת היא הפרת ההבטחה מתחילת השנה. השנייה היא שיעילות המודל החדש הוטלה בעיניי בספק(ועד היום איני יודע אם אכן היה רווח גדול יותר לאגודה) והשלישית היא בגלל חברת בלוסטון-פלס, שאליה הרווחים הולכים. לא נאמר לי למי הכסף הולך או איך נוצר ההסכם בין האגודה והחברות הללו.
וזה היה סיכום יחסיי עם האגודה.
בניגוד לתחילת השנה, ובעצם, בניגוד לחמשת החודשים הראשונים של השנה, אני רווק. זה היה קשה בחודשים הראשונים ועדיין זה לא קל, אבל עברתי הלאה. חשבתי שעד עכשיו אהיה קרוב יותר לחזון שהצבתי בגיל 17, ואני אכן קרוב יותר, כי כל טעות רק מקרבת אל האמת.
בכל מקרה – מי שרוצה לעזור לי לשנות את סטטוס "רווק", מוזמנ/ת לפנו בפרטי, או להגיב ולכתוב מייל, נראה מה יצא מזה.

קצת על צעירים בליכוד
יום רביעי בערב, מכון ז'בוטינסקי. האירוע אמור להתחיל בשש וחצי. לאט לאט מתחילים להגיע עוד ועוד אנשים. סטודנטים של תא לביא מהאוניברסיטה העברית בירושלים, סטודנטים מתא לביא גלעד בבר אילן, חברים מהתא הגאה, ועוד ועוד כבר מגיעים. כשיוסי אחימאיר, יו"ר המכון, עולה לשאת דברי פתיחה האולם כבר מלא, ואפילו לא זקוקים לזוויות צילום שונות כדי לשוות לאולם מראה כזה.
נושא הערב הוא "האם ייסדנו את מדינת פלסטין בליכוד?". על הנושא דנים סגנית שר התחבורה ציפי חוטובלי ואלי חזן, ממרכז ירושלים לצדק. היא מגישה את השיטה שלה לפתרון הבעיה הערבית: מדינה אחת, עם הרבה יהודים ועם מיעוט ערבי גדול מעט יותר ממה שהוא היום. חזן מציג את מתווה בר אילן, ובעיקר ניסה להציג את תכנית חוטובלי כהזויה.
חוטובלי דווקא הצליחה להוציא מחזן את האמת לסיבה בגללה הוא מתנגד לתכנית: "אני גזען יהודי", הצהיר בלי בושה. "אני לא רוצה עוד ערבים במדינה שלי", והבהיר מדוע אולי יעדיף חלוקה טריטוריאלית על פני סיפוח של עוד אזרחים ערביים אל מדינת היהודים.

חוטובלי וחזן. מילאו את האולם במכון ז'בוטינסקי.
חוטובלי וחזן. מילאו את האולם במכון ז'בוטינסקי.

אך המוקד היה בישיבה המשותפת של שני אנשים זה לצד זה. עמרי אקוניס והדר סקה ליבנה. הוא מרכז את צעירי הליכוד כבר ארבע או חמש שנים, ומנסה ליצור מעגל של פעילים צעירים בתוך שורות המפלגה. היא מנהיגה חדשה של "הדור הצעיר", תנועה שהתפצלה לפני מספר שנים ממוסדות המפלגה. האמת היא שמצב הצעירים במפלגה הוא חמור. על אף שמתוך 120,000 מתפקדים חמישים אלף מהם מוגדרים כצעירים(מגיל 35 ומטה), פני המפלגה נתפסות כמבוגרות במקרה הטוב וזקנות במקרה הרע.
הרבה חצים מופנים כלפי אקוניס ככזה שאינו פועל מספיק למען פעילות צעירים, או באנשי הדור הצעיר שבחרו לעזוב את המפלגה ולהחליש את צעירי הליכוד. אני סבור ששתי הטענות האלו לוקות בחסר. הראשונה משום שהיא פשוט לא נכונה, ומספיק היה להיות באירוע ביום רביעי לראות כמה מתוך האנשים מגדירים עצמם כחברי צעירי הליכוד. טענות כנגד הדור הצעיר לא יכולות להיות צודקות כל עוד התקצוב שמקבלים הצעירים בליכוד הוא אפסי, וכמוהו גם היחס אל החברים הצעירים בליכוד. עלו גם טענות נגד מנכ"ל הליכוד או נגד ראש המפלגה בכך שאינם תומכים בפעילות שטח – אני לא יודע, וזה לא מעניין אותי.
אירוע כזה חייב להיות יריית פתיחה לעוד הרבה אירועים של הליכוד, לא רק הרמות כוסית, אלא דיון אידיאולוגי, מהותי על דרכה של המפלגה. תנועה שהחלה עם חזונם של ז'בוטינסקי ובגין, חייבת לפעול להחיות את הדיון הערכי בדיון נוקב על עתיד החברה הישראלית, אולי דווקא בעידן בו האידיאולוגיה נתפסת כאנכרוניסטית ושולית.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “קצת על הרבה – מוצאי שבת ניצבים וילך

  1. פינגבאק: קצת על הרבה – מוצ"ש ניצבים-וילך | קצת על הרבה

  2. פינגבאק: אשמת נתניהו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s