"לא!", היא צעקה. "אין שום סיכוי שאני עושה את זה! אני לא מפקירה את הבן שלי, הוא כל מה שנשאר!". עיניה ברקו מזעם, שיניה רשפו אש. "את לא רואה? הוא מעכב את כולנו, ואנחנו חייבים לזוז מהר", הוא אמר. "אתה אבא שלו, איך אתה יכול לעשות את זה?", היא שאלה. "אני ממשפחה שחורה, זה קורה אצלנו כל הזמן", הוא אמר בהלצה, אך שב והרצין כשראה שהיא לא משתעשעת מההומור שלו, גם לא הפעם. "תראי, אני אומר את זה דווקא מתוך רצון שהוא יצליח להמשיך ולחיות", השיב לבסוף. "זה הדרך היחידה שבה אולי יהיה לו סיכוי לחיות בלי שזה יפגע בכולנו". "סיכוי לחיות?", כעת היא ממש נבחה עליו. "סיכוי לחיות? אחרי כל מה שהם עשו לנו? אחרי מה שהם עשו לך?" היא הישירה מבט אליו, והוא נרתע. התכופף והתכנס בתוך עצמו.

וגם:ניתוח סקר מיוחד על המפלגה השנייה שהיינו מצביעים לה אם לא המפלגה שאנחנו כבר מצביעים לה; למה ב-18 במרץ אוכל את הכובע ומה עובד ב'שושבין להשכרה' וכמובן מעגלים של אור מתחיל מחדש.

 קצת על הכלב | קצת על הכובע | קצת על הקונגרס | קצת על הלקוח | קצת על הדרבי | קצת על שושבין להשכרה | קצת על אור

להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – מוצ"ש תְּצַוֶּה | זכור" ←

המשרד של גילי היה מכוער. לא הייתה דרך אחרת לתאר את זה. הקירות היו צהובים, אור לא הייתה בטוחה למה  הצהוב היה כה דהוי. היא התלבטה אם היו פעם לבנים, או כי מישהו בחר לצבוע את הקירות בצבע הזה. על הקיר היו שלוש ציורים של דמויות המזכירות צורת אדם. דמות אחת הייתה זכר, דמות שנייה הייתה נקבה. בציור הרחוק ממנה הנקבה הייתה שעונה על הזכר, כאילו ידה על העליונה. בתמונה המרכזית ניצבות שתי הדמויות זו מול זו, בסימביוזה, בהרמוניה. בתמונה השלישית, הקרובה אליה, ציפתה אור שתהיה שם עליונות של גבר, אך במקום היא מצאה שם כאוס. היא חשבה על עצמה ועל אורן. כשידו על העליונה, כמו עכשיו, יש כאוס. כשידה על העליונה, היא נכנעת לזרועותיו.

עוד קטע מתוך מעגלים של אור, וגם: סופית, הליכוד ירוץ בלי מצע. מה למדתי בבר אילן ומה הפרדוקס שנוצר ב'צוק איתן' וכמה שחקני בית יש במכבי? להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – מוצ"ש יתרו" ←

אני זוכר, הוא אמר. אני זוכר איך היה כאן פעם, כשאתה עוד היית צעיר ומתבונן במבט סקרן על העולם. אני כמובן לא זכרתי את התקופה הזאת, ואיך אוכל, הרי התום כבר מזמן הלך לו. הוא המשיך לדבר ותיאר את המסע הארוך שעבר, מהרגע הראשון שבו הוא הבין שהוא בעצם מעלה הצגה חדשה בכל יום ובכל דקה. אם היה דבר שהתיש אותי לאורך השנים, זה היה זה. ההצגה. ההצגה שאומרת שאני בסדר, שאני כמו כולם. מה קרה, שאלתי, בעודי מחזיק את ידו. מה גרם לך להבין שאתה חייב להפסיק לשחק את המשחק? להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – מוצ"ש וישב" ←