שוברים שתיקה בחברון

סיור בחברון יכול להיות דבר שבשגרה עבור תושב קריית ארבע, אך לא כשהוא מודרך ע"י ארגון כמו 'שוברים שתיקה' רשמים מהסיור

 ▪  ▪

יום שישי, מוקדם בבוקר, התאספו כולם ליד בנייני האומה בירושלים. האוטובוס, מחברת סנינה, מגיע כעבור כמה דקות. אייל ואילן, המדריכים, מחליטים להעלות את כולם אל האוטובוס ולהתחיל בסיור. הסיור אל חברון מתחיל בהדרכה על האוטובוס מפי אחד ממייסדי הארגון. יהודה שאול, בן 27 מירושלים, גדל במשפחה חרדית מודרנית, ואף למד בישיבה תיכונית שבמעלה מכמש "בגדה המערבית".

ב-2001 הגיע אל חברון לראשונה על מדים. הוא שירת בנח"ל, גדוד 50. הוא היה בחברון למעלה משנה. במהלך האינתיפאדה השנייה, בזמנה הוא הוצב בחברון, הספיק לצבור חוויות בעקבותיהן הוא מקים את ארגון 'שוברים שתיקה'. יחד איתו פתחו 65 חברים מהגדוד בתערוכת צילומים של חברון, תערוכה זאת אף הוזמנה לתצוגה בכנסת, ואחריה היה רעש גדול בתקשורת.

שתי המטרות העיקריות של "שוברים שתיקה" לפי שאול הן: לאסוף עדויות של חיילים בנוגע לשירות בשטחים, ולנצל את העדויות הללו להעברה של חומר חינוכי בישראל. ישנם מעשים שנעשים בשטחים על-ידי חיילים בשם החברה הישראלית, ומבחינתו החברה צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לקבל את המעשים האלה כשלה. אני חייב לציין כי המטרה המוגדרת השנייה נשמעת דומה מאוד למטרותיה הרשמיות של 'שלום עכשיו' אצל רשם העמותות. מעניין אם בפועל 'שוברים שתיקה' אינו משמש כארגון קש למטרות אנטי-ישראליות החותרות תחת השלטון הישראלי, מכל צד פוליטי.

תוך כדי נסיעה בתוך ירושלים מסביר לנו שאול על השטחים אותם אנו עוברים. כשאנו פונים ממלחה לכיוון גילה הוא עוצר ואומר: "עכשיו עברנו את הקו הירוק". "אמנם לנו כישראלים ברור מאוד שזה חלק מירושלים, אך לפי החוק הבינלאומי, אנו בדרך להתנחלות", הוא מדגיש. הוא מציין שלפי כל הסכם שלום עתידי, ברור לשני הצדדים שהשטח הזה אכן יישאר ישראלי. אישורי הבנייה שפרסם משרד הפנים לפני כשנה גרמו למשבר בין ישראל לארה"ב, אך הם רק ממחישים את הפער בין העמדה הישראלית להבנה הבינלאומית של המצב.

חלפנו גם על פני גילה. אנו פונים ימינה אל ציר 60, "כביש מרכזי בגדה המערבית, החוצה את כל הערים הפלשתיניות הגדולות – ג'נין, שכם, רמאללה, ירושלים וחברון". מסתבר שבירת הנצח של העם היהודי היא פלשתינית. 'שוברים שתיקה' הוא ארגון זכויות אדם בהגדרתו, והסיור מתמקד רבות בהפרת זכויות האדם לתושבים הפלשתינים. מה שהארגון משמיט, הוא הצורך הפלשתיני ב"הפרות" הללו. בהסכמי וואי של נתניהו הוא חילק את הגדה לשלושה חלקים – A,B,C. חברון נכללת בשטח B, כשצה"ל דואג לביטחון והפלשתינים אחראים על הרשויות.

בדרכנו אל חברון, עוברים אנו דרך כביש המנהרות – בין גילה לבית ג'אלה, משם ירו פלשתינים על ישראלים במשך שנות האינתיפאדה, ודרך גוש עציון. שאול מספר על גדר ההפרדה, שיוצרת מובלעות פלשתיניות, ולהפך. הוא נותן את קבר רחל כדוגמה – הגדר נכנסת עד למרכז העיר ויוצאת, זאת על-מנת שהקבר יישאר בתחום ישראל. גוש עציון אף הוא מסופח דה-פקטו לישראל באמצעות החומה.


לפי אילן, במשך השנים צה"ל, בתהליך ארוך של ניסוי וטעייה, ביצע טרנספר שקט לאוכלוסיה רבה של פלשתינים בחברון משטח H2 ל-H1, תוך כדי התעללות בערבים, התעלמות מפגיעה של מתנחלים בערבים, חניקת הכלכלה הערבית באזור ואף סגירת מוסדות פלשתינים

טרנספר שקט
לפי בדיקות שערכה הרשות הפלשתינית, בזמן כניסת ההסכם לתוקפו באזור היהודי-H2 היו שלושים וחמישה אלף פלשתינים. כיום בדיקות של ארגוני זכויות האדם מגלות כי 42% מתושבי חברון עזבו את בתיהם שהיו קרובים אל ההתיישבות היהודית.

עדויות של הארגון מציגות את ציבור המתנחליםכציבור אלים, גם כנגד החיילים וגם כנגד הערבים. בשנות השמונים דוחה בג"צ עתירה משפטית נגד חברי היישוב היהודי, אותה הגיש ראש עיריית חברון הערבית, בבקשה לפנות את המתיישבים על אלימותם. בקטע הזה של הסקירה ההיסטורית מתחיל שאול לספר על הטיה קבועה לטובת המתנחלים הן במישור הפוליטי והן במישור המשפטי. "על-פי החוק הבינלאומי השטח הזה הוא כבוש". שוב החוק הבינלאומי עולה לסדר היום, כאילו הוא זה שקובע את העובדות בשטח. אם היינו מתייחסים ביראת קודש כזאת אל החוקים הבינלאומיים בנוגע למדיניות הישראלית, לא הייתה לנו מדינה כיום, אך כיוון שארגון כמו 'שוברים שתיקה' ממומן על-ידי מחוקקי החוק הבינלאומי, הם מציגים אותו בדיוק כך. "החוק הישראלי קובע שהשטח הזה שייך לצה"ל, וככזה עליו לשמור על ביטחון התושבים הפלשתינים. המשטרה היא זו שאחראית לאזרחי מדינת ישראל, המתנחלים". ממתי צבא ההגנה לישראל נועד להגן על תושבי רשות עוינת? לא ברור לי.

שאול ממשיך להתלונן בשם הפלשתינים על חוסר הנגישות של הערבים אל המשטרה, שכן תחנת המשטרה של חברון נמצאת בהתנחלות, גבעת האבות, אשר נועדה ליצור רצף טריטוריאלי בין קריית ארבע לחברון. שאול טוען כי כל תיק משטרתי שנפתח למתנחלים עקב הפגנת אלימות נגד ערבים וחיילים נסגר מטעמים פוליטיים. הוא כנראה לא שמע על המחלקה היהודית של השב"כ, או על ההקפאה, או על זאב בראודה שנעצר לשווא על-ידי משטרת חברון בטענה לניסיון רצח באירועי בית המריבה לפני כחצי שנה.

הסיור החל, ירדנו מהאוטובוס והתחלקנו לשתי קבוצות – תנועות הנוער "השומר הצעיר" ו"נעורים", ומשתתפים שהגיעו כמוני, באמצעות המייל. אותנו הדריך אילן, גם הוא בוגר השירות הצבאי בחברון. מרבית השיחה הייתה מבוססת על השירות שלו בזמן האינתיפאדה, בה המדיניות הישראלית נגד הטרור הייתה לא מבוקרת. בפאתי מערת המכפלה נמצא רחוב שוהדא, בו הגבלת התנועה על הערבים נראית בולטת לעין. רחוב שוהדא, או עמק חברון, הוא המוליך בין מערת המכפלה אל השכונות הישראליות בחברון, וכך עברנו תחנה-תחנה. רכבים ערבים לא יכולים לנסוע בו, בניגוד לשאר ציר 60. רחוב זה הוא מרכז העיר חברון, הוא העמק, והוא ריק.

לפי אילן, במשך השנים צה"ל, בתהליך ארוך של ניסוי וטעייה, ביצע טרנספר שקט לאוכלוסיה רבה של פלשתינים בחברון משטח H2 ל-H1, תוך כדי התעללות בערבים, התעלמות מפגיעה של מתנחלים בערבים, חניקת הכלכלה הערבית באזור ואף סגירת מוסדות פלשתינים. על הרחוב עצמו ישנה הפרדה בין הערבים ליהודים, הפרדה מכוונת על-ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, לטענתו.

אילן ממשיך לספר מור"קים על סגירת דלתות ברזל בהלחמה שאינה מותירה אפשרות לפתיחתן מחדש, פינוי אזורים שלמים תחת ההגדרה של "שטח צבאי סגור", על סיורים בשכונת אבו סנינה – ממנה נורו יריות רבות במהלך האינתיפאדה, כולל של צלף שרצח את התינוקת שלהבת פס. תגובות צה"ל לא היו פרופורציונאליות. לפי עדותו, אילן עצמו ירה מגגות שכונת אברהם אבינו אל שכונת אבו סנינה הסמוכה עם מ"ג, שלפי ניסיונו הוא נשק לא מדויק והירי בו אינו מבוקר. אחת המשתתפות בסיור עצרה אותו, ושאלה: "למה עשית את זה? למה לא עצרת?". הוא הניע את כתפיו כאומר: "אין מה לעשות… חייל זה חייל". ואכן הוא לא עשה דבר. הוא הקים ארגון שמבוסס על עדויות של חיילים כבר לפני כמעט עשור, במטרה להציג את פשעי המלחמה שישראל קיימה באינתיפאדה.

אינתיפאדה – אלימות פלשתינית, כזאת שמהווה גורם סיכון עצום לתושבי ישראל בכלל ולתושבי חברון בפרט – היא הטיעון בו משתמשת ישראל בדרך כלל כשהיא פועלת כפי שהיא פעלה ברחוב שוהדא. כיום, חלקים שלמים מרחבות אלו מותרים אך ורק לתנועה פלשתינית, אך כיוון שאנו ישראלים ומותר לנו לנוע רק ברחובות הישראלים, רואים אנו את נקודות ההגבלה של הפלשתינים. איש אינו מתלונן שאינו יכול להיכנס לשטחי H1, כי הרי יש הבנה של המציאות כפי שהיא. זה לא מפריע ל'שוברי השתיקה' לחפש זכויות שבשום מדינה מתוקנת לא היו קיימות בכלל.

השוק הסיטונאי בחברון, אשר היה בשליטה יהודית עד אשר עזבו המתיישבים את העיר במאורעות תרפ"ט, התרוקן מערבים במהלך הצעדים שעשה הצבא נגד האוכלוסיה הפלשתינית. "צה"ל הבין, במהלך של ניסוי וטעייה", אומר אילן, "שבפינוי בכוח מבתים, הפלשתינים חוזרים לבתים. אבל כשמפנים את החנויות, הם לא חוזרים". וכך, צה"ל רוקן את רחוב שוהדא לטובת היישוב היהודי בחברון. כל זאת קורה בזמן שה"מצב מחמיר". כך אילן קורא לזה. המצב מחמיר הוא אומר, אך לא מפרט. אני תושב קריית ארבע, כך שאני יכול להשלים את החסר. "המצב מחמיר" זה השלכת אבנים, ואז האבן הופכת לבקבוק תבערה, והדרך משם לדקירה או לשימוש בנשק-חם קצרה מאוד. אז צה"ל נאלץ להטיל עוצר על השטחים כדי שאזרחי מדינת ישראל לא ייפגעו. כל זאת קורה בתהליך ארוך ומסובך שדרש השקעה ומחשבה רבה, יחד עם תכנון מדוד, כי בסופו של דבר עזבו למעלה מעשרת אלפים פלשתינים את אזור מרכז העיר של חברון, ופינוי של כמות כה גדולה של אזרחים הרי לא יכול לקחת שבוע או שבועיים, או לפחות לא לפלשתינים – אך למתנחלי גוש קטיף כן.


בזמן שכולם צפו בסרטים על יחסי הכוחות בעיר, התיישבו סביבו כמה אנשים לשאול שאלות. "מה אתה עושה למחייתך?". כמובן, הוא עובד עבור 'בצלם', כפעיל וכצלם. "ואיך זה שמה שאתה מספר לא מגיע אל ישראלי ממוצע? למה רק אנחנו זוכים לשמוע את זה?". כאן השקר יצא מכל פרופורציה: "אין לנו תקציבים, אנחנו סובלים מחוסר אפשרות להשמיע את קולנו"

ככה עושים שיחות שלום
אחרי שעברנו את מרבית שכונות חברון – אברהם אבינו, בית רומנו, בית הדסה, פנינו אל תל רומיידה. בדרך, ילדים ערבים נופפו לשלום, ובירכו את בואנו. כנראה שאת עיניהם הקטנות לא שטפה עוד השנאה. הגענו אל עומק חברון הישראלית, כאן יש כמעט אך ורק פלשתינים, והמשטרה מונעת מהסיור מלהמשיך במסלול לכיוון השטח הערבי. "אילן, ממה אתה מתפרנס?", נשאל המדריך שלנו. "בהדרכה של שוברים שתיקה", הוא עונה. עמית סגל חשף לפני מספר שבועות שארגון 'שלום עכשיו' מתוקצב וממומן על-ידי מדינות זרות ואף על-ידי האיחוד האירופי מתוך מטרה לדווח להם על פעילויות ישראל בשטחים. מעניין מי מממן את שוברים שתיקה (בירור קצר באינטרנט מגלה כי בריטניה והולנד הן המדינות האחראיות על הכספים ש'שוברים את השתיקה'). אנו מתצפתים מתל רומיידה על כל העיר, והנוף מרהיב. המדריך מראה לנו את כל עמדות הצבא באזור, ומציג זאת כדי להמחיש את שליטת צה"ל באזור.

אנו נכנסים לחצרו של איסא, פלשתיני תושב חברון, אשר עובד עם "בצלם", או ליתר דיוק אצל "בצלם". זאת הפעם הראשונה שאני פוגש פלשתיני ככה, פנים אל פנים, ולא מעבר לגדר. אני שמח על ההזדמנות שנפלה בחלקי לשמוע את הדברים שנאמרים על-ידו, בחסות "בצלם". השיחה הייתה באנגלית, ואני תירגמתי אותה ישירות ובאופן חופשי:

  • "ברוכים הבאים! הבית הזה שאנחנו עכשיו לידו היה שייך למשפחה פלשתינית עד 2006, אז עשו המתנחלים פרעות והמשפחה עזבה. ב-2007 שכרתי את הבית, אך הצבא לא איפשר לי להתגורר בו. הגשתי בג"צ באמצעות עו"ד בהתנדבות, מארגון 'בצלם'. עכשיו עיניכם הרואות, אני גר פה."יש משהו מיוחד בתל רומיידה, אף אחד לא מכיר את השכנים שלו. כוחות הביטחון מקשים על החיים. 'שוברים שתיקה' מנועים מלנוע חופשי בחברון, אך אדם כמו ברוך מרזל עושה ככל העולה על רוחו. מתנחל בן 14 נכנס לבית של חבר שלי [פלשתיני] עם אקדח, או אולי אקדח-צעצוע ואיים עליו. הוא שם לב למצלמת בטיחות שהייתה שם ונעלם. כעבור יומיים הוא חזר באמצע הלילה, כבר לא בגפו, והופ! המצלמה נעלמה. הלכתי להגיש תלונה נגדו, אבל אז השוטר אמר לי שאין להם תמונות של הפריצה. "רק צו משפטי יאפשר לי לעשות חיפוש בבית של מרזל", אמר לי השוטר. אני מבטיח לכם שזה היה בן של מרזל. אפילו השוטר אמר לי שהוא בטוח שזה הוא. אבל לא נעשה עם זה דבר.

    "מתנחל בן 18, אחד שמוכר לי כבר שנים בתור אחד שתוקף פלשתינים באלימות, יום אחד אני רואה אותו פתאום עם נשק. אני לא מבין את זה. איך בן אדם כזה מקבל נשק?! אני מבין אם הוא רוצה להגן על עצמו בתור אזרח, נו, מילא, אבל הוא תוקף! אני חי תחת משטר צבאי, ומרזל חי לפי חוקי הממשלה. מה אתם חושבים? זה אפרטהייד!"

וכאן חובה לעצור רגע להדגיש את ההאשמה שמטיל איסא על מדינת ישראל רק כתוצאה של התנהלות ממנה הוא לא מרוצה. הוא קורא למדינת ישראל מדינת אפרטהייד, באופן מפורש, ללא רמזים – כל זאת בחסות 'שוברים שתיקה'. הוא שוכח את העובדה שהוא פלשתיני, שהוא בכלל לא אזרח ישראלי, שהוא נמצא בשטח שמוגדר לפי הסכם וואי כישראלי, שיש לו בית נחמד, שיש לו אפשרות לעתור לבית משפט ישראלי. אבל אנחנו אפרטהייד, למה לא? העיקר שישראלים מקשיבים ומעבירים הלאה. והוא ממשיך:

  • "זה משטר אפרטהייד! ועוד לטובת מי? השגרירים הגרועים ביותר שיש למדינת ישראל – החיילים והמתנחלים. הם מייצגים את הכיבוש."

לא משנה מה הדעה הפוליטית שלכם, אבל כל עוד אתם ציוניים, לא ניתן לשמוע את המילים הללו ולעבור לסדר היום – חיילים הם השגרירים הגרועים ביותר של ישראל? על במותייך חלל! ישראל גאה בחייליה, שמוסרים נפשם עבורה ונותנים מעצמם, וכנראה שכולכם עשיתם או תעשו צבא, אז אתם השגרירים הגרועים ביותר של מדינת ישראל. אתם. ואין צורך לציין את תרומתם של המתנחלים לצבא.

בשלב הזה החל איסא לספר מעשיות על הפרות החוק של החיילים המשרתים בחברון, ואת המחשת האפרטהייד נגד הערבים ולטובת היהודים והחיילים. הוא סיפר על התעללויות מילוליות ופיזיות שעבר ושהאחרים עוברים. יש לציין כי אם טענותיו נכונות, אפילו קמעה, יש לחקור אותן לעומק, אך עדיין, הדרך אל האפרטהייד עודנה ארוכה. הוא נתן דוגמה לתלות הפלשתינית בתיאום בין צה"ל והצלב האדום בחברון, על הקשיים של חיי פלשתיני ממוצע בהמתנה במחסומים:

  • "מה מסוכן יותר, רחוב שוהדא או כביש 60? אם הטיעון לסגור אותו הוא ביטחוני, אז נעשה חלוקה – שבוע שבוע, נמצא הסדר. לא צריך לסגור את הרחוב."

לא קיים H1, אין עוד לאן ללכת מלבד רחוב שוהדא.

  • "אני לא אוהב להשוות בין מה שקורה לנו לשואה, כי לנו זה משהו קטן יחסית – אבל גם הנאצים סימנו חנויות יהודיות וסגרו אותן רק כי הן היו יהודיות. ואני לא אקבל את זה, לא כפלשתיני ולא כמוסלמי."המתנחלים טוענים לקיפוח משטרתי קבוע נגדם. מתי מתנחל נעצר? מטרת המשטרה היא לאכוף את החוק, ובחברון זה לא נעשה. אין חוק בחברון? אני יכול למצוא דוגמאות מפה ועד להודעה חדשה בנוגע לאכיפת החוק הסלקטיבית שיש בחברון.

    "אתם לא יכולים לשפוט אותנו על כוונותינו למדינה אחת, אנחנו אלה שסובלים."

ובסוף, בזמן שכולם צפו בסרטים על יחסי הכוחות בעיר, התיישבו סביבו כמה אנשים לשאול שאלות. "מה אתה עושה למחייתך?". כמובן, הוא עובד עבור 'בצלם', כפעיל וכצלם. "ואיך זה שמה שאתה מספר לא מגיע אל ישראלי ממוצע? למה רק אנחנו זוכים לשמוע את זה?". כאן השקר יצא מכל פרופורציה: "אין לנו תקציבים, אנחנו סובלים מחוסר אפשרות להשמיע את קולנו". איסא טוען כי כיוון שכל שטחי 67' הם פלשתינים במקורם, הם כבושים. אם מישהו רוצה לחיות בשטחים אלה, הוא מוזמן לגור תחת שלטון פלשתיני. הוא טוען כי מה שפלשתינים רוצים זה חיים טובים, שוויון זכויות עם דגש על זכות בחירה שווה. לפרלמנט הפלשתיני הוא הצביע חמאס, כי המוניטין של הפת"ח והמדיניות שלו לסכסוך היא פתרון באמצעות משא-ומתן שלא מוביל לשום מקום. הוא בחר בחמאס, שדוגל כידוע בגישתו המלחמתית יותר. הוא מתלונן על מוגבלות חייו, אך את האנגלית שלו הוא למד באוניברסיטה המקומית בחברון. הוא מספר על תופעה הולכת וגדלה בקרב הפלשתינים, במיוחד בשנה האחרונה, של חוסר אלימות. יש תוכניות לימודיות בעד פתרון לא-אלים לסכסוך, וזה אף מוצג בתוכניות בתי הספר בחברון. בהפגנות האלימות שבאו בעקבות הכרזת ישראל על מערת המכפלה כאתר מורשת לא השתתפו אף ילדים בוגרי החינוך הבלתי אלים. ברור.

לא יצא לי לראות אף אישה פלשתינית בחצרו של איסא. אולי זה קשור לשלטון רחב הזכויות שרוצה איסא, שלטון פלשתיני כמובן, מוסלמי. ואת זכות הבחירה שלו הוא ניצל במלואה – להצביע בעד מאבק, לא בעד משא-ומתן, בעד החמאס. הוא מצהיר על כך שהוא רוצה שלום, ויש לו חזון מרחיק-לכת לגבי שתי מדינות. רק שהוא רוצה לשיר את שיר בית"ר הידוע: "שתי גדות לירדן, זו שלנו וזו גם כן". זאת ההצהרה שלו לגבי קבלת יהודים למדינה הפלשתינית לכשתקום: "אם המתנחלים לא יבואו למערת המכפלה אני אוציא אוטובוסים ואכריח אותם לבוא". אולי כדאי שנביט בשאר המדינות בהן השלטון הוא איסלאמי, ונגלה שכנראה אוטובוסים לא יבואו.

הרופא ברוך גולדשטיין [צילום: AP]

"בימים אלו", אומר שאול, "קריית ארבע היא קונצנזוס מוחלט בציבור הישראלי", יחד עם כפר עציון והעיר העתיקה בירושלים. מה נשתנה מאז?

ההיסטוריה של המתנחלים
כעת מתחיל המדריך לסקור היסטורית את חברון, החל בימי אברהם, דרך הגעת מגורשי ספרד אל העיר, עד פרעות תרפ"ט וכלה בהגעת הרב לוינגר ותלמידיו אל מלון פארק חברון. "הפלשתינים טובחים בתושבי היישוב היהודי בחברון". כמובן שההגדרה של תושבים אלו כפלשתינים נקבעת רק שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, על-ידי מקימי אש"ף. לאחר הטבח, תושבי חברון עוזבים את העיר ומתיישבים במחנה הפליטים במחנה יהודה. "מי ששומע את הצאצאים של פליטי חברון מהטבח, שמספרים על המשפחה שהייתה להם בחברון והבית והכל – זה נשמע בדיוק אותו דבר כמו פליטים פלשתינים", אמר שאול. יכול להיות שהפתרון לתמיהה הזאת הוא פשוט ביותר – הערבים מנסים לשכתב את ההיסטוריה שלנו ולהפוך אותה לשלהם?

ב-48' הירדנים כובשים את הגדה המערבית, ותשע-עשרה שנים מאוחר יותר ישראל משלשת את שטחה במלחמת ששת הימים. הממשלה מתלבטת מה לעשות עם השטחים החדשים. משה דיין מציע שישראל תיישב את העיר ותקבע אותה כשלה, לעומתו יגאל אלון טוען כי יש לחצות את הגדה המערבית למזרח ומערב, כשחברון קובעת את הגבול ביניהם. עקב רצון של מקבלי ההחלטות ליצור חיץ בין הממלכה הירדנית לפליטיה הערבים, מתקבלת הצעתו של אלון.

ארבע-עשרה שנים לאחר עלייתם של רבי משה לוינגר ותלמידיו אל חברון לליל הסדר מוקם היישוב קריית ארבע. "בימים אלו", אומר שאול, "קריית ארבע היא קונצנזוס מוחלט בציבור הישראלי", יחד עם כפר עציון והעיר העתיקה בירושלים. מה נשתנה מאז?

קריית ארבע מיושבת על-ידי תושבי חברון שראו אפשרות להתפתח אל מחוץ לעיר. שבע שנים לאחר מכן, ב-1979, נשים מקריית ארבע מתיישבות בבית החולים הדסה שבחברון ומקימות מחדש את היישוב, אך עם כמות מועטה מאוד של מתיישבים. כשנה לאחר מכן מבוצע הפיגוע הראשון בשטחים. תלמיד מישיבת 'ניר' בקריית ארבע, יהושע סלומה, נרצח בפתח הקסבה בחברון בזמן שקנה פירות לט"ו בשבט. בעקבות זאת, ממשלת ישראל מחליטה לבנות את היישוב היהודי בחברון, על-מנת ליצור עובדות בשטח. ארבעה חודשים לאחר מכן, במאי 1980 נרצחים שישה בחורי ישיבה שרקדו מחוץ לבית חולים הדסה בחברון, ובעקבות זאת נבנות שכונות נוספות בחברון.

ב-1994 הסיפור של חברון מקבל תפנית אחרת. ברוך גולדשטיין, רופא אזורי של יהודים וערבים כאחד, נכנס אל מתחם מערת המכפלה ויורה ב-29 ערבים למוות. הוא פוצע עוד רבים. שלוש שנים לאחר מכן נתניהו חותם על הסכמי וואי. חברון מחולקת ל-H1 ול-H2, כשבראשון יש רק ערבים, ובשני יש ערבוב של ערבים ויהודים.

פורסם לראשונה בNews 1 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שוברים שתיקה בחברון

  1. פינגבאק: קצת על הרבה – מוצ"ש פְקוּדֵי | קצת על הרבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s