זה היה הלילה הגרוע בחיי. אחרי התפילה בבית הכנסת, התיישבנו סביב שולחן השבת והתחלנו בסעודה. זה היה ערב שבת כבכל ערבי השבת. השיחה הרגילה עם ההורים, האוכל הטעים והספר שהמתין. זה היה אחד מספרי הארי פוטר שחיכה לי. אני לא בטוח אם זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי בו או אחת הפעם ששניתי עליהן. בגיל ההוא עוד יכולתי לחזור על ספר בלי להשתעמם באמצע. זה גם היה הגיל בו היו לי חברים בקריה, אך באותו ערב לא היה לי כוח לצאת, כך שתכננתי להישאר בבית עם הספר. ואז הכול השתנה.
קולות ירי היו רעש רקע באופן תדיר בזמן ההוא. ידענו לזהות את סוגי הפיצוצים על פי הקול, על פי הצורה. לא פעם היינו יושבים במרפסת של אחד החברים וצופים בכדורים התועים נעים בחברון מצד אל צד, או מביטים בפליאה על כמות האור שיוצרת פצצת תאורה. זו הייתה השגרה של האינתיפאדה השנייה עבורנו. כדורים בוהקים בחסות החשיכה, מחליפים צבעים כמו רמזור, אדום, צהוב וירוק. אך בלילה הזה, זה היה שונה. להמשיך לקרוא "לא סופרים אותנו | מוצ"ש וילך – שבת שובה"
