השעה הייתה שש עשרים ותשע בבוקר, כאשר הנעתי את הרכב. ערב קודם הצעתי בקבוצת הטרמפים היישובית לאנשים להצטרף. ידעתי שהנסיעה לעוטף עזה תהיה ארוכה, וחשבתי שאם מישהו במקרה צריך, אוכל להיות לעזר.
הדרך לניר עוז מוכרת מהסיפורים והסרטונים. העיניים רואות כביש יפה, עם עצים שמקיפים מסביב, או שדות חקלאיים, או דיונות חול. כשהן מעפעפות, כביש 232 מתחלף לסרט אימה. כאן קפאו הרכבים מלכת. כאן, תיארו הגיבורים איך ראו גופות. כאן המונים הסתתרו, כאן צעירים ברחו, נסו על נפשם. גם המיגוניות מסתירות את מה שהתחולל בהן, נצבעו מחדש. כן, במקומות מסוימים נדמה שהזמן קפא מלכת, באחרים, נראה שאצה הדרך למישהו לשכוח את מה שהיה.
ניר עוז מבלבלת. מתעתעת. מצד אחד, הרבה עצים ירוקים, ודשא ששב לצמוח ובראש מתנגן השיר שראו בכל הכתבות שניסו לטעת אופטימיות בלב, "והחיטה צומחת שוב". אבל כאן לא קצרו חיטה כמעגל השנה, לא לא. כאן קיצרו לאנשים רבים את החיים, השמידו בתים על יושביהם, חדרו כדי להשמיד, להרוג ולאבד.
אני כאן בסיור מקצועי של 'קדמה', בעבודה, אבל הקיבוץ הזה חדר לי מתחת לעור, עמוק ללב.
6:29, 7.10.23, כרם רעים
בשש עשרים ותשע בבוקר ה-7 באוקטובר הייתי בבית. הוויטרינה הייתה פתוחה ושמעתי בומים בתדירות ובעוצמה גבוהים מהרגיל. התלבטתי, כשומר שבת, אם לפתוח את המכשיר הסלולרי. משהו קורה, חשבתי. אבל החלטתי שלא. רק כשיצאנו לעבר בית הכנסת ובירכנו את אחד השכנים בברכת החג, הבנתי שהבומים אכן היו חריגים.
"אני מבין שאתם לא מודעים למה שקורה", הוא אמר וסיפר שבבית הכנסת עלה איש ביטחון שסיפר על חדירת מחבלים לשדרות והורה לכולם לאסוף מכשירים סלולריים, להיערך למלחמה.
זה היה החודש השני שלי עם 'קדמה'. עוד לא הצלחתי להתאפס על סדר הגודל של הארגון ובוודאי שלא על שמות האנשים. כשהבנתי את עוצמת הפגיעה בעוטף, תהיתי מה עלה בגורל שני הכפרים הסמוכים לגבול עזה הפרוץ, סופה וניר עוז. בסופה, התברר, לא היו חבר'ה שלנו – אבל בניר עוז כן.
היום זה נשמע טריוויאלי, החוויה המטלטלת שהם עברו. זו הייתה החוויה הקטלקטיבית של העוטף. 6:29 החלו הרקטות, כניסה לממ"דים, אחרי זמן מה האסימון יורד שלא מדובר בצבע האדום הרגיל ואז – קולות ירי, צעקות בערבית, והבנה עמוקה, שלא מדובר בצבע אדום רגיל.
9:33, 17.6.24, ניר עוז
בסיור, רון, אחד הסטודנטים, לבש חולצה שחורה שציינה את השלכות הטבח על הקיבוץ: 1 מכל 4 בני קיבוץ נרצח או נחטף ביום ההוא. הוא לא היה רחוק מלהירצח בעצמו. המחבלים הפכו את הדירה שלו לחמ"ל שלהם, בחושבם שאין בו איש. למזלו הרב, הוא עבר דירה בלילה שקדם לפלישה והדירה שלו עשתה רושם ריק. המחבלים לא ראו אותו מבעד למיטה בה ישן, בחרך קטן צמוד לקיר. באותה שבת, חששנו לגורלו.
בשבעה באוקטובר בשעה 9 וחצי, או משהו כזה, נותק איתו הקשר. כשהבנו שמי שנעדר הוא או מת או חטוף, המציאות נראתה טובה מדי. בדיעבד, הוא רק איבד הכרה. כשחזר להכרה, המחבלים כבר עזבו ורק אז כוחות צה"ל הגיעו להוציא אנשים מהדירות. רון היה גיבור. הוא עזר להוציא אנשים נוספים מהבית, הוא סייע באיתור גופות.
הסיפורים שהוא העביר מזעזעים כולם. בחלק שזור נס, כמו הנס האישי שלו. באחרים, הצצה לדלת "מה אם?" מצמררת ומזעזעת. כאן גרה משפחה שנרצחה, כאן המחבלים שרפו, כאן דילגו, כאן בזזו, כאן ירו.
למחבלים הייתה שיטה. הם קודם ניתקו את המים, אחר כך חיברו את הגז אל תוך הדירות ואז הציתו. בבתי הקבע, החום הוביל לפיצוץ. בבתי הסטודנטים לא תמיד הכול נדלק. הם הותירו לתושבים שחיפשו מסתור מפני הרשע רק אפשרויות נוראיות, של מוות. כמו שהנשיא הרצוג היטיב לומר ביום הזיכרון האחרון, בהזכירו את תפילת ונתנה תוקף:
"מי באש ומי בחניקה, מי בחרב ומי בחיה. מי בפתח ביתו, ומי בממ"ד, מי בחממה ומי ברחובה של עיר, מי במוצב ומי בשדה הקרב, מי בתחנת האוטובוס ומי בתחנת המשטרה. מי במכונית ומי במיגונית, מי בשבילי הקיבוץ, מי במרעה ומי במסיבה, מי במרכז הקניות ומי בטילים וברקטות, מי במנהרות, ומי במסתור".
מראות החדרים בהם הסתתרו הסטודנטים קשה מלהכיל. הציוד כולו נבזז ומה שנותר, עלה באש. בחוץ, אפשר לראות חתולים רעבים לאוכל ולחברת אדם. הציפורים מצייצות. אושוויץ, אבל בצבעוני. כוחות המוות שפקדו את הקיבוץ נוקו, אבל לא עד הסוף. בתים שנשרפו עומדים על תילם המפויח, על כולם כתובות גרפיטי צה"ליות ששרטטו הכוחות שהגיעו להוציא את התושבים. יש תושבים שכבר חזרו, אבל הקיבוץ שומם.
6:29, 7.10.25, ניר עוז
האתגר הגדול הוא לשכנע את האדם שהטבע יכול לעשות את שלו. במקומות שבהם האדמה לא נשרפה לחלוטין, הטבע כבר מבצבץ. ירוק. חי. נושם.
ועל הדשא, על אותו דשא, עמד כתב אל ג'זירה הנלהב וסיפר איך כוחות הנוחבה כבשו את הקיבוץ. על אותו דשא עמדה שיר ביבס המבוהלת, לפני שנלקחה עם שני בניה לשבי.
קולות הפגזים, הצה"ליים, שנשמעים ברקע מסבירים את המתח. כל עוד המלחמה נמשכת, כל עוד האיום עוד חי, הקיבוץ יישאר ברובו ריק. וכמובן, כל עוד חלק מתושבי הקיבוץ נמצאים מעבר לגדר הגבול, הוא יישאר ריק. המלחמה, החטופים, הכול מעורבב.
תושבי הקיבוץ הועברו לאילת בחודשים הראשונים לאחר הפלישה. אחרי כן, לקרית גת, לטווח בינוני. מעבר לכל האתגרים הגלויים לעין העומדים בפניהם, יש גם אתגר בירוקרטי. המדינה מוכנה לפצות את התושבים, כך מספר אריה, ב-95 אלף ש"ח עבור תחולת הדירה. הוא מצביע על אחד הבתים ואומר, הייתה להם מערכת סטריאו שעלתה 100 אלף. הפערים ברורים. וזה לא מספיק. בגלל שהתושבים חיים בקיבוץ, הבתים עצמם לא שייכים להם. המדינה מתנהלת מול הקיבוץ ומציע להם מבנה חלופי, ביחס של אחד לאחד. כלומר, גם אם התושבים היו רוצים לעזוב ולמכור, הם לא יכולים. וככה, מה-7 באוקטובר, הם קצת כלואים בממ"ד, בתחושה שהמדינה הפקירה אותם ושכחה אותם ואת אהוביהם. ליממה אחת, זה היה נכון. תהליך השבת האמון עלול להימשך לנצח.
קצת על הרבה 