מוזר להרגיש צביטה בלב כשאתה נפרד מאדם שכמעט לא דיברת איתו בחיים. אבל ככה זה כשאותו אדם ליוה אותך עשור שלם ברגעים הכי שמחים כאוהד כדורגל.
אין הרבה סדרות דוקומנטריות על ספורט בישראל. מרביתן מתמקדות בזכיות של קבוצות בתארים. קלטות אליפות או גביע עוברות כרונולוגית אחר משחקי הזוכות ומספרות את סיפורי העונה: היחס לכוכב הקבוצה, רגעי המשבר, חשפה מינימלית של מה שכבר דלף העונה ומאיר באור ורוד את מה שהיה. סדרת הדוקו-ספורט הנצפית ביותר היתה "הריקוד האחרון" (נטפליקס) שעסקה בקריירה של מייקל ג'ורדן ובמאמציו֪ להביא אליפות שישית לשיקגו בולס. היא פרצה דרך כי סיפורו של ג'ורדן פרץ דרך. הוא, לצד חבריו לקבוצה, הצליחו להעלות את שיקגו על מפת ה-NBA. הסדרה מתמקדת ביחסיו של ג'ורדן עם חבריו לקבוצה, עם המאמן ומנהל הקבוצה בפרספקטיבה של למעלה מעשרים שנה.
ברשת המתחרה, דיסני, הסדרה הדוקומנטרית "ברוכים הבאים לרקסהאהם" העליתה את רקסהאם על המפה. מדובר בקבוצה שהאדם הממוצע נתקל בה רק במנג'ר מוד של משחקי פיפ"א אם השתעמם מלשח עם קבוצות העילית העולמיות והחליט לנסות לפרוצ דרך עם קבוצה מהליגה הרביעית באנגליה. זה בדיוק מה שהחליטו לעשות הכוכבות ההוליוודיים ראיין ריינולדס ("דדפול", בין היתר) ורוברט מקלהני ("פילדלפיה זורחת"). באופן יחידי, עונות הסדרה צולמות בזמן אמת, ומעניקות לצופה הזדמנות לראות מקרוב את האתגרים של המועדון שעלה ליגה כבר שלוש פעמים ברצפות. הפרקים בוחנים את אגדרי המועדון הצומח, תוך הצרכים הגדלים מכורח המטרות הספורטיות שהציבו הכוכבות ההוליוודיים. הו גם נותן למועדון הווילשי הזדמנות שהתרוחשה לפני קהל גלובלי את המדינה והעיר ממנה מה גיע.
בדיוק כמו ג'ורדן ששינה את שיקגו, או כמו רקסהאם שהפכה לסיפור עולמי, גם זהבי שינה את מפת הכדורגל הישראלי – וזה מה שניסה לתפס הסדרה החדשה עליו. אבל בשונה מהן, הסדרה "זהבי" מצומצמת לארבעה פרקים בלבד.
הפרקים מחולקים לצבעים וכל אחד מהם עוסק בחלק אחר בקריירה של זהבי: הפרק האדום עוסק בתקופה של זהבי בהפועל תל-אביב, הפרק הצהוב עוסק בתקופה הראשונה במכבי, הפרק הכחול בתקופה בסין ובסאגת נבחרת ישראל. הפרק הלבן, הפרק האחרון, עוסק בשתי העונות האחרון של זהבי במכבי, אותן סיים עם אליפות. יתרונו הו שהוא צולם בזמן אמת, ולא רק ברטרוספקטיבה.
כאוהד, הרגשתי שהיריעה קצרה מדי והסדרה פספסה קטעים שהיה מעניין להעמיק בתוכם.
היחס לתקופה שלו ברמת השרון היה דל מדי, למרות שאפשר היה ללמוד הרבה מהשפל בו היה אז כדי להבין כמה גבוה ורחוק באמת הגיע. הפרק השני כמו עשה Fast Forward על רגעים מאושרים רבים מדי במכבי. הפרק הרביעי והאחרון דילג על העונה הראשונה שלו מאז החזרה מהולנד, שהייתה פחות מוצלחת. בהתחשב בכך שהוא לא הסתדר עם המאמן הנוכחי של המועדון, מסקרן היה לשמוע ולראות את החזרה והתחרות מול שני החלוצים הזרים ששיחקו אז במועדון, מה חשב על המאמן ולדן איביץ', שהוביל את הקבוצה לאליפות המהירה בהיסטוריה, או על אוסקר גלוך בן ה-21 שבימים אלו עושה את צעדיו הראשונים באייאקס.
עם זאת, היו שני חידושים מעניינים לאורך הסדרה: הראשון, שהמאמן אוסקר גרסיה פוטר ממכבי בקדנציה השנייה שלו בגלל שרצה להצר את צעדיו של זהבי. השני, השיחות של זהבי עם גולדהאר סביב העזיבה של מכבי לסין.
הקריירה של שחקני כדורגל מרתקת, כי בניגוד לקריירות של רובנו לכל אחד מהם יש תאריך תפוגה שתלוי ביכולת של הגוף שלהם להתמודד עם הצורך להיות מוכן למשחק הבא. כמי שסופג תבוסות מדי שבוע מילדים צעירים ממנו בעשור ויותר, ברור לי שדרוש כושר פיזי עילאי כדי להישאר רלוונטי בכדורגל. זהבי, כמו רונאלדו או מסי, מקדיש את חייו ואת גופו לטובת הכדורגל.
במהלך העונה התראיין זהבי לפודקאסט של בן בן-ברוך. הכותרות שיצאו מהפודקאסט ההוא דיברו על האמונות המשונות של זהבי בקונספירציות, החל מהגדרתו את הנחיתה על הירח כשקר, הקורונה כניסוי בבני אדם ועדק סדרת פיצוצים מסתורית של אוטובוסים בבת ים. אבל באותו פרק הוא צלל הרבה יותר לעומק להקרבות של כל כדורגלן כדי להצליח בקריירה. זהבי סיפר איך מגיל קטן כדורגלנים נאלצים לבחור בין חיי נעורים רגילים לבין שגרת אימונים ושינה קפדניים.
בפרק האחרון של "זהבי" הוא התייחס לכך שבמשך עשור ויותר הוא אוכל את אותה ארוחת בוקר בדיוק. הוא רץ במסדרון במלון בסרביה כדי לשמור על כושר, למרות שיש לו. ולצד זאת, גופו סובל מכל רגע.
הפרישה, בין אם תבוא עכשיו או אחרי עוד עונה בדובאי או בארצות הברית, מחייבת מחשבות אחרות על כדורגל. העונה הזו היא העונה הראשונה שלי כאוהד שבה כל השחקנים, ללא יוצא מהכלל, צעירים ממני.
כשהייתי ילד, הכוכב הבלתי-מעורער של מכבי תל-אביב היה אבי נמני. אבל, אם להיות כן, למעט עונה חלומית אחת שבה מכבי זכתה בגביע, אלו לא היו שנים טובות של מכבי. הדרך לאליפות עברה דווקא בספסול שלו ולליגת האלופות הקבוצה עלתה בלעדיו. שנות הזהב של מכבי בתקופת גולדהאר קשורות בקשר ישיר לערן זהבי. הוא היה הכי טוב ובזכותו, מכבי ניפצה שיאים בזה אחר זה. אבל עכשיו התקופה של זהבי במכבי ואולי בכלל נגמרת.

הצפייה בזהבי גרמה לי לחשוב לא רק על הקריירה שלו, אלא גם על שלי כאוהד. בעוד חודשיים וחצי אחגוג 36. עבור רוב האנשים, זה צעד משמעותי לקראת משבר גיל 40, או תחנה סתמית באמצע החיים. לי זה גורם מדי פעם להרהר בפרישה. פרישה ממה? מכדורגל. רוב חברי הילדות שלי מזמן נטשו את התחביב. אולי זה כי הם אוהדים של קבוצות לא מוצלחות, אולי כי מסע החיים מעולם לא הסליל אותם לשם. ארון הבגדים שלי מלא בבגדי כדורגל לא פחות משהיה כאשר הייתי ילד. רובן של מכבי, חלקן גם של הקבוצה החובבנית להחריד שאני מנהל בשנתיים האחרונות, מאור כרם רעים.
את החיבה לכדורגל הטמעתי בהצלחה אצל הילד. אין יום שהוא והחברים לא משחקים יחד. כשהוא לא מבקש ממני לשחק איתו, הוא דורש שאביט בו ובחבריו משחקים ואגיד לו איך היה. הוא מתהלך עם חולצות מכבי שקניתי לו בגאווה ודורש ממני להשאיר לו פתקים עם תוצאות המשחקים שהוא לא רואה כי מאוחר מדי. הוא סקרן ומלא שאלות. מי נשאר, מי עזב, מי פרש, מי חתם, איפה משחק כל שחקן ולמה המאמן המטומטם הזה הוציא את דור תורג'מן. וכשהייתי באבל, הוא חיכה בסבלנות להזדמנות שאקח אותו למשחק. לצערי, בשתי ההזדמנויות שלו לראות את מכבי על הדשא הוא לא ראה ניצחון.
אני מביט בשחקנים השונים במכבי ותוהה אם מישהו מהם יעניק לו את אותה כמות רגעי אושר. אם יום אחד מישהו שהוא יגדל עליו ויאהב כמו שאני למדתי לאהוב את זהבי ואם הוא יראה אותו מניף צלחת, אני מקווה שהוא יבין למה הפרידה מזהבי כל כך קשה.

